<h1>שיטה מקובצת</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מתני', שלשים ושש כריתות. משום דחייבין על שגגתן חטאת סדרה רבי בסדר קדשים, תוס' הרא"ש. שלשים ושש. מונה רש"י הלאוין בכולן גם פי' במגדף מצינו לאו אלהים לא תקלל ולפי שיטתו אין קרבן אלא [אלאו] (על אלו) ואינו נראה דהא אמרינן בפ' אלו הן הלוקין [דף י"ג ע"ב] קרבן לא בעי אזהרה והא דאמרינן לקמן [דף ג' ע"א] קרבן אמאי קאתי אלאו ה"ק על לאו כלומר על שב ואל תעשה וגם הא דקאמר הפסח והמילה מצות עשה ה"ק הא אחרים איכא בהו קרבן שהן בשב ואל תעשה אבל הפסח והמילה הם קום ועשה כלומר עשה פסח ועשה מילה והא דקאמר בפ' השוחט והמעלה [דף ק"ו ע"ב] אלא אי קשיא הא קשיא הא דתנן הפסח והמילה מצות עשה נילף בקו"ח ממותיר (כו' אמרו) [מה] מותיר שלא ענש הזהיר כו' משמע משום שהם מצות עשה ולא אזהרה מדפריך נילף מקו"ח ממותיר וכו' כלומר שהזהיר וי"ל דפריך דמשמע לי' מצות עשה ולא אזהרה וגם נמי קום עשה. תוס'.
והמגדף, פי' רש"י דלמ"ד המגדף היינו עובד ע"ז לקמן בפירקין [דף ז' ע"ב] היינו משורר ומזמר לע"ז ול"נ דמאי טעמא דמאן דלית ליה דמגדף היינו מברך את השם משום דלית ביה מעשה וא"כ משורר ומזמר לע"ז נמי לית ביה מעשה ואין לומר דמשורר ומזמר היינו שמנגן בכינור לע"ז דקא עבד מעשה דלשון מגדף משמע שמחרף ומגדף כלפי מעלה ואם מנגן בכינור לפני ע"ז אין זה חירוף כלפי מעלה אלא משורר בפה ומשבח ע"ז וזהו חירוף כלפי מעלה ונראה לפרש דמ"ד דמגדף דקרא היינו עובד ע"ז מיירי בעובד ע"ז בד' עבודות שלא כדרכה או בשאר עבודות כדרכה וכמה כריתות איכא בע"ז, תוס' הרא"ש ז"ל. וגם י"ל שיפה כוון רש"י ז"ל ואותו מגדף שהזכיר היינו מגדף דקרא דאותו איירי במזמר [בכלי] ומשורר בפה דאין לומר דמיירי [במזמר] (בד' עבודות) בכינורות [לבדו] דהא לא קרא גידוף אחרי שאינו מוציא דבר מפיו כדכתיב [מ"ב י"ט] את מי חרפת וגידפת ועל מי הרימות קול ותשא מרום עיניך אל קדוש ישראל. ועושה מעשה כיון שהוא משורר בפה ומזמר בכלי, תוס'.
מתני', ובעל אוב והמחלל את השבת. בגמ' מפרש דמה טעם לא תני ידעוני פליגי בה ר"י ור"ל ר' יוחנן אמר הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו ור"ל אמר הואיל ואין בו מעשה וקאמר ר"י לא אמר כר"ל קסבר מאן תנא כריתות ר"ע היא דאמר לא בעינן מעשה וקשה דמה בכך דכריתות ר"ע היא והלא גבי מגדף אשכחן לקמן [דף ז' ע"א] דמוקי לה כר"ע דמחייב אפי' כשאין בו מעשה ולקמן אמרי' מגדף מביא קרבן הואיל ונאמר בו כרת [במקום קרבן] דברי ר"ע אלמא [משמע] אפי' לר"ע טעמא הואיל ונאמר בו כרת במקום קרבן הא לאו הכי לא היה מביא קרבן וא"כ ה"נ גבי ידעוני היאך יתחייב קרבן ויש לומר כיון דגלי לן במגדף [נימא] כמו כן בידעוני אע"פ שאין בו כרת במקום קרבן וא"ת בההיא דפ' ד' מיתות [סנהדרין ס"ג ע"א] דקאמר האומר לו אלי אתה חייב למאי אי לקטלא (פשיטא) היינו מתני' אלא לקרבן ואפי' לרבנן אע"ג דלית ביה מעשה ומסיק ר"ע היא ופריך פשיטא ואמרי' סד"א הואיל ולא כתיב בה כרת דידה במקום קרבן וכו' קמ"ל דאיתקושי איתקוש ולמה צריך היקשא הא אמרי' כיון דגלי גלי ויש לומר דאה"נ אבל כיון דאיכא היקשא ניחא ליה טפי, תוס'.
מתני', והמפטם את הקטורת. פרש"י אבל מריח את הקטורת לית ביה לא אזהרה ולא כרת דריח אין בו משום מעילה ולא הי' לו לפרש כן דהא אמרי' לקמן בפירקין [דף ו' ע"א] וכן בפ' כל שעה [פסחים כ"ו ע"א] דדוקא לאחר שתעלה תימרתו אין מועלין בו משום דנעשת מצותו הא קודם לכן מועלין בו אלא מריח הקטרת אין בו כרת ולא מיתה. תוס' הרא"ש ז"ל. והמפטם את הקטרת פ"ה אבל המריח בו לא קא חשיב דליכא לאו וכרת כדאמרי' קול מראה וריח אין בהן משום מעילה ולא דק שהרי אמרי' ריח לאחר שתעלה תימרתו אבל קודם איכא מעילה ואיכא למימר דלהכי נקט הקונטרס דליכא לאו וכרת אבל מעילה מיהא איכא, תוס'.
מתני', והפסח והמילה מצות עשה, פרש"י אבל בכולהו אית בהו לאו ופי' לאו דפגול מלא יאכל כי קדש הם וקשה (דבמכות) [דלמלקיות] לא מצי יליף לאו דפיגול מלא יאכל כי קדש הם משום דהוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו כדאמרינן בפסחים [כ"ד ע"א] וי"ל דלאו דפיגול ילפינן מגז"ש דעון עון מנותר כי היכי דילפינן כרת דידיה מהך גז"ש. פרש"י ז"ל דבכולהו איכא לאו הלכך אית בהו קרבן אבל פסח ומילה מצות עשה נינהו הלכך לית בהו קרבן ול"נ דבהדיא אמרי' ברפ"ג דמכות [דף י"ג ע"ב] דקרבן לא בעי אזהרה דקאמר התם ודלמא אזהרה לקרבן דהא פסח ומילה לית בהן אזהרה ולא מייתי קרבן התם לאו היינו טעמא אלא משום דאיתקש כל התורה כולה לע"ז מה ע"ז שב ואל תעשה אף כל שב ואל תעשה לאפוקי הני דקום ועשה נינהו וגם כרת לא בעי אזהרה (נ"א לאו) כדאמרי' בריש אלו הן הלוקין דכרת לא בעי אזהרה ולא היה צריך רש"י למנות כאן הלאוין והא דקאמר לקמן קרבן אמאי אלאו [אא"ה לפנינו לא כתוב זו הגירסא כ"א ר"י אמר לך חלוקה כו' עכ"ה] חלוקה דלאו הוי חלוקה ה"ק אמאי קאתי אלאו דאמר רחמנא לא תעביד ולא בקום ועביד ולא אלאו דכתיב בקרא קאמר והא דתנן הפסח והמילה מצות עשה פי' קום ועשה נינהו ולהכי אין בהם קרבן כדמפרש בפ' בתרא דמכות הנ"ל ומיהו בפ' השוחט והמעלה [זבחים ק"ו ע"ב] משמע כפירושו דפסח ומילה מצות עשה דאיכא בהו עשה ולא אזהרה דפריך רבא הא דתנן הפסח והמילה מצות עשה תיתי בקו"ח ממותיר ומה מותיר שלא ענש הזהיר פסח שענש אינו דין שהזהיר ומאי פריך לישני הא דתנן מצות עשה היינו קום עשה ולעולם אזהרה איכא ומעלה עליו הכתוב כאלו עבר על לאו מקו"ח דמותיר וכן בפ' המוצא תפילין [עירובין צ"ו ע"א] דקאמר ואלא הא דתנן הפסח והמילה מצות עשה הא לאו ליכא לימא דלא [כר"ע דאי ר' עקיבא] לאו נמי איכא כדר' אבין א"ר אלעאי דהשמר פן ואל הוי לאו (א"כ לאו נמי איכא ושמרת את החוקה) ומשני השמר דעשה עשה אלמא משמע דפסח ומילה מצות עשה דוקא ולא אזהרה ומשמע הא באינך איכא אזהרה והיא גורמת הקרבן וי"ל דודאי פשטא דמתני' משמע ג"כ שאין בהם אלא מצות עשה ולא אזהרה ומיהו [לענין] פיטור קרבן וחיוב קרבן אי אפשר לפרשו אלא קום עשה כדאיתא בהדיא בפ' בתרא דמכות. תוס' הרא"ש ז"ל. הפסח והמילה מצות עשה. הקשה הר"ר אלחנן למה לי טעמא דמילה משום שהיא מצות עשה תיפוק ליה דהיאך יתחייב קרבן אם זכור הוא ימול א"ע ואם לא ירצה בהא לא יתחייב קרבן ואם אינו נזכר איך יביא קרבן וי"ל כגון שנסתרס דכיון שלא מל בעוד שהיה לאל ידו יתחייב [עתה] קרבן כשנזכר (עתה) והקשה הר"ר יעקב מאורליינש אמאי לא תני פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה דנפקא לן כרת במסכת שבועות [דף י"ג ע"א] מדכתיב (אך את) [כי] דבר ה' בזה [ואת] מצותו הפר וי"ל דמתני' אליבא דרבנן ורבי הוא דדריש התם א"נ אפילו אליבא דרבי לא מצי למיתנינהו דהא מהיכא נפקא לן דחייבין על שגגתו חטאת מאחות אשה דדרשינן מה אחות אשה מיוחדת שחייבין על שגגתה חטאת ועל זדונה כרת אף כל כו' וה"נ נימא מה אחות אשה מיוחדת דכתיב בה לאו אף כל וכו' ובהני לא כתיב בהן לאו. תוס' גליון נ"א ומיהו מתני' לא אתיא כרבי דלדידיה הוה מצי למימנינהו (וליתני) יצא פורק עול ומפר בריתו ומגלה פנים בתורה שאין בהם לאו דכי היכי דקתני יצא הפסח והמילה וכו'. ע"כ תוס' הרא"ש ז"ל. ובגליון וכן בתוס' כת"י תירץ דפורק עול היינו עובד עבודת כוכבים מפר ברית היינו מילה ומגלה פנים מוכח התם דלאו היינו כרת גמור אלא מכניסין אותו לכיפה א"כ לא מייתי קרבן עליהן דלא הוי דומיא דאחות אשה דליכא לאו ע"כ. הפסח והמילה. פרש"י דאין קרבן אלא אלאו ולא פי' כפי המסקנא דמכות דמסיק התם דקרבן לא בעי אזהרה (מיהו) [אלא] לפי (מאי) דס"ד מעיקרא דקאמר ודלמא לאוין דכריתות לקרבן סבר דקרבן בעי אזהרה מיהו לפי המסקנא לא בעי קרבן אזהרה והא דפסח אין בו קרבן לאו משום דאין בו לאו אלא דילפינן מעבודת כוכבים דבעינן שב ואל תעשה לאפוקי הני שהן קום ועשה ולפי המסקנא קשה הא דבפ"ב דעירובין [דף צ"ו ע"א] דקאמר אם איתא להא דא"ר אבין כו' עד מצות כו' ומאי קאמר דנהי דאית בהו לאו מ"מ אין בהן קרבן מפני שהן קום עשה וכן ההיא דהשוחט ומעלה [זבחים ק"ו ע"ב] אי קשיא כו' עד אינו דין שהזהיר ומאי קאמר אע"פ שהזהיר אין בו קרבן מפני שהן בקום ועשה וי"ל דבפ"ב דעירובין ובפ' השוחט והמעלה אמתני' פריך דתנן הפסח והמילה מצות עשה דמשמע הלשון דאין בהם שום לאו מדלא תני הפסח והמילה יש בהן קום ועשה והקשה הר"ר אלחנן גבי מילה דל מהכא טעמא דקום עשה לית ביה קרבן דהא אין קרבן בא אלא על השוגג ואי זכור את המילה ולא מל עד עתה מ"מ איך שייך קרבן שהרי הוא יכול לילך ולמול א"ע ונמצא שלא עבר על מצות מילה ולא דמי לשאר מצות שבתורה כגון שעבד עבודת כוכבים בשוגג שהרי מה שעבר אין בידו לתקן ואם הוא עובר על מצות מילה ואינו רוצה למול לא שייך קרבן בהא וי"ל כגון דשגג ולא מל עצמו עד שנסתרס ועכשיו אין בידו לתקן עוד מה שעבר כבר והקשה הר"י דאורליינש ואמאי לא תני פורק עול ומגלה פנים בתורה כו' דכולהו נפקא להו מדבר ה' בזה ומצותו הפר וי"ל כו' ככתוב לעיל. תוס' טוך. הפסח המילה. ק"ל אמאי לא חשיב מקלל אביו ואמו ואין לומר דהנך לית בהו מעשה דהא פסח ומילה לית בהו מעשה ואין לומר משום דאין בהן לאו דהא קא חשיב פסח ומילה אע"ג דאין בהם לאו ונ"ל פסח ומילה מ"מ יש בהו מעשה בעשיית מצותן אבל מקלל אינו עושה מעשה כלל. גליון.
מתני', והפסח והמילה מצות עשה (זבחים ק"ו ושם בגמ'). על אלו, פי' לאו דוקא דהא חסר פסח ומילה.
מתני', ועל שגגתו חטאת. פרש"י שוגג שהוא סבר שהוא דבר המותר אבל אומר מותר שהוא עוקר כל הגוף אנוס הוא ופטור וקשיא דמתני' היא בפרק כלל גדול [שבת ס"ז ע"ב] השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה אינו חייב אלא אחת ומוקי לה התם באומר מותר וכן לקמן מוקי שגגת עבודת כוכבים דחייב אחת באומר מותר והא דאמר ר"ל בפ' אלו הן הגולין [מכות ז' ע"ב] בשגגה פרט למזיד ופריך מזיד היכי דמי אי באומר מותר אנוס הוא ה"פ ואמאי קרי ליה מזיד ולא שוגג או אנוס ומשני שאני אומר מותר דקרוב למזיד הוא והא דאומר מותר פטור מגלות וחייב בשבת משום דשגגה טובא כתיבי גבי גלות. תוס' הרא"ש ז"ל. על שגגתו חטאת. פ"ה שגגת כל אחד ואחד הבא על אמו כסבור אשתו וכן פי' בכולן אבל אומר מותר אינו מביא חטאת דאנוס הוא ולא קרי ליה שוגג כדאמרי' (בשוגג) [בשגגה] פרט לאומר מותר ול"נ שהרי אמרי' השוכח עיקר שבת אינו חייב אלא אחת ומוקי לה בתינוק שנשבה לבין האומות ואין לך אומר מותר גדול מזה וההיא (דבשוגג) [דבשגגה] פרט לאומר מותר דמיפטר ליה י"ל דשאני התם דטובא שגגה כתיבא. תוס'.
מתני', אף המגדף. פי' דקאי אהא דלעיל דקתני בעל אוב ולא קתני ידעוני הואיל ולית ביה מעשה ולהאי מהדר אף המגדף הואיל ולית ביה מעשה וקשה דהא תינח אליבא דר"ל דאמר (בגמרא) הואיל ולית ביה מעשה אלא לר' יוחנן דאמר לפי ששניהם בלאו אחד נאמרו מאי איכא למימר וי"ל דלדידיה נאמר דקאי אהא דתני על אלו כו' ועל לא הודע שלהם אשם תלוי חוץ מטומאת מקדש וקדשיו וקאמר אף המגדף אינו מביא על לא הודע אשם תלוי.
מתני', על אשה ובתה ואשת איש, [צ"ל] על אשה ובתה ועל אשת איש, אות ו' נמחק. ועל אשת אחי אביו (ועל אשת אחי אמו) ועל הנדה והמגדף ועובד עבודת כוכבים, [צ"ל] ועל אשת אחי אביו ועל הנדה והמגדף והעובד עבודת כוכבים (תיבות ועל אשת אחי אמו נמחק). ובעל אוב ומחלל שבת, [צ"ל] ובעל אוב והמחלל את השבת. שאכל קדש, [צ"ל] שאכל את הקדש. ופיגול. עיין תוס' פסחים (דף כ"ד). והסך את השמן המשחה, [צ"ל] והסך בשמן המשחה (אות ה' נמחק). מגדף שאינו עושה מעשה, [צ"ל] מגדף שאין בו מעשה, אות נ"ו ותיבת עושה נמחק.
רש"י ד"ה כל הנך כריתות וכו', בחנק ויש מהן בסקילה כו' ובשוגג בחטאת והאי. [צ"ל] בחנק ויש מהן בשריפה ויש מהן בסקילה כו' ובשוגג בחטאת חוץ מפסח ומילה וטעמא אפרש לקמן והאי. שם, ולא קתני כולהו בהדי הדדי בקמייתא. תיבת בקמייתא נמחק. שם, משאר מיתות ב"ד (ולהכי תננהו ברישא). [צ"ל] משאר מיתות ב"ד ולהכי תנא סקילה ברישא, תיבת תננהו נמחק. ד"ה אשה ובתה וכו', בכלל (ובן) בתו. [צ"ל] בכלל וכן בתו, תיבת ובן נמחק. שם, ואם חמיו בכלל זה. [צ"ל] ואם חמיו כולהו בכלל אשה ובתה הן ומקרא נפקא לן בתו כדדרשינן בפרק הנשרפין אתיא הנה הנה אתיא זימה זימה, הס"ד. ד"ה וכרת דפיגול וכו', מה התם כרת בנותר דכתיב. [צ"ל] מה התם בנותר כרת דכתיב. ד"ה ופסח ומילה מצות עשה. מה"ד והפסח ומילה מצות עשה. שם, ונכרתה והני פסח ומילה מצות עשה. תיבות והני פסח ומילה מצות עשה נמחק. שם, ובמגדף מצינו לאו. [צ"ל] ובמגדף נמי מצינו לאו. שם, והאי דלא כתיב כרת. [צ"ל] והאי דלא קתני כרת, תיבת כתיב נמחק. שם, הבא אל המקדש טמא לאו דכתיב. [צ"ל] הבא אל המקדש טמא בלאו דכתיב. שם, הבאה [הבאה דכתיב] בהעלאה. [צ"ל] הבאה הבאה נאמר בהעלאה, תיבת דכתיב נמחק ול"ש. שם, אית ביה באוכל דכתיב ביה ונכרתה באוכל ביוה"כ כל הנפש. [צ"ל] אית ביה באוכל ביוה"כ דכתיב כל הנפש, ותיבות דכתיב ביה ונכרתה באוכל נמחק. שם, הסך שמן המשחה. [צ"ל] הסך בשמן המשחה. שם, בית המקדש לא אזהרה. [צ"ל] בית המקדש לית ביה לא אזהרה. שם, לסך שמן המשחה. [צ"ל] לסך בשמן המשחה. ד"ה פסח ומילה מצות עשה וכו', ימול וגו' וכרת בהו. [צ"ל] ימול וגו' וכרת כתיב בהו. ד"ה על שגגתו חטאת וכו', על זדונה כרת חייבין על שגגתה. [צ"ל] על זדונה כרת ועל שגגתה, תיבת חייבין נמחק. שם, כסבור שהיא אשתו והבא על הזכר ועל הבהמה בשוגג כסבור לבא על אשתו שלא כדרכה ובא על הזכר או על הבהמה ואחר כך נודע לו דזכר הוא או בהמה היא מביא חטאת. ועל. [צ"ל] כסבור לבא על אשתו שלא כדרכה ובא על הזכר או על הבהמה ואח"כ נודע לו דזכר הוא או בהמה היא מביא חטאת. ועל. תיבות שהיא והבא ועל נמחק. ד"ה ועל לא הודע שלהן אשם תלוי וכו', אי בא על אשתו שלא כדרכה או זכר או בהמה. [צ"ל] אי בא על אשתו שלא כדרכה או זכר או נקבה, תיבת בהמה נמחק. שם, במות אלו של צבור. [צ"ל] במות צבור, תיבות אלו של נמחק. ד"ה שהוא שבעולה ויורד וכו', תלוי אלא בספק קבוע. [צ"ל] תלוי דאין אשם תלוי בא אלא בספק קרבן קבוע.
<h2>דף ב:</h2>
גמ', הא דתנן ארבעה מחוסרי כפרה מניינא למה לי פרש"י דכל היכא דאיכא מניינא וחושבנא לא אמרי' תנא ושייר וקשה דבפ' שני דסוטה [דף ט"ז ע"א] קאמר ר' ישמעאל בג' מקומות הלכה (נעקרת) [עוקבת] את המקרא וקאמר התם תנא ושייר וי"ל דאע"ג דאיכא דוכתא דתנא מניינא משייר מ"מ בחנם לא תנא מנין אם לא למעט שום דבר וקאמר דאתא לאפוקי מדרבי אליעזר בן יעקב. לאפוקי מר' אלעזר בן יעקב דקאמר ה' הוי וא"ת אמאי לא קאמר שש הוי דהא קאמר נזיר ליינו ותגלחתו וי"ל דלא חשיב הכא אלא מחוסרי כפרה שהכפרה מעכבתו מלאכול בקדשים אבל נזיר אין כפרתו מעכבתו מלאכול בקדשים. תוס' הרא"ש ז"ל.
גמ', לאפוקי מדר' שמעון. תימה מה צריך מניינא לאפוקי מר"ש הא קתני בהדיא שבועת הפקדון וי"ל דתנא מניינא דלא תטעה לשנות שבועת הפקדון אין מביא על הזדון כשוגג כר"ש להכי תנא מניינא דכולן שוין. תוס' הרא"ש ז"ל.
גמ', וקדש את ראשו ביום ההוא ביום הבאת קרבנותיו [כו' תגלחתו] ביום ההוא יתירא הוא שהרי ביום הבאת קרבנותיו משתעי קרא אלא ש"מ ביום ההוא יתירא ליום תגלחתו אתי. תוס'.
גמ', משום דקתני סיפא ונשיא כיוצא בהן. בהוריות פ"ב כו' עד או תורים ובני יונה לשון הקונטרס והכי משמע לישנא ה' אלו מביאין קרבן עולה ויורד בכל ענין שהם אפילו אם יהיה נשיא וקשה קצת למה הוצרך להביא סיפא ונשיא כיוצא בהן לימא תנא ה' לאפוקי מדר"א ושמא לאשמועינן פלוגתא דאיכא בנשיא. תוס' הרא"ש ז"ל.
גמ', לאפוקי מר"א דאמר נשיא מביא שעיר אלא אי כר"י הגלילי כו'. וא"ת והיכא מתוקמא כר"י הגלילי דפטר הא חמשה קתני דמשמע אפילו נשיא וי"ל דה"ק דמי שמחוייבין קרבן עולה ויורד על ה' דברים הן מביאין לאפוקי נשיא דפטור לגמרי ותדע דבלאו נשיא איכא צבור וכהן משיח דפטורין לגמרי כדאמר התם וא"ת ואכתי למאי איצטריך מניינא חמשה ליתנינהו בלא מניינא וממילא שמעינן דלא כר"א דהא ר"א אמר נשיא מביא שעיר בכולהו והא ליכא למימר סמי לכולהו דלא דמי לאינך דאיכא למימר סמי חד וי"ל דר"א דקאמר דנשיא מביא שעיר לא אמר אלא בטומאת מקדש וקדשיו אבל באינך מודה ואם כן איכא למימר סמי מכאן טומאת מקדש וקדשיו כמו במשיח. תוס' מהר"י ז"ל.
גמ', לאפוקי מסור ומפגל. פ"ה דאינן משלמין ממיטב ול"נ שהרי אמרי' [ב"ק ה' ע"א] כולן כאבות לשלם ממיטב לכן נ"ל למעוטי דלא חשיב להו במתניתא כדקאמר התם בשלמא לשמואל בנזקי ממון קמיירי בנזקי גופו לא קמיירי. תוס' הרא"ש ז"ל. גליון. פי' הקונטרס דלא משתלמי ממיטב וליתא דבריש ב"ק מוכח בהדיא דמשתלמי ממיטב דקאמר התם בשלמא מפגל לא קתני בקדשים לא קמיירי אלא מסור ליתני בדבורא לא קמיירי ולא קאמר משום דלא משתלמי במיטב וכן למעוטי דר' חייא ודר' אושעיא דקאמר התם לאו למעוטי דלא הוי כדינא דארבע אבות אלא דלא דמי להו לממנינהו בהדייהו משום טעמא דמפרש התם בנזקי ממונו קמיירי בנזקי גופו לא קמיירי ע"כ גליון הרא"ש ז"ל.
גמ', בשלמא פטור לגמרי לא מצית אמרת. פי' עד שיעשה כלם דהא כתיב אשר יעשה מכל התועבות דמשמע מקצת מהם מדלא כתיב אשר יעשה כל התועבות. הרא"ש ז"ל.
גמ', עבד כולהו בהדדי לא מחייב אלא חדא, בתמיה. וא"ת והיאך אפשר לומר כן והא איכא טובא דכתיב בהו כרת בהדיא בפרשת קדושים כגון אחותו ודודתו ואשת אביו ואחות אביו ואחות אמו דכתב בהו כרת באפי נפשייהו וא"כ היאך אפשר דלא מחייב עלייהו קרבן אכל חדא וחדא ואמר מורי הר"פ שי' דס"ד השתא דלהכי כללן כולן בכרת אחד אחר שכתב בהו לאוין אכל אחת ואחת לאשמועינן דאי עביד כולהו בהדי הדדי לא מחייב אלא אחת ומשני אמר ר"י לכך יצאת כרת באחותו לחלק שהרי כל אותן שנשנו בפרשת קדושים ליכא חדא דלא איצטריך לפרש בהו מיתה או ערירים א"כ אחותו למה חזר ושנאה בפרשת קדושים אלא ש"מ לחלק חטאת. תוס'.
גמ', מה שלמים כו'. וא"ת אמאי לא קאמר הכא כדקאמר [זבחים דף מ"ד ע"א] גבי פיגול מה שלמים מיוחדין שיש להן מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליהן משום פיגול אף כל כו' ונוציא הקומץ והלבונה והקטורת מנחת כהנים וי"ל דשאני הכא דאייתר קרא דכתיב אשר הם מקדישים לי לרבויי וא"ת והתם אמאי לא קאמר כמו הכא מה שלמים כו' יצאו קדשי בדק הבית וי"ל דהא לא איצטריך למעוטי קדשי בדה"ב דהא (לא) ילפינן פיגול מעון עון מנותר ונותר מחילול חילול מטומאה וא"ת הכא [נמי] תיפוק ליה מאשר יקדישו (נ"א יקרב) דדרשינן משהוכשר לקרב דבר שיש לו מתירין משקרבו המתירין כו' ה"נ נימא להוציא קדשי בדה"ב וי"ל דלא ממעטינן מאשר יקדישו רק דבר הקרבה אבל קדשי בדה"ב לאו בני הקרבה נינהו. גליון. וכ"ת למה לי קרא למעט בדה"ב תיפוק ליה מיקרב בהוכשר ליקרב [משא"כ בקדשי בדה"ב] מצינן למימר דלא בעי הוכשר ליקרב רק אותן שסופן ליקרב ומזה ניחא דצריך כל טהור יאכל בשר למדרש הניתר לטהורין דמיקרב לא אתי בשר כיון שאין סופה ליקרב וקרא דכל טהור לא איירי רק בדבר שעתיד להיות ניתר לטהורים דאין חייבין עד שיהא ניתר וקדשי בדה"ב לא שמעינן מיניה. ע"כ גליון. כתב הרא"ש מה שלמים כו'. וא"ת אמאי לא אמרי' מה שלמים קדשים קלים או מה שלמים נאכלים לב' ימים כו' וי"ל כיון דבקרא דאוכל קדשים בטומאת הגוף כתיב קדשים בסתם משמע כלם [אא"ה עיין תוס' זבחים דף מ"ג ע"ב עכ"ה אלא] דמקרא אחרינא דכתיב שלמים ממעטינן [לכל] הפחות שנוכל. מה שלמים. [וא"ת אמאי לא קאמר מה שלמים] (אינן) נאכלין (אלא) לשני ימים ולילה אחד אף כל כו' יצאו קדשי קדשים וקצת מקדשים קלים נמי וי"ל כו' וא"ת אמאי לא אמרי' [הכא] כמו פיגול וי"ל כו' עד לרבויי כדאמרינן במס' זבחים [דף מ"ד ע"א] אשר הם מקדישים לי לרבות את כולן ומש"ה לא ממעט אלא קדשי בדה"ב וא"ת גבי פיגול כו' וי"ל דאי אפשר לומר כן דא"כ לישתוק קרא מכלל ופרט וכלל דעביד בפיגול וגמרי' שפיר למילף פיגול עון עון מנותר ונותר חילול חילול מטומאה אלא ודאי להכי דרשינן כלל ופרט וכלל לאשמועינן מה שלמים דיש להם מתירין כו' וא"ת למה לי להוציא קדשי בדה"ב מטומאה מהכא תיפוק ליה מדכתיב והבשר כל טהור יאכל בשר ודרשינן הניתר לטהורים דיש להם [היתר] חייבין עליהן משום טומאה דמינה ממעטינן בשר קודם זריקת דמים שאינו ניתר לטהורים וקדשי בדה"ב נמי לא ניתר לטהורים דהלא יש בהם מעילה וי"ל דלא ממעטינן מכל טהור יאכל בשר אלא את העתידין להיות להן היתר כגון בשר קודם זריקת דמים אבל קדשי בדה"ב דאין לו היתר לאכלם לא מימעט מהכא להכי איצטריך דרשא דהכא ובזה ניחא נמי דלא [ממעיט] קדשי בדה"ב מטומאה כדדרשינן בפרק שני דמעילה בסופו יכול יהו חייבין כו' עד שיקדש בכלי דלא ממעטינן אלא כי אם העתיד להיות כשרים ליקרב אבל קדשי בדה"ב לא. תוס'.
גמ', ולרבי יצחק דאמר חייבי כריתות בכלל היו. פרש"י דלית ליה כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן וה"ה דהמ"ל דפליג אמתני' דאלו הן הלוקין שהרי מונה שם חייבי כריתות למלקות ופרש"י בשאר מקומות חייבי כריתות בכלל ונכרתו ול"נ דא"כ הול"ל אחותו בכלל היתה כדאמרי' הבערה בכלל היתה ור"י פי' חייבי כריתות בכלל היו בכלל ארבעים יכנו שהרי כל העריות כתיב בהו אזהרה ומפקינן דכל היכא דכתיב לאו אית ביה מלקות מדכתיב אם לא תשמור לעשות וכתיב בתריה והפלה ה' כדאמרינן בפ"ק דתמורה [דף ג' ע"ב] ולמה יצאת כרת באחותו פי' למה חזר ושנאה כרת באפיה נפשה בפרשת קדושים לדונו בכרת ולא במלקות מיהו אין הלשון מיושב לפר"י למה יצאת כרת באחותו הול"ל למה כתיב כרת באחותו ונ"ל כפרש"י ומה שהקשו דהול"ל אחותו בכלל היתה לא קשה מידי דאם היה למד מאחותו ה"נ דהול"ל אחותו בכלל היתה אבל אינו בא ללמד אלא מכרת להכי קאמר חייבי כריתות בכלל היו פי' בכלל ונכרתו ולכך יצא כרת באחותו לדונה כו' ותדע דקאמר ולכך יצא כרת באחותו ולא קאמר יצאת אחותו בכרת. כך נראה לי ברוך. ולר' יצחק דאמר חייבי כריתות בכלל היו פ"ה בכלל ונכרתו ור"י פי' בכלל לאו דחסימה דמהתם נפקא ליה דבעיא לאו שיש בו מעשה וגם דאין מלקין על לאו שבכללות דכל דיני לאוין (נ"א גבי מלקות) וגם כריתות נפקא לן מהתם דסמיך ליה והיה אם בן הכות הרשע והיינו הא דאמר חייבי כריתות בכלל היו בכלל לאו דחסימה דכל העריות הלאו עם הכרת כתובים מלבד באחותו לא כתיב (בלאוי) [הלאו] אם הכרת בפרשת קדושים, לדונו בכרת ולא במלקות פי' דלא מפטר במלקות. תוס' הרא"ש ז"ל. חייבי כריתות בכלל היו. פי' רש"י בעלמא חייבי כריתות בכלל כרת אחד היו ואחותו עמהן וקשה דהול"ל אחותו בכלל היתה ונ"ל חייבי כריתות בכלל מלקות ארבעים היו דהא כתיב בהן לאו דבפ' אלו הן הלוקין [מכות י"ג ע"ב] ילפינן כל חייבי לאוין למלקות מחסימה דסמיך ארבעים יכנו לא יוסיף ללא תחסום ויצא כרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות וללמד על הכלל כולו יצא. תימה מה צריך קרא הא רבינן מאחותך היא לחייב מלקות על אחותו בת אביו ובת אמו וכתיב בזו הפרשה ונכרתו הנפשות העושות וקאי על כל העריות דכתיבי לעיל וי"ל דאי לאו רבויא דבפרשת קדושים מצינו למימר דונכרתו לא קאי אלא על העריות דכתיבי בקרא בהדיא ועי"ל דיתורא אתא לאשמעי' דאין עונשין מן הדין ומהכא ילפי' בכל דוכתא. תוס' הרא"ש ז"ל. [אא"ה עיין תוס' מכות דף י"ד ע"א ד"ה ההוא עכ"ה].
גמ', לחלק מנ"ל. גליון דנהי דאיכא עריות דאיכא כרת באפיה נפשייהו ובעלמא אמרי' כי איכא כרת (אפילו) באפי נפשייהו מחייב אכל חדא וחדא כמו חלב ודם דאית לן מסברא לחלק הכא [לא] אמרינן הכי דמשום דכללן כולן בחד כרת לא מחלקין אי (לא) ליכא קרא יתירא לחלק עכ"ל הגליון.
גמ', ה' הוי דתניא ר' אליעזר בן יעקב, [צ"ל] ה' הוי דתנן ר' אליעזר בן יעקב. עד שיזרק דם עליו, [צ"ל] עד שיזרק עליו הדם. סיפא נזיר אם נטמא טומאות הרבה, [צ"ל] סיפא ונזיר שנטמא טומאות הרבה. ומשכחת לה כגון דאיטמי בשביעי וחזר ונטמא בשביעי ומני ר' יוסי בר' יהודה. ס"א מאן תנא והיכא משכחת לה אמר רב חסדא ר' יוסי בר' יהודה היא וכגון דאיטמי בשביעי וחזר ואיטמי בשביעי ומני ר' יוסי בר' יהודה. דאי תאמר רבי היא כיון דנזירות, [צ"ל] דאי תימא רבי היא כיון דאמר נזירות. נזירות דטהרה עד שמיני (נזיר דף י"ח). ואי דנטמא בח', [צ"ל] ואי נטמא בח', אות ד' נמחק. כיון דיצא בשעה הראויה, [צ"ל] כיון דיצא שעה אחת הראויה, אות ב' נמחק. סיפא נשיא כיוצא בהן [תני] ה' לאפוקי מדר"א. ס"א סיפא דההיא ונשיא כיוצא בהן אהכי תני חמשה לאפוקי מדר' אליעזר. עבר כולהו בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת, [צ"ל] עבד כולהו בהדדי לא מחייב אלא חדא. שלמים בכלל הקדשים היו למה יצאו, [צ"ל] שלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו. בדק הבית אמר ליה רב ביבי בר מינה, [צ"ל] בדק הבית אמר לך רב ביבי בר אביי ומינה. יצאה אשת איש שיש לה היתר בחיי בעלה א"ר יונה, [צ"ל] יצאת אשת איש שיש לה היתר בחיי אוסרה א"ר יונה. א"ר יונה וכו' מכל התועבות וגו' (הואיל וכך הקיש הוא) הוקשו כל העריות וכו'. ונ"ב נ"א ברוב ס"י אלא אמר ר' יונה וכו' מכל התועבות האלה ונכרתה הוקשו כל העריות וכו', והרגמ"ה ז"ל גריס כבעמוד. אף כל חייבין עליה בפני עצמה, [צ"ל] אף כל חייבין עליהן בפני עצמן. נפקא ליה מן סיפא דקרא, [צ"ל] נפקא לי' מאחותו דסיפא דקרא, תיבת מן נמחק.
רש"י ד"ה אהכי תנא ארבעה. [צריך להוסיף] לאפוקי מדר"א דאמר ה'. ד"ה נזירות דטהרה וכו', וקרבן אחת הוא ולא. [צ"ל] וקרבן אחד הוא מביא ולא. תיבת אחת נמחק. ד"ה משום דקתני סיפא וכו', בפ"ב ואיירי. [צ"ל] בפ"ב דאיירי. שם, כיוצא בהן נמי דפטור אכל הנך משום [דלא] שייך בהו קרבן. [צ"ל] כיוצא בהן כלומר דפטור בהנך משום דשייך בהו קרבן. שם, ר"א אומר נשיא. [צ"ל] ר"א דאמר נשיא, אות ו' נמחק. שם, המביא על. [צ"ל] המביא קרבן על. שם, דמחייבו ליה בעולה ויורד. [צ"ל] דמחייב ליה קרבן עולה ויורד. ד"ה ומפגל, כהן שפגל. [צ"ל] ומפגל, כהן שפיגל. שם, ישראל לאוכלו. [צ"ל] ישראל דשחיט לאוכלו. ד"ה אחותו דפרט בה קרא וכו', ביבמות דפרט בה קרא ואחותו דבעי. [צ"ל] ביבמות ואחותו דפרט בה קרא דבעי. ד"ה בכלל כל הקדשים וכו', נשמה כדגרסינן במסכת. [צ"ל] נשמה מדגרסי' במס', אות כ' נמחק. שם, ליקרב א"ר אלעזר. [צ"ל] ליקרב דאמרינן התם א"ר אלעזר. ד"ה אשת איש שיש לה היתר וכו', ולא משכחת בה בחטאת בהעלם. [צ"ל] ולא משכחת בה חטאת בהעלם, אות ב' נמחק. ד"ה הרי שמות וגופים וכו', נפקא מקראות מוחלקין. [צ"ל] נפקא דמקראות מחולקין. ד"ה אחותו שהיא אחות אביו וכו', בר רשיעא (כותי) הבא. [צ"ל] בר רשיעא כגון הבא, ותיבת כותי נמחק.
<h2>דף ג.</h2>
גמ', לחייב על אחותו שהיא בת אביו ובת אמו לומר שאין עונשין מן הדין. דנפקא לן מקו"ח אם מחייב על אחותו בת אביו שאינה בת אמו אחותו שהיא בת אביו ובת אמו לא כ"ש וא"ת מ"מ אמאי צריך קרא נהי דלא נפקא לן מקו"ח דאין עונשין מן הדין מ"מ נפקא לן מדכתיב אחותו דמשמע בין מן האב ובין מן האם כדאשכחן גבי בתו דפ"ה [יבמות ג' ע"א] דבתו מאנוסתו דאי בתו מאשתו היינו בת אשתו דכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה דמשמע בין ממנו בין מאיש אחר וי"ל דהתם לא כתיב מיעוטא אבל הכא כתיב מיעוטא מולדת בית או מולדת חוץ ומתרגמינן דאיתלידת מאבוך ומאתתא אחרינא או מאמך מגבר אוחרן. הרא"ש ז"ל. לומר שאין עונשין מן הדין. ומהכא ילפינן בכל דוכתיה. הרא"ש ז"ל.
גמ', [וכי מאחר דלאוין מחולקין כרת דאחותו למה לי וא"ת אע"ג דמחייב] במפטם וסך תרתי מ"מ היכי פריך דלמא מש"ה איצטריך קרא הבא על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו [משום דהו"א דאינו חייב אלא אחת כיון דביאה אחת משא"כ] במפטם וסך תרי מילי נינהו וי"ל כיון דמפטם וסך אידי ואידי בשמן הוא מדמי שפיר לאחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו [אע"פ] שהן גוף אחד (ואע"פ שהן ביאה) [וביאה] אחת מ"מ הן שמות מחולקין כמו מפטם וסך ומיהו קשה ומאי פריך למה לי אחותו דלמא טעמא דר"א נמי מהתם מאחר דגלי לן אחותו לחלק אע"ג דליכא כי [אם] כרת אחד והרבה לאוין מעתה נילף בעלמא בלאוין מחולקין וכרת אחד לחלק וי"ל דס"ל למקשה דאי לאו דלית ליה לר"א קבלה מרבותיו דכל מקום שיש לאוין מחולקין וכרת אחד חילוק חטאת ביניהן בלא קרא דאחותו לא הוי יליף בעלמא מאחותו דהו"א דלמא שאני התם דגלי קרא בעריות אבל בעלמא לא ונראה לי דהו"א דהתם הטעם אינו משום לאוין מחולקין אלא משום אחותו יתירא שבא לגלות על הבא על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו ושמא זה ר"ל ר"פ ז"ל ובפירושים אחרים שלא מפרישות רש"י מצאתי ואיבעית אימא יליף עונש מאזהרה קאי אקושיא דלעיל דפריך תלמודא אי עבד חדא ליחייב חדא כו' וע"ז משני דתנא דמתני' יליף עונש מאזהרה וכי היכי שיש לכל חד וחד אזהרה בפני עצמה ה"נ נימא שיש לכל אחד ואחד כרת בפני עצמה ולפי זה ניחא דפריך שפיר וכי מאחר דלאוין מחולקין כרת באחותו למה לי נילף עונש מאזהרה. ר' ברוך.
גמ', אף אנן נמי תנינא. וא"ת תיפוק ליה מדתני המפטם והסך אלמא דמחייב אכל חד מינייהו וי"ל דהו"א דלא מחייב אכל חדא. ר' ברוך.
גמ', אי בגברי דל אשה הנרבעת. גליון קצת קשה למה לא פריך ממולך דלא מצינו אשה שתתחייב דכתיב מזרעו וכן המעלה אברים בחוץ דשמא לא מחייב רק אותן שראויין להקריב בפנים, ע"כ גליון.
גמ', דל מנהון הבא על הזכור. וה"ה דהמ"ל דל מנהון הנותן מזרעו למולך דלא אשכחן חיוב זה באשה המעברת זרעה וכן השוחט ומעלה בחוץ דכיון דאשה לאו בת העלאה היא בפתח אהל מועד מסתמא לא מחייבא עליה בחוץ או שמא כיון דזכר כשר בבמה אשה נמי כשרה ולהכי איחייבי עלה בחוץ. ר' ברוך.
גמ', לר' ישמעאל דמפיק ליה מתרי קראי. הקשה בקונטרס מ"ש דגבי זכור צריכי תרי קראי לרובע ונרבע וגבי ערוה לא צריכי קרא לאזהרה לאשה ותירץ דשאני גבי אשה דשניהם נהנין מן העבירה וקשה דבאשה שלא כדרכה אמרי' בקדושין פ"ק [דף כ"ב ע"ב] אמר רבי אחדבי [אא"ה שם כתוב רב אחיו בר אדא דמן אחא עכ"ה] שלא כדרכה נמי מאן לימא לן דלית לה הנאה ה"נ נימא גבי זכר לכך י"ל דלכך לא צריך קרא גבי אשה ששוה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וכל היכי דאיהו מוזהר איהי נמי מוזהרת ובירושלמי [סנהדרין פרק ארבע מיתות פ"ז ה"ז] פריך ליה ומשני שאני התם דכתיב לא תקרבו דמשמע אזהרה לשניהם ופריך בנדה דכתיב לא תקרב מאי איכא למימר ומשני גמר קריבה קריבה מהתם פי' יליף קריבה דנדה מקריבה דשאר עריות דכתיב לא תקרבו. גליון. גליון אחר מהרא"ש ז"ל ובירושלמי דסנהדרין פריך מ"ש גבי זכור ובהמה דפליגי ר' ישמעאל ור' עקיבא פי' לאשכוחי אזהרה לנשכב ולא בעריות ומשני בעריות דשאר כתיב ואל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה לא תקרבו משמע שנים בין איש בין אשה ופריך נדה [אין כתיב בה שאר] (נ"א שאינה שאר) מנין ומשני לא תקרב כתיב בה ואתיא קריבה קריבה אף שאינה שאר וקשה אשת איש שאינו שאר מנין וע"ק תיפוק ליה מהיקשא דר' יונה וי"ל דאה"נ אלא דבלאו הכי צריך גז"ש דקריבה קריבה למילתא אחריתי ע"כ. גליון. וכ"ת אשת איש שאינה שאר מנ"ל מצינו למימר כיון דגלי גלי ע"כ.
גמ', ומלא יהיה קדש, פרש"י ועונש כו'. וקשה דהא אמרי' בפ"ק דקדושין כו' ור"י אומר דכל העריות לא איצטריך קרא לאזהרה דהושוה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כיון דאיש מוזהר אשה נמי מוזהרת אבל נשכב זכר לא מצינו ביה אזהרה להכי איצטריכו הני קראי מיהו קשה דהנפשות העושות קאי אתרוייהו אשוכב ונשכב כדאמרי' בפ' המניח [ב"ק ל"ב ע"א] דפריך והכתיב ונכרתו הנפשות העושות ומשני הנאה אית להו לתרוייהו לכך נראה דודאי לענין כרת דאיירי ביה קרא דונכרתו הנפשות העושות ידעינן נשכב אפילו זכר מיהו לענין לאו הוא דאיצטריך קרא גבי זכר לנשכב משום דלא כתיב לאו אלא לשוכב וא"ת לגבי עריות נמי לא כתיב לאו אלא גבי שוכב דהא ערות כו' לא תגלה ונראה דמזה נאמר כמו שפי' ר"י השוה הכתוב כו' מיהו אשכחן גבי עריות דדריש לא תקרבו שנים משמע אחד האיש ואחד האשה ומיהו נשכב בזכר לא נפקא מהתם כדכתיב אל כל שאר בשרו בעריות דשאר הכתוב מדבר דהויין קריבות וכ"ת אשת איש מנלן דהא אינה ערוה דשאר וי"ל כיון דגלי קרא בקריבות ה"ה בכל הנשים דאיסורייהו שייך גבי נשים דומיא דעריות דשאר אבל נשכב דזכר לא נפיק מהתם לענין לאו והשתא אין אנו צריכין להשוה הכתוב אשה לאיש לכל העונשים שבתורה כך נראה למורי הר"פ ז"ל מה שפירש רבינו דמנכרתו נפשות העושות ידעינן אפילו נשכב דזכר והא בפרק המניח קאמר תלמודא הנאה אית להו לתרוייהו אלמא העושות דאית להו הנאה ונשכב מאן לימא לן דאית ליה הנאה ואע"ג דתלמודא קאמר [קדושין דף כ"ב ע"ב] מאן לימא לן דלית לה הנאה גבי שלא כדרכה מ"מ לא פשיט דאית לה הנאה ועוד קשה דלפי פירושו ידעינן כרת בנשכב מונכרתו ובפ' ד' מיתות מייתי לה מוקדש היה בארץ ופי' וכתיב בתריה עשה את כל התועבות האל בכל התועבות אשכחן כרת כדכתיב ונכרתו הנפשות העושות כי את כל התועבות האל [וכו'] וכן פרש"י כאן לכן נ"ל דודאי מונכרתו הנפשות לא ידעינן נשכב דזכר דודאי לית ליה הנאה ואע"ג דקאמר תלמודא מאן לימא לן דלית לה הנאה היינו לגבי אשה דאית לה הנאה להיות נשכבת ומאן לימא לן דלית לה הנאה להיות נשכבת אפילו שלא כדרכה אבל זכר דהנאה בשכיבה מילתא דפשיטא הוא דאין הנאתו להיות נשכב וגם מה שפי' רבינו מדהשוה הכתוב (איש לאשה) [אשה לאיש] נפקא לן לאו באשה הנשכבת גם זה לא נהירא לי דא"כ למה לי למכתב ונכרתו הנפשות העושות לחייב האשה בכרת (דקרא) וקרא דמות יומת הנואף והנואפת לחייב את האשה תיפוק ליה דהשוה הכתוב אשה לאיש אלא נראה לי דלא אמרי' השוה הכתוב אשה לאיש אלא כשהמעשה שוה באשה ובאיש כגון גזל או גנבה וכיוצא בזה אבל בעריות שאין המעשה שוה שזה שוכב וזה נשכבת לא אמרינן השוה הכתוב אשה לאיש והשתא ניחא דאיצטריך ונכרתו ומות יומת הנואף והנואפת ואזהרה באשה נפקא לן בעריות מלא תקרבו וכן פי' ר"י שמצא בירושלמי ופריך שם מנדה שאינה שאר וקרא דלא תקרבו כתיב בשאר ומשני אתיא קריבה קריבה דכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב ואשת איש פי' רבינו אלחנן דידעינן מהיקשא דר' יונה וקצת קשה לי דהיקשא דר' יונה אינה כי אם גבי כרת ולא גבי לאו ותדע מדמייתי הירושלמי גז"ש דקריבה קריבה ואי היקשא דר' יונה כתיב אלאו למה לי גז"ש ושמא סובר הירושלמי דקריבה דנדה קיימא נמי אאשת איש דהכי כתיב קרא ואל אשה בטומאת נדתה לא תקרב לגלות ערותה וסמיך ואל אשת עמיתך והוי כאלו כתיב קריבה באשת איש. כך נראה לי ברוך.
גמ', אי הכי ניתני נמי הבא על הבהמה והמביא בהמה עליו. פ"ה ולחשוב ל"ז כריתות וקשה שהרי אמרי' בפרק ד' מיתות [סנהדרין נ"ד ע"ב] הבא על הזכר והביא זכר עליו (והבא על הבהמה והביא הבהמה עליו) לר' ישמעאל חייב שתים הבא על הבהמה והביא הבהמה עליו לר' ישמעאל אינו חייב אלא אחת דגבי הבא על הזכר והביא זכר עליו חייב שתים חדא מלא תתן שכבתך וחדא מלא יהיה קדש אבל הבא על הבהמה והביא עליו הבהמה חייב משום אל בהמה לא תתן שכבתך אבל לא משום לא יהיה קדש דבגברי הוא דכתיב ולרבי אבהו נמי דאית ליה התם אזהרה מלא יהיה קדש גבי הבא על הבהמה נמי [מ"מ] היכא דעביד תרוייהו אינו חייב משום לא יהיה קדש משום שכבר נתחייב בבא על הזכר והביא הזכר עליו כלומר אינו חייב שתי פעמים משום לא יהיה קדש וי"ל דלא פריך [אלא] אר' יוחנן למה תני הבא על הזכר והביא הזכר עליו טפי (מאי) [מאינך] ומשני אה"נ אי הוי סבר כר' אבהו דאית ליה לר' ישמעאל דחייב משום לא יהיה קדש אף גבי בהמה אבל סבירא ליה דלא יהיה קדש בגברי כתיב ואזהרה לנשכב דכתיב כל שוכב עם בהמה מות יומת כדמפרש התם. גליון אי הכי ליתני נמי הבא על הבהמה כו'. תימה מאי תוספת חטאות איכא בהכי הא בפרק ד' מיתות קאמר הבא על הזכר [והביא הזכר עליו] והבא על הבהמה והביא בהמה עליו חייב שתים לר' ישמעאל אליבא דר' אבהו משום בהמה לא תתן שכבתך ומשום לא יהיה קדש וכי עבר כולהו בא על הזכר והביא הזכר עליו בא על הבהמה והביא הבהמה עליו אינו חייב אלא ג' דלא יהיה קדש הוי אזהרה לנשכב לבהמה ולנשכב לזכר וי"ל דלא פריך אמתני' אלא אר' יוחנן דאמר תני הבא על הזכר כו' למה נקט הך טפי מאינך הוי ליה למימר הבא על הזכר והבהמה והמביאם עליו ומשני ר' יוחנן לא סבר לה כר' אבהו דפ' ד' מיתות אלא כאביי דאמר לא יהיה קדש בגברי כתיב ואזהרה לנשכב לבהמה יליף אביי מכל שוכב עם בהמה. עכ"ל הרא"ש ז"ל. ניתני נמי כו'. תימה מה ירויח בכך לית כאן ריבוי חטאות וי"ל דלא פריך אמתני' ולטפויי חטאות אלא [אר' יוחנן] פריך שהגיה במתני' ואמר תני וכו' למה לו להגיה המשנה נימא דתני הבא על הבהמה ואשה המביאה בהמה עליה וה"פ איש המביא בהמה עליו ותנא אשה אורחא דמילתא והתם אשתכח מניינא דמתני'. ר' ברוך.
גמ', ותנא שלש כריתות כו'. וא"ת כיון דתני כריתות שאין בהן חטאות אמאי לא תני הבא על הזכר והביא הזכר עליו והבא על הבהמה והמביא בהמה עליו וכן שוחט וזורק בחוץ דבכל הני אית בהו כרת וי"ל דכל הני דתני ראויין הן לחלק להו כריתות לכל חד וחד באפה נפשייהו אשה המביאה את הבהמה עליה אי שייכי בגוה ראוי הוא לחלק כרת באפה נפשה וכן פסח ומילה ראויין הן לחלק לכריתות לכל חד באפיה נפשייהו דבכל חד לחודיה כתיב ביה כרת והוי כמו חלב ודם ונותר ופיגול דחלוקין הן לכריתות משום דבכל חד וחד כתיב כרת באפי נפשיה אבל בא על הזכר והביא זכר עליו בשניהם כתיב חד כרת וכן שוחט וזורק בחוץ ואינן ראויין לחילוק כריתות. ר' ברוך.
גמ', ואי דלא קבליה באלוה לאו כלום הוא. וא"ת הא אמרי' פ' ד' מיתות ב"ד [סנהדרין ס"ד ע"א] הפוער עצמו לפעור ואע"ג דמכוין לבזויי והזורק אבן למרקוליס ואע"ג דקא מכוין למרגמי [זהו עבודתו] ואמאי הא לא קבליה עליה לאלוה וי"ל דמיירי בקבליה עליה באלוה לעובדה בבזיון וההיא דרב מנשה דאמרי ליה ביה מדרשא התם זורק אבן למרקוליס תנן אע"ג דלא עבדה לשם עבודת כוכבים לאו משום דאיכא חיובא בהכי אלא משום מראית העין ולהכי אמר איזל ואשקליה וכל זה דוחק ורש"י נשמר מזה הקושיא דפי' לאו כלום היא הואיל ונעשה שלא לשם עבודת כוכבים אבל פעור ומרקוליס (דקאים) דעבודת כוכבים נינהו והשתחוה להם חייב אע"ג דלא קבליה עליה לאלוה ובהכי נמי ניחא הא דאמר בפ' ר' ישמעאל [ע"ז נ"ד ע"ב] הכל היו בכלל לא תעבדם כשאמר הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם יצא אונס הא (הכא) [אי לאו קרא] מחייב באונס אע"ג דלא קבליה עליה לאלוה. עכ"ל הרא"ש ז"ל. ואי דלא קבליה כו'. וא"ת מ"ש מפוער לפעור דאמרי' דאע"ג דמכוין לבזויי וכן זורק אבן למרקוליס כו' וי"ל דלא [דמי] התם בקבלו באלוה אבל הכא דלא נתקבל מעולם באלוה לאו כלום היא א"נ התם בסתמא ואינו עושה היכרא דלא קבליה באלוה אבל הוא עובדו כדרכו אבל הכא מיירי דעביד הוכחה דלא קבליה עליה באלוה. ר' ברוך.
גמ', אלא לרבא דאמר פטור מאי איכא למימר. וא"ת היכי אמר רבא פטור והלא פוער לפעור חייב ואע"ג דקא מכוין לבזויי ואע"ג דלא קבליה באלוה וי"ל דשאני התם דעבודתה בכך ומתכוין לעובדה בכך והוי כמו קבליה באלוה ומ"מ קשה הא אמרי' רב מנשה קאזל לבי תורתא פגע ביה [ב]מרקוליס וזרק שם אבן א"ל והא אנן הזורק אבן למרקוליס תנן א"ל איזל ואשקליה אלמא אע"ג דלא עבד לשם מרקוליס וי"ל דהתם לאו משום דאיכא חיובא אלא מפני מראית העין א"נ י"ל דשאני הכא גבי אנדרטי דאמר רבא מותר דלאו עבודת כוכבים ממש הוא אלא נעשה לכבוד המלך ואף בקונטרס פי' כן דפי' ואי לא קבליה לאלוה לאו כלום דכיון שלא עשה לשם עבודת כוכבים השתחואה דידיה לאו כלום היא.
גמ', לאחותו, [צ"ל] לחייב על אחותו (אות ל' נמחק). וכרת אחד חלק חטאת, [צ"ל] וכרת אחד חלוק חטאת. מפטם וסך דכתיב, [צ"ל] מפטם וסך שני לאוין דכתיב. וכי מאחר דלאוין מוחלקים כרת דאחותו דכתב רחמנא ל"ל לר"י, [צ"ל] וכי מאחר דלאוין מחלקין כרת דאחותו למה לי (אות ו' ותיבות דכתב רחמנא נמחק) לר"י ה"ג רש"י וכי מאחר דלאוין מחולקין כרת דאחותו למה לי לר"י כדאית ליה ולרבנן כדאית להו ול"ג הא דכתוב בספרים כי שיבוש הוא (בתלמידים) [מתלמידים] הטועים ומחק אותה רש"י עד תנא במאי קא חשיב. גליון ה"ג בקונטרס לר"י כדאית ליה כו' עד לשנות פרשה שנאמרה וצ"ל לר"י כולה קרא לדונה בכרת דסבר עונשין מן הדין אם יליף עונש מאזהרה, ובמכות אין הגירסא כמו דפ"ה הכא, ע"כ גליון. כדאית ליה לרבנן מיבעיא כו' מן הדין (לר' יצחק מפיק ליה וכו' ושהיא אחות אמו) אמר רנב"י, [צ"ל] כדאית ליה לדונו בכרת ולא במלקות ולרבנן מיבעיא כו' מן הדין וכוליה קרא משום אחותו דסיפא אתא, ומן תיבת לר' יצחק מפיק כו' עד תיבת אמר רנב"י בס"א אינו. ורבנן דנפקא להון, [צ"ל] ורבנן נפקא להון, אות ד' נמחק. אמר רנב"י אף אנן נמי תנינא וכו' חילוק חטאות ביניהן ש"מ. הבא על הזכור וכו', כתוב בגליון לא נראה בקונטרס [דגריס], [בדפו"י, לא גריס בקונטרס אף וכו'] אף אנן נמי תנינא עד [ציון] המשנה ושיבוש בספרים מתלמידים הטועים ע"כ. במיצעא, ס"א ביה מיצעא. וחייבים עליה כרת, תיבת כרת נמחק. כיון דלאו בפני עצמו חייבים עליו בפני עצמה וכ"ת, [צ"ל] כיון דיש להם לאו בפני עצמן חייבים עליהם בפני עצמן וכ"ת. על הזכור והביא זכור עליו, [צ"ל] על הזכור והמביא זכור עליו. סבר לה כר' ישמעאל, [צ"ל] סבר לה ר' עקיבא כר' ישמעאל. על הזכור והביא זכור, [צ"ל] על הזכור והמביא זכור. קרי ביה לא תשכיב אלא, [צ"ל] קרי ביה לא תִשַכַב אלא, אות י' נמחק. הבהמה והביא בהמה, [צ"ל] הבהמה והמביא בהמה. הבהמה והביא בהמה עליו, [צ"ל] הבהמה והמביא בהמה עליו. ר"א משמיה דרב אמר, [צ"ל] ר' אלעזר משמיה דרב אמר. לסיומינהו בכריתות דקתני, [צ"ל] לסיומינהו לכריתות וממאי דקתני, אות ב' נמחק. פסח ומילה במצות עשה, [צ"ל] פסח ומילה מצות עשה. מי מייתי והתני', [צ"ל] מי מייתי קרבן והתניא, שלשים ושלש חטאות מאן דעבדי בשוגג, תיבות מאן דעבדי בשוגג נמחק. לסיומינהו לכריתות, ס"א למימלינהו לכריתות. א"ר יוחנן תנא שגגת, [צ"ל] א"ר יוחנן תנא תנא שגגת. על כל אחת ואחת (דתניא) אחת, [צ"ל] על כל אחת ואחת ותניא אחת, אות ד' נמחק. וזדון מלאכות עדיפא, [צ"ל] וזדון עבודות מלאכות עדיפא. לאו מידי הוא, [צ"ל] לאו כלום הוא (תיבת מידי נמחק).
רש"י ד"ה א"ר אלעזר חלוק חטאות. תיבות א"ר אלעזר נמחק. ד"ה כרת באחותו וכו', הגה"ה. תיבת הגהה נמחק. ד"ה ה"ג לר' יצחק כדאית ליה לרבנן וכו'. [צ"ל] ה"ג לר' יצחק כדאית ליה לדונו בכרת ולא במלקות ולרבנן וכו'. ד"ה לרבי יצחק מיבעי ליה כו', עד כאן הגה"ה. תיבות ע"כ הגהה נמחק. ד"ה וחייבין עליהן בפני עצמה. [צ"ל] וחייבין עליהן כרת בפני עצמו. ד"ה גברא, הוא דרבע לבהמה. מה"ד גברי, דל האשה הנרבעת לבהמה, תיבות הוא דרבע נמחק. [ד"ה תנא מאי קחשיב וכו', בחד. גברא, הוא דרבע לבהמה. איתתא, כגון. צ"ל בחד גברא. דל האשה הנרבעת, לבהמה אי איתתא היא כגון. שטמ"ק דפו"י]. ד"ה דאמר רבי אבהו. מה"ד והאמר ר' אבהו, אות ד' נמחק. שם, דאשכחן בכולהו לאו פריק. [צ"ל] דאשכחן בכולהו לאוי פריק. ד"ה ובגברי כתיב. [צ"ל] בגברי כתיב, אות ו' נמחק. ד"ה שגגת שבת וזדון מלאכות עדיפא ליה וכו', לא מיפטר מיהא מחד חיובא חטאת דא"נ. [צ"ל] לא מיפטר מיהא אחד חיובא דחטאת דא"נ, אות מ' נמחק. שם, אבל שגגת מלאכות. [צ"ל] אבל אי תנא זדון שבת ושגגת מלאכות. שם, דאי בשגגת עבודה איכא ד' כו' זיבח וקיטור וניסך והשתחוה. [צ"ל] דאי בשגגת עבודות וזדון ע"ז איכא ד' כו' זיבוח וקיטור וניסוך והשתחואה. ד"ה אלא וכו', וזדון מלאכות קרי. [צ"ל] וזדון מלאכות עבודות קרי.
<h2>דף ג:</h2>
גמ', אלא באומר מותר ואמר רב פפא ומשכחת לה בתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים. פירוש רב פפא מפרש אומר מותר דעבודת כוכבים בתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים פ"ה כגון שחזר ושמע שאותה עבודת כוכבים שנשבה לשם אסורות ואחרות לא ידע שאסורות אכן זאת ידע שאסורה בארבע עבודות ובכה"ג אינו חייב אלא אחת דהוה כמו שכח עיקר שבת דאינו חייב אלא אחת וכן משמע בהא דאיתא בפ' כלל גדול בעא מיניה רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו וקשיא אמאי לא פשיט ליה ממתני' השוכח עיקר שבת דאינו חייב אלא אחת וי"ל דהתם מיירי שהיה שוכח בשבת ובעבודות כלומר שלא היה יודע ששבת מן התורה וגם כי עבודותיו אסורות ואף כי ידעם מקודם ימים רבים מאחר שצריך ללמדם כבתחלה אינו חייב אלא אחת אבל בבעיא נעלם ממנו שהוא שבת היום וגם העבודות ואינו צריך [אלא] רק הזכרה בעלמא ומש"ה מספקא ליה והכא גבי עבודת כוכבים לא מצינו לפרושי הכי אומר מותר דעבודת כוכבים שאינו יודע שעבודת כוכבים אסורה (ולא עבידתיה) דא"כ אינו יהודי דעיקר היהדות לשקץ ולתעב עבודת כוכבים ובהא לא יתחייב בקרבן אלא ש"מ כדפי' דאז אינו צריך אלא הזכרה מועטת כמו העלם זה וזה בידו כו' וגם נראה כן [מהא] דקאמר בפ' ד' מיתות שגג בלאו הנה שהיא אחת שגגת עבודת כוכבים וזדון מלאכות ה"ד כו' אלא באומר מותר תפשוט דבעיא מיניה רבא מרב נחמן העלם זה וזה כו' ומאי קאמר תפשוט היאך הן דומין זה לזה לגבי העלם זה וזה אינו צריך רק הזכרה מועטת וגבי אומר מותר הוא סבור שמותר לעבוד עבודת כוכבים אלא ש"מ כדפי' ול"ג הכא עד כאן לא בעיא מיניה. גליון. וז"ל הרא"ש ז"ל דעד כאן לא בעיא מיניה רבא מרב נחמן כו'. וא"ת תפשוט הא דבעיא רבא מהא דתנן בפרק כלל גדול [שבת ס"ז ע"ב] השוכח עיקר שבת אינו חייב אלא אחת והיינו העלם זה וזה בידו וי"ל דאיבעיא ליה היכא דידע שבת וכל הלכות מלאכותיה ושכח הכל ובהזכרה מועטת היה נזכר שבת והלכותיה ומיבעיא ליה אי בתר שגגת שבת אזלינן או בתר מלאכות אזלינן ומתני' דהשוכח עיקר שבת מיירי ששכח לגמרי שבת והלכות מלאכותיה וצריך ללמדם כבתחלה הלכך פשיטא ליה דשגגה אחת היא ואינו חייב אלא אחת ומסתבר דגבי עבודת כוכבים לא משכחת הכיר ולבסוף שכח דאינו חייב אלא אחת כמו השוכח עיקר שבת לפי שעיקר אימות הדת הוא שצריך לידע שעבודת כוכבים אסורה ואין אלהים זולת אלהי ישראל ואם הכיר מתחלה איסור עבודת כוכבים ושכח ועבד עבודת כוכבים אין זה כשוכח עיקר שבת דאינו חייב אלא אחת דמסתמא בזכירה מועטת יהיה נזכר איסור עבודת כוכבים והלכות עבודותיה כיון שעיקר הדת ביה תליא הלכך גריס ר"ת בס' הישר אלא באומר מותר רב פפא אמר משכחת לה בתינוק שנשבה לבין האומות דלא ידע מתחלה איסור עבודת כוכבים לכך אינו חייב אלא אחת ול"ג דעד כאן לא בעיא מיניה רבא מרב נחמן כו' משום דכיון דמספקא ליה אי חייב אחת או חייב על כל אחת ואחת היכי מוקי מתני' באומר מותר דלמא חייב על כל אחת ואחת ונפישי להו חטאות ע"כ. גליון יש מפרשים דרב פפא בא לפרש אומר מותר דאמר היינו בתינוק שנשבה ונודע לו שאותה עבודת כוכבים אסורה בארבע עבודות וכסבור שעבודת כוכבים אחרת מותרת אפילו בד' עבודות וכיון דידע דארבע עבודות אסורות בשום עבודת כוכבים הוי שפיר שגגת עבודת כוכבים וזדון עבודות ונראה דלכך אמר דרב פפא בא לפרש אומר מותר בתינוק דאין סברא לומר אומר מותר כל עבודת כוכבים שבעולם דאין לך ישראל שלא ידע דעבודת כוכבים אסורה ולכך מוקי בתינוק שנשבה שלא למד מעולם איסור עבודת כוכבים רק מאותה עבודת כוכבים [שיש] במקום שנשבה והוי כמו שוכח עיקר שבת (דהוי שכחה אלימתא) [ועשה מלאכות הרבה] דמודה בה רב נחמן דאין חייב רק אחת. [ובזה] מיהא ניחא הא דבעיא בפ' כלל גדול העלם זה וזה בידו מהו ולא פשיט ליה ממתני' דשכח עיקר שבת ועשה מלאכות כו' דבשכח עיקר שבת הוי שכחה אלימתא ולא יזכר בקל ולא מבעיא ליה רק דנעלם לפי שעה דבדבר קל יזכר ומזה ניחא מההיא דפ' ארבע מיתות [סנהדרין ס"ב ע"א] דדחיק לאשכוחי שגגת עבודת כוכבים וזדון עבודות וקאמר אלא באומר מותר תפשוט דבעיא [מיניה רבא מרב] נחמן ולא מוקי לה בשכח עיקר עבודת כוכבים דכיון דמתחלה ידע דת יהודית אי אפשר ששכח [איסור] עבודת כוכבים לגמרי ולא מוקי בתינוק שנשבה לבין האומות כמו הכא לפי דהתם אקרא קאי הנה שהיא אחת והנה משמע איסורין הרבה וכיון דלא ידע מעולם אין זה איסורין חלוקין אבל הכא קאי לפרש מתני' איך נמצא בעבודת כוכבים שאין חייב אלא אחת ומיהו בקונטרס פי' דע"כ לא מיבעיא ליה כדאיכא בספרים וגריס רב פפא אמר דמשמע דזה שנויי אחריתי אמתני' ע"כ גליון מהרא"ש.
גמ', אמר רב פפא משכחת לה כו'. בכה"ג משכחת לה שגגת עבודת כוכבים וזדון [עבודות] ששמע שאותו עבודת כוכבים שנשבה שם אסורה בד' עבודות הללו ועבודת כוכבים שבמקום זה לא ידע למה ואומר ר"י דמשום [הכי] הוצרך רב פפא לאוקמי בתינוק כו' דאי בישראל השרוי בינינו אי אפשר דלא ידע ליה איסור עבודת כוכבים ואין לומר דידע ושכח כיון דבזמן מועט מדכר הוי כמו העלם זה וזה בידו דמיבעיא ליה (לרב) [לרבא מרב] נחמן במס' שבת פ' כלל גדול או חדא מחייב או אכל אחת ואחת והקשה ר"י שם דתפשוט ליה ממתני' דהשוכח עיקר שבת כו' ותירץ דלא דמי לשוכח עיקר שבת דהתם לא מדכר בקל אא"כ למדו לו כבתחלה אבל העלם זה וזה בידו מיירי דבהזכרה מועטת יהיה נזכר וניחא נמי הא דאמר בפ' ד' מיתות דשקיל וטרי למצוא שגגת עבודת כוכבים דאינו חייב אלא אחת עד אי באומר מותר תפשוט כו' ואמאי לא מוקי לה בשוכח עיקר עבודת כוכבים אלא ודאי אם ידע דין עבודת כוכבים אי אפשר שלא יהיה נזכר בדבר וא"כ היינו העלם זה וזה בידו וא"ת לוקמי התם בתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים וי"ל דקאי התם אקרא דהנה שהיא אחת דבעי לאוקמי בעבודת כוכבים והנה משמע שהוא עושה איסורים הרבה וכיון דלא ידע דין עבודת כוכבים מעולם אין זה כי אם איסור אחת אבל הכא [קאי] אמתני' דתני עבודת כוכבים דלא חשיב ליה כי אם בחטאת אחת ויס"ג אלא באומר מותר ע"כ לא בעי כו' רב פפא אמר וכו' וכן גרס רש"י ולא נהירא דמי מדבר בכך שנפטור לגמרי דקאמר ע"כ ועוד אי באומר מותר מוקמית ליה ואפילו בישראל השרוי ביניהם א"כ תפשוט הבעיא (דרב) [דרבא מרב] נחמן העלם זה וזה בידו ואין לומר [ולגרוס] הא [לא] קשיא ותפשוט כדקאמר בפ' ד' מיתות א"כ הו"ל לאתויי (התם) [הכא] מפרק כלל גדול דהכא אמתני' קאי וכ"ע בקיאים הם במשנה ולא דמי (אההיא) [לההיא] דפרק ד' מיתות דקאי אברייתא ועוד היכא מוקמינן לה באומר מותר אם כן שגג בין בעבודת כוכבים בין בעבודתה והתלמוד רוצה להעמיד משנתינו בשגגת עבודת כוכבים וזדון עבודות אבל אי גרסי' אמר רב פפא משכחת לה בתינוק כו' ניחא שרב פפא מפרש מהו אומר מותר ובכה"ג משכחת שפיר שגגת עבודת כוכבים וזדון עבודות אלא ה"ג אלא באומר מותר אמר רב פפא משכחת לה. ר' ברוך.
גמ', הבא על אשה ובתה וכו'. וא"ת אמאי לא דייק הכא כדדייק [בריש] פ' אלו הנשרפין [סנהדרין ע"ה ע"א] הבא על אשה שנשא בתה לא קתני אלא הבא על אשה ובתה מכלל דתרוייהו לאיסורא (אמאי) [ומאי] ניהו חמותו ואם חמותו וי"ל דהתם דייק שפיר גבי אלו הן הנשרפין דעיקר שריפה בחמותו כתיבא לכך דייק דמצי למיתני הבא על אשה שנשא בתה דהיינו חמותו ותנא אשה ובתה לאשמועינן חמותו ואם חמותו והתם ניחא דמתניא חמותו גבי שריפה אבל הכא גבי כרת איך יתכן לומר דתנא דמתני' שביק בתו דכתיב בה כרת [בתו דהוא עיקר כרת. שיטמ"ק דפו"י] לאשמועינן חמותו ואם חמותו. תוס' הרא"ש ז"ל. (והאיכא בת אשתו) תימה דהכא משמע דמתני' דקתני הבא על אשה ובתה איירי בנשא אשה ואח"כ בתה ובפ' הנשרפין כו' מאי קאמר אימא כמתני' דהכא דקתני הבא על אשה ובתה מיירי בנשא אשה ואח"כ בתה וי"ל דהתם מעניינא והכא מעניינא התם מיירי לענין שריפה ועיקר שריפה בחמותו כו'. ר' ברוך.
גמ', דאיכא המעלה והמעלה. וא"ת כי היכי דאמר לא תשכב לא תשכב חדא היא ואינו חייב אלא אחת ה"נ נימא הכין. ס"א וכן שכבתך שכיבתך לא מני אלא חדא משום דליכא אלא חדא לאו ואמר מורי הר"מ דלא דמי דהתם ליכא אלא חדא כרת אתרוייהו אבל המעלה אברי חוץ בחוץ ואברי פנים בחוץ איכא תרתי כריתות עלייהו בין למאן דמפיק לה מאליהן בין למאן דמפיק מגז"ש דהבאה הבאה הוי כאלו כרת דכתיב גבי שחוטי חוץ כתיב גבי מעלה אברי חוץ בחוץ דתרוייהו נפקא לן מן ואליהם תאמר כדמשמע התם [ועוד] י"ל דהתם גבי (אבות) [עריות] לא אשכחן כרת דידהו משוכב ונשכב כתוב כל אחת לחודייהו אבל הכא כל אחת בפירוש כתוב לחודיה בכרת אכן לא כתיב ביה לאו ואתא קרא ואליהם תאמר כמי שכתוב בו לאו. תוס' הרא"ש ז"ל.
גמ', שבת ועבודת כוכבים תנא יתהון כו'. ק"ק עבודת כוכבים היכא תנא חלוק מלאכות לחטאת דודאי בפ' ד' מיתות תנא עבודות דחייב עליהן חטאת אבל לא פי' אם מחייב אכל חדא וחדא אי מחייב חדא אכולהו וי"ל דמ"מ תנא התם דחייבין על ד' עבודות אבל גבי שוחט חוץ לא תנא בשום מקום דחייב עליו גבי העלאה דנהי דפליגי בה ר"י הגלילי ורבנן מ"מ לא תנא ליה (בתרתי) [בהדדי] במתני' כדפי' רש"י ז"ל בפ' השוחט והמעלה עוד י"ל שמא איכא שום ברייתא דדייקינן מינה חילוק עבודות בעבודת כוכבים אבל בהעלאה ליכא שום משנה ולא שום ברייתא. גליון מהרא"ש ז"ל. שבת ועבודת כוכבים תנא יתהון בבונכיהון. בערוך גריס בכניהון וכן בפרק הרואה [ברכות נ"ז ע"א] גבי הרואה הדסים בחלום קאמר והוא דחזא יתהון בכניהון וקשה דליתני שלשים (ושש) [ושבע] כריתות אחותו והיא בת אשת אביו דאמרי (לקמן פ"ד ר' יוסי) [ביבמות דף כ"ב דרבנן] מחייבי [שתים] וי"ל דמ"מ אין כאן אלא לאו אחד ולא דמי לשאר עריות דמייחד לאו לכל חד מינייהו כדאמרי' בפרקין מודה ר' ישמעאל לענין חטאת שאין חייב אלא אחת וא"ת ליתני הבא על אביו דאמרי' בפ' ד' מיתות [סנהדרין נ"ד ע"א] דחייב שתים אחת משום זכר ואחת משום ערות אביך וי"ל דבמתניתין תנא שם אחות ושם זכר והך (דאחותו) דאביו ואחותו בת אשת אביו תנא יתהון בבונכיהון תדע שהרי גם עבודת כוכבים לא תנא אלא דין איסור עבודות כוכבים ולא קתני התם אלו שחייבין על זדונם כרת ושגגתם חטאת לידע חילוק חטאות ואפשר דאברייתא דתנא רבי זכאי סנהדרין [דף ס"ב ע"א] אלו עבודות שחייבין על זדונם כרת ועל שגגתם חטאת קאמר הכא (השאר) תנא יתהון בבונכיהון. עכ"ל הרא"ש ז"ל. שבת ועבודת כוכבים. וא"ת בשלמא שבת תנן בפ' כלל גדול [שבת ע"ג ע"א] אבות מלאכות כו' אלא עבודת כוכבים היכא [תנן] אי הא דתנן בפ' ד' מיתות ב"ד [סנהדרין ס' ע"ב] המזבח והמקטיר והמנסך והמשתחוה לענין מיתה מתניא אבל לענין חטאת לא מצינו בשום מקום ושמא הא דמתניא בברייתא דר' זכאי הוי שפיר תני יתיה כו' ורש"י פי' בפרק השוחט והמעלה [זבחים ק"ז ע"א] תני יתיה כו' דחייבים על זבוח. ר' ברוך.
גמ', לא בעינן מעשה, והא דתניא אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה לאפוקי הרהור דלא, תוס'.
רש"י ד"ה רב פפא אמר וכו', עבודת כוכבים שישנה שם. [צ"ל] עבודת כוכבים שנשבה שם, תיבת שישנה נמחק. שם, עבודות הרוב ידעי דאסירן. [צ"ל] עבודות זרות לא ידע דאסירן, תיבת הרוב נמחק. ד"ה והאיכא בתו מאנוסתו דלא כתיבא. מה"ד בתו מאנוסתו לא כתיבא, ותיבת האיכא נמחק. ד"ה בנכיהון, במקומותן. מה"ד בבונכיהון, במקומותן. ד"ה אבל גבי העלאה, לא אשכחן ביה נכא דליתני. [צ"ל] לא אשכחן בונכא דליתני. ד"ה הא פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש וכו', דשמעינן דתרווייהו דאין חייבין עליהן כו' הואיל ובלאו אחד. [צ"ל] דשמעינן מתרוייהו דאין חייבין עליהן כו' הואיל ובלאו אחד. ד"ה קס"ד וכו', חשיב מעשה. כרת דיליה, כרת דמגדף. [צ"ל] קחשיב מעשה, הס"ד. ומה"ד הואיל וכתיב כרת דיליה במקום קרבן לעיל מיניה מכרת דמגדף. שם, וקסד"א הואיל. [צ"ל] וסד"א הואיל.
<h2>דף ד.</h2>
גמ', הואיל וישנו בלב. וא"ת ע"ז נמי אינו חייב אא"כ מתכוין לע"ז כדאמרי' לעיל אי נימא (דחזי) [דעמד] בבית ע"ז וקסבר בהכ"נ והשתחוה לו הרי לבו (מסור) לשמים כו' ואף מאהבה ויראה איכא מ"ד דפטור וי"ל דהכי פירושו שאני מגדף הואיל וישנו בלב פי' במגדף אינו חייב אלא אם כן ידעינן בודאי שמתכוין לשם שאם אמר יכה יוסי את יוסי אינו חייב אלא א"כ דעתו וכוונתו לשם אבל גבי ע"ז האומר אלי אתה חייב והר"ש פי' שאם אמר במגדף יכה יוסי מי שברא שמים וארץ פטור עד דידעינן שמתכוין לברך את השם אבל גבי ע"ז דכותי' קאי אי אסקיה ע"ז על קיסם ואמר אלי אתה חייב. גליון לשון הרא"ש ז"ל תימה במאי הוי מגדף בלב יותר מע"ז אי אמרת אם אין בכונתו לברך את השם אלא עץ בעלמא פטור דכוותה נמי בע"ז אמרי' לעיל דאי לא קבליה עליה באלוה פטור וי"ל דמגדף אי אסיק שם שמים לעץ וברכו פטור וגבי ע"ז אי אסיק לעץ ע"ז והשתחוה לו חייב ע"כ. גליון מהרא"ש כך [גירסת הספרים] שאני מגדף הואיל וישנו בלב מתיב רבי זירא [כו'] הא על פי כתיב בהו שאני עדים זוממים הואיל וישנן בראיה וא"ת מאי תירץ ממסית ומדיח אמאי ממעטינהו והלא אינן בראיה לכן נראה הגירסא כגירסת הקונטרס בפ' ארבע מיתות ב"ד [דרצה] לומר מעיקרא שאני מגדף הואיל וישנו בלב ופריך מעדים זוממים ואלו שאין בהם מעשה ומשני שאני עדים זוממים הואיל וישנן בקול ופריך וקול [לר' יוחנן לא הוי] מעשה והא איתמר חסמה בקול כו' אלא שאני עדים זוממים הואיל וישנן בראיה והשתא [ניחא] דמסית ומדיח הואיל וישנן בקול [לא] הוי מעשה והא דפריך וקול לא הוי מעשה משום עדים זוממים (לך) [לבד] (הדר) [פריך] לה דבדבור עביד מעשה וא"כ קול דידהו חשיב כמו חסמה בקול וכן משמע בפ"ק דתמורה [דף ד' ע"ב] דלא קתני מימר דבדיבורו עביד מעשה והא דלא מביא תלמודא הכא כולה סוגיא דהתם [היינו משום] דסמיך לה אפרק ארבע מיתות ב"ד.
גמ', ורבנן סברי אין לוקין אלאו שבכללות. אפילו לרבא דאמר בעלמא לוקין הכא מודה דלא דמי האי לאו [ללאו] דכל אשר יעשה מגפן היין דהכא לפרש את הסתום קא אתי דהא כתיב כל חלב וכל דם ולא פי' איזה חלב ובא זה הכתוב לפרש דחלב שור וכשב ועז קאמר רחמנא והיינו כמו לאו דשרצים דלא לקי ח' מלקות אשמונה שרצים אם אכל אותם בהתראה אחת ולא דמי לחרצנים וזג דהתם אכל חד מחייב דכל חד וחד מייחד לאוי ולא בא לפרש את הסתום דהרי מתחלה פי' את הכל והדר כתיב ומכל אשר יעשה לר' אלעזר כדאית ליה ולרבנן כדאית להו אבל גבי שרצים בא לפרש את הסתום ולמעוטי טומאת נחש וכיוצא בו ור' ישמעאל דאמר לוקין משום [דמייתרי] ליה וכן יש לפרש גבי מעשר דגן תירוש ויצהר וכן גבי לחם וקלי וכרמל דראשית קציר חד אמר רחמנא לא תאכל להכי כתיב [לחם] קלי וכרמל להודיעך דבהני אסר הכתוב ואי לאו דמייתרי אפילו רבא דאמר בעלמא לוקין אלאו שבכללות הכא מודה דלא לקי תדע דהא בנזיר [ל"ח ע"ב] פרכינן על הא דרבא ובפ"ק דתמורה [ז' ע"ב] פרכינן עלה דאביי ומהני לא פריך והא דקרי להו לאו שבכללות כלומר לאו שכולל כל שאר דברים שחלב נוהג בהם והא דקאמר לוקה שלש אפילו בהתראה אחת ואכילה אחת דאי בג' התראות אפילו אחלב שור חייב ג' כדאמרי' אמר לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת.
ועיקר לאו שנחלקו בו אביי ורבא ה"פ אמר רבא אכל נא לוקה שתים כו' ואמר אביי אין לוקין אלאו שבכללות אלא לקי אכי אם צלי אש [ורבא] סבר כי אם צלי אש מהדר לטפויי לאוין אנא ומבושל ולא לחי ולא לחמי טבריא ולא לשעה שישנו בקום אכול צלי כדאמרי' בהמקבל [ב"מ קט"ו ע"ב] משום הכי לוקין עליו ולא איצטריך אלא ללאוי דנא ומבושל וראיה לדברי דתניא בברייתא דלעיל נא ובשל מבושל אמרתי לך ולא חי ולא פריך מיניה לרבא והאי נמי דקא מתרץ רבא אליבא דרב חסדא פסח שבשלו בחמי טבריא חייב ה"ק דעבר אכי אם צלי אש דהוי לאו הבא מכלל עשה בעלמא ולא מלקות (ועוד רבא מתרץ ברייתא אליבא דרב חסדא) מאי טעמא לא פרכינהו. ומה שפי' רבינו דסבר תנא דברייתא אין לוקין אין נראה לי חדא דלפרוך מינה לרבא כדפריך בנזיר ומתמורה ועוד בשילהי המקבל [ב"מ שם] מוכיח דכי אם צלי אש לטפויי לאוי לא חי ולא חמי טבריא ולא בשעה שישנו בקום אכול צלי וכן פי' רבינו התם ואי הוי קאי התם כשפירשה בפסחים הוי הדר וטעמא דמרבינן מיניה חי [ומבושל] בחמי טבריא משום דאפקיה בלשון לאו כמו נזיר דמכל אשר יעשה אלאו קאי ומרבינן מיניה עלין ולולבין לר"א ולרבנן לכלל ופרט וכלל כדמפרש בגמרא [בפרק] ג' מינין אסורים בנזיר אבל האי דמי הוא (ללאו) קצת ללאו הבא מכלל עשה והיינו דאיצטריך [לאביי] ורבא למיפליג בתרתין בזג וחרצן ובנא ומבושל דלא דמו דכלל דזג וחרצן אתא לטפויי מילתא אחריתי אבל כלל [דנא] ומבושל לא מטפי מילתא אחרינא אלא לאו ואביי סבר דלבשעה שישנו אתא כדמפרש בהמקבל האי דמי הוא קצת ללאו הבא מכלל עשה והיינו דאיצטריך לאביי ורבא לאפלוגי בתרתי בזג וחרצן ונא ומבושל ואיכא דאמר חדא מיהא לקי [דכי] אתרו ביה משום לא תאכלו כי אם צלי אש לקי הואיל והוא נא ומבושל חייב בהו רחמנא אבל כשלוקה על נא דאתרו [ביה] משום נא פקע ליה כי אם צלי אש ולא יחול על לאו דנא וכ"ע מיהא [סברי] אנא ומבושל לוקה שתים וכן מוכח בנזיר ומה שפי' רבינו חדא מיהא לקי כגון מבשל בחמי טבריא לא נהירא לי דא"כ ברייתא דלעיל לא אתיא כחד דפטרא בכל מילי דלא הוי נא ועוד מפני כמה טעמים שפירשתי.
וכלל (דמכלל) [דמכל] אשר יעשה היינו טעמא דרבא ואביי רבא סובר לוקין על לאו שבכללות ואע"ג דלמילי [אחרינא] אתיא דהא אפקיה בלשון לאו כדפי' ולא איצטריך ליה לרבא ייתורא גבי כי אם צלי אש וגבי רכב ורחיים דכי נפש הוא חובל [דמשמע דאי לא] מייתר לא מחייב ליה מלקות בהמקבל דהתם לאו אפקינהו בלשון לאו אלא כעין לאו הבא מכלל עשה ואביי סבר אין לוקין אלאו שבכללות דלא שנא לאביי בין אפקיה בלשון לאו בין אפקיה בלשון דכי נפש הואיל ולאו קרא יתירא הוא אלא למילי אחרינא אתא אין לוקין וכל המקריב אברים בעלי מומין דרבא אמר לוקין משום בל תקטירו כולו ומשום בל תקטירו מקצתו ואביי פליג עליה ואיתותיב בפ"ק דתמורה משום דלא דמי ההיא לאו שבכללות ללאו דזג וחרצן דהתם מפיק לה מואשה לא תתנו מהם ובכלל זה הלאו כולו ומקצתו כדמפרש התם [דהוי] ליה כללות משום דבכלל כולו יש מקצתו והוי בכלל מאתים מנה ומ"מ הלאו מפורש אכולו כדכתיב ואשה לא תתנו מהם ובכלל זה הלאו הוא כולו ומקצתו כדמפרש התם וקרי ליה כללות והיינו כמו כל חלב וכל דם לא תאכלו דמייחד לאו אחלב ולאו אדם והוי כמו שכתב שני לאוין על דבר אחד ובדין איתותיב ולא שפיר קאמר והא דאמר בפ' ד' מיתות [סנהדרין ס"ג ע"א] דלאו מגפף ומנשק כו' וקרי לאו שבכללות ואין לוקין עליהן [התם] נמי אפילו רבא הוא מודה דס"ל לרבא דומיא דלאו דחסימה בעינן קצת וכפירושא קמא במאי מיירי אין לוקין על כללות דידיה כגון זג וחרצן [לא יאכל] וכתיב מכל אשר יעשה דקאי נמי אפירושא משום יתורא כדפי' אבל לא תעבדם דמרבינן מיניה מגפף ומנשק כו' לשלא כדרכה ולא [מייתרי] כלל דהא לא פריש קרא בהדיא בשלא כדרכה שום עבודה אלא סתמא כתביה ולא דרשינן לשלא כדרכה ולא מייחד לאויה תדע דמייתי ראיה מלא תאכלו על הדם דלא מייחד לשום דבר אלא אמרי' מכדי קרא יתירא דכלל כל עבודות לשלא כדרכה בין למבוזין ובין למכובדין ולא פי' לשום עבודה לשלא כדרכה בפירוש הלכך [אפילו] לא מייחד לאו דלא תעבדם ולאו דלא תאכלו כל נבלה דשרצים לא דמי דהתם פי' נבלה ושרצים אבל הכא לא פי' כלל והדברים נכרים דאפילו אליבא דרבא (לא) אתיא דבשילהי המקבל אמרי' רב יהודה ורב הונא בפלוגתא דאביי ורבא פליגי ומשני ליה התם מכלל דכל היכא דאמר תלמודא הכי מסתבר דאליבא דתרוייהו קאמר ומהאי טעמא כדפי' שמעינן לאביי מאי איכא בין הני לאוי לכל לאוי שבכללות שבתורה שמודה בהו והא דאמרי בפ' כל שעה [פסחים כ"ד ע"א] כל שבקודש פסול כו' דהוי לאו שבכללות דלמא ההוא אליבא דאביי דהא אליבא דאביי אתיא ההיא שמעתין דא"ל רב פפא לאביי ואימא ליחודי כו' ולאביי פריך ורב פפא כאביי ס"ל כדמוכח בפ' ג' מינים [נזיר ל"ח ע"ב] דשביש רב פפא לברייתא התם כי היכי דלהדר ביה רבא כדאמר התם ואם תמצא מקום בתלמוד דפריך כה"ג אליבא דאביי פריך ליה וללישנא דאמר אפילו חדא נמי לא לקי ואם תמצא מקום דפריך תלמודא לחייב אלאו שבכללות כדפריך באותו ואת בנו ולילקי נמי משום מחוסר זמן דתניא עד בלא ירצה אליבא דרבא פריך ליה א"נ [אליבא] דאביי ואלישנא דחדא מיהא לקי והא דאמר אביי אכל פוטיתא לקי כו' אע"ג דלאוי סתמא כתיבא בין בשרץ הארץ בין בשרץ המים לאו כללות היא דהא בפירוש גילה הכתוב דבשרצים מיירי והוי [כללא] (תלה) כלאו דלא תאכלו כל נבלה דבין נבלת בהמה טהורה ובין נבלת דבהמה טמאה דבר הכתוב דהא בפירוש גילה דבנבלה מיירי והוי כל הנך מייחד לאו דידיה כלאו דחסימה [ולא] דמי ללאו דכל שבקודש פסול דאביי חשיב ליה לאו שבכללות דאע"ג דגלי קרא (דפסול) [דבפסולי] קודש מיירי לא דמי להנך דהתם כל [הנך] כלל כל השרצים ולכל חד מייחד לאו (כי הדדי) [בהדי] אבל הכא דגלי בחטאת דפסולה בקודש ובשריפה וגבי שרוע וקלוט נמי גלי בהו דהוי בלאו דלא ירצה (בהדדי) [בהדי] כל שאר פסול קודש גבי שריפה ושאר פסולים בלא ירצה ההיא ודאי כללא מקרי לאביי דלא מייחד הלאו גבי הכלל כמו גבי הפרט וכן זג וחרצן ונא ומבושל היכא דכלל ואח"כ פרט מיקרי כללות וקאי לרבא לאו דכללא אכללא ואפרטא ולאביי (הכללא) [אכללא] לחודיה ולא אפרטא.
וההיא פלוגתא דכל המנחות אתיא נמי הכי דאיפליגו אביי ורבא בעירובי שאור ועירובי דבש דרבא סובר לוקין אלאו שבכללות דשאור ודבש בהדיא כתיבא והאי נמי לאו דלא תקטירו אכל שאור דרשינן [מכי כל] עירובין דכללא הוא בין נתערב במים ביין בסולת חייב דפרט תחלה שאור ודבש לחוד וכלל עירובין בבל תקטירו [ואביי סובר] אין לוקין דכיון דפרט תחלה ואח"כ כלל לא מחייב אכלל והאי דאיפלגו בהא נמי משום דלרבא איכא ד' מלקיות [כדאמר] התם וזג וחרצן ליכא לרבא אלא ג' והאי דפליגי נמי בנא ומבושל משום דלא מחייב לרבא אלא משום ייתורא דלא אפקיה אלא בלשון לאו הבא מכלל עשה והכי קרי ליה פר"ח בשלהי המקבל והא דאיפליגו נמי בתמורה במקריב אברי בעלי מומין משום אביי נקט לה תדע דהא איתותיב דלא דמי להנך ומשום דמילתא דפשיטא הוא לא חש התלמוד להקשות והא איפליגו בה חדא זימנא כללא דמילתא כל היכא דסתם בחד איסורא כגון חלב ושרצים [ומעשר] כי הדר מפרש באיזה חלב באיזה שרץ באיזה מעשר וכללינהו בחד לאו רבא ואביי לא פליגי דדברי הכל אין לוקין עליו (אלא) [אי לא] מייתרי קראי והיכי דלא מפיק לכללא בלשון לאו כגון בכי נפש הוא חובל וכי אם צלי אש אי לא מייתרי קראי אליבא דדברי הכל אין לוקין עליו (כגון היכא) [והיכא] דמפיק כללא בלשון לאו כגון כל אשר יעשה מגפן היין וכגון כי כל שאור וכל דבש דמרבינן מיניה בההיא פליגי אביי ורבא דלרבא לוקין [ולאביי] אין לוקין הואיל ופרט באיסור אחד וכלל בשאר איסורין כגון כל שבקודש פסול דפרט בחטאת וכל בקודש כו' לאו שבכללות והיכא דלא פירש שום איסור כגון לא תעבדם שלא כדרכה וכגון לא תאכלו על הדם לדברי הכל [אין לוקין] דלא מייחד לאוי כלל דלא דמי ללא תעשה כל מלאכה דשבת ולא תאכלו כל נבלה ולאו דשרץ המים ושרץ הארץ דהתם הזכיר את האיסור ואכל מילתא ומילתא מייחד הלאו ופי' דחדא מיהא לקי היכא דמרבי כללא מידי אחרינא מוקמינן ליה אההיא ולקי והיכי דלא מרבי מידי אחרינא כגון גבי כי אם צלי אש מוקמינן ליה כגון דאתרו ביה משום לא תאכלו כי אם צלי אש לחודיה אבל היכא דחל אלאו דנא ומבושל לא אתא האי (חייל) [וחייל] כדפי'. נ"ל שהוא תוס' רבינו ברוך כי הוא לשון שלו.
אין לוקין על לאו שבכללות. וא"ת והיכי קרי לאו שבכללות כו' וי"ל דלא דמי דשאני הני דאפילו לא כתיבא הוי ידעינן לכולהו שפיר מכל חלב לא תאכלו [וכיון] דידעינן להו לכולהו מכללא כי נמי לא כתיבא מש"ה קרי להו לאו שבכללות אפילו כי כתיבא אבל אלמנה וגרושה וכן נא ומבושל לא ידעינן מכללא אם לא נכתבו כלם ומשום הכי לא חשבינן להו לאו שבכללות ובהכי ניחא נמי לרבנן דאמרי אין לוקין על לאו שבכללות ואי הוי לאו שבכללות אפילו חדא לא מחייב כדאמרי' בפ' כל שעה [פסחים כ"ד ע"א] כל שבקודש פסול כו', ולא לקי עלייהו כלל משמע משום דהוי לאו שבכללות [וכן גבי] נא ומבושל איכא מ"ד בסוף פ' כל שעה דלא לקי כלל וכן וכל זג וחרצן והיכא קאמר הכא לרבנן דלקי אפילו חדא ולפי מה [שפירשתי] ניחא דכיון דאפילו לא כתיבא שור וכבש ועז ידעינן להו מכללא ואי לא כתיב כי אם כל חלב לא תאכלו לקי חדא אכולהו כי נמי כתיב [לא גריע]. תוס'.
אין לוקין אלאו שבכללות. וא"ת היאך קרי ליה לאו שבכללות והלא גבי נא ומבושל וגבי אלמנה וגרושה הקשה בקונטרס הלא לאו שבכללות הוא והאיך חייב על כל אחת ואחת ותירץ דלא מקרי לאו שבכללות אחרי שכולם מפורשים [בהדיא] בקרא וה"נ היאך קרי להו ללאו שבכללות והלא הם כתובים בקרא בהדיא וי"ל להכי קרי להו לאו שבכללות דידעינן מכל חלב ולמה פרטן הכתוב והשתא ניחא נמי קושיא שמקשים [העולם] דכ"ע סברי הכא דחייב אחת והתם אמרי' אפילו אחת לא לקי [אלא] היינו טעמא דהכא כתיב לאו כל חלב שור וכשב [ועז] לא תאכלו דכי נמי חשבת לשור וכשב ועז ללאו שבכללות מ"מ איכא האי לאו [דחלב] אבל התם אין הלאו מבואר כי ע"י הפרטות אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל וכן אלמנה וגרושה לא יקחו. גליון. תימה אמאי חשיב ליה לאו שבכללות אפילו [לאביי] דאמר אין לוקין על לאו שבכללות היינו [דוקא גבי] כי אם צלי אש שכולל נא ומבושל יחד וכן מכל אשר (יצא) [יעשה] מגפן וכן כי נפש הוא חובל שכולל יחד כל (מה) [דבר] שעושין בו אוכל נפש אבל נא ומבושל זג וחרצן רחיים ורכב המפורשין בפסוק מודה אביי דהלאו קאי אכל חד וחד דלא מיקרי לאו שבכללות וכן אלמנה וגרושה וגו' י"ל משום דנא ומבושל זג וחרצן רחיים ורכב הם שני שמות אבל חלב שור וכבש ועז שם חלב אחד וכן יש לתרץ על לחם קלי וכרמל דהכא שם חדש הוא וכן מעשר דגן תירוש ויצהר הכל שם מעשה הוא וכן יש להקשות להיפך דגבי לאו שבכללות דהתם איכא דאמר אליבא דאביי אפילו אחדא לא לקי וי"ל דלענין מלקות חדא עדיף טפי חלב שור וכבש דחד שם הוא מלאו שכולל יחד בכלל שני שמות וכן לחם וקלי וכרמל ומעשר דגן תירוש ויצהר ע"כ גליון הרא"ש ז"ל.
גמ', נילף שור שור משבת. מה להלן חיה ועוף כיוצא בהן כו' וחלב דעוף היכא משכחת לה בחלב הדקין [והא דלא] נקיט עוף כשאמר [שור וכבש] הוא דאסור הא דחיה שרי [דהתם] לא נקט עוף [משום] דלא יכול לרבות חלב [עוף] בכלל חלב בהמה אבל בתר כך דגמור גז"ש הו"א אפילו עוף מכח גז"ש. [הוה אמינא לילף שור שור משבת מה להלן חיה ועוף וכו' פי' עוף חלבו כמו חלב הדקין הכא נקט עוף ולעי' קאמ' חלב שור כשב ועז הוא דאסור הא דחיה שרי והתם לא נקט עוף משום דלא ה"ל לרבות חלב דעוף בכלל חלב דבהמה אבל בתר כך דגמר ג"ש הוה אמינא אפי' עוף מכח ג"ש. דפו"י]. גליון הו"א נילף שור שור. וא"ת א"כ לשתוק גם משור כדאמרינן לעיל דאי הוי כתיב חלב סתם אמרינן [הכל אסור אפילו חיה וי"ל] דלא הוי אמרי' אלא חלב [חיה] אבל דעוף לא מקרי חלב מהני גז"ש דשור שור משבת דמרבינן אפילו עוף עכ"ל הרא"ש ז"ל. שור שור משבת כו' וחלב דעוף כו'. וא"ת מאי שנא דכי ילפינן גז"ש אמרי' אפילו חלב עוף ולעיל כי כתיב חלב סתמא אמרי' חלב חיה ולא חלב עוף וי"ל [דאי כתיב] סתמא חלב ועוף לא מיקרי חלב אבל אי יליף לה מגז"ש צריך לומר דומיא דשבת ובהכי נמי ניחא דלא קשיא להאי דאמר דאי כתיב חלב שור הו"א נילף שור שור משבת ואמאי כתיב שור כלל דמחלב סתמא ידעינן ליה שפיר ולפי מה דפי' ניחא [דאי לא הוי] כתיב שור שור לגז"ש מחלב סתמא לא הוי אסרינן חלב עוף. ר' ברוך. שור. ס"א מסיני אבל לא מצינו שור אצל סיני אלא בהמה.
גמ', כי כתיב קרא בעניינא דקדשים כתיב כו' פי' דאיירי לעיל בקדשים וחיה (ועוף) ליתא בקדשים וא"ת והרי עוף איתא בקדשים וא"כ שמעינן חלבו ולפי מה דפי' לעיל ניחא דמסתם חלב לא מרבינן חלב עוף.
גמ', רבי ישמעאל סבר למידין לאו מלאו. פי' (כי ההיא) [כההיא] דבשר בחלב השנוייה בפ' כל הבשר [חולין קט"ו ע"ב] לא תאכלנו בבשר בחלב הכתוב מדבר או אינו כו' עד [בשני מינין] פי' בשר בחלב וזהו לאו מלאו לאו מכרת (כי הכא) [כהכא] דהכא כתיב כל חלב שור וכבש ועז לא תאכלו ולעיל איירי [באיסור כרת] והאריכות משובשות וכך היא הצעה ולא יותר והכא בהא קא מפליגי מר סבר למידין לאו מלאו ולאו מכרת ומר סבר לאו מלאו למידין ולאו מכרת לא ילפינן וכן פרש"י. ר' ברוך.
גמ', א"כ לימא קרא כל חלב. פי' מהתם ידעינן מיעוטא דילפינן מהשוה בשניהם וא"ת [חלב] (חייב) בעז מהיכא ידעינן אי מתרוייהו א"כ איכא למיפרך מה להצד השוה שבהם שכן יש בהם צד רבוי אצל המזבח וי"ל דסמוך אתירוצא [דלאחר תירוצא] דלעיל דכ"ע ילפי דבר מענינו וה"נ נימא דכיון דדבר הלמד מעניינו מה גבי קדשים שור וכשב ועז אף גבי חלב. תוס'. גליון א"כ לימא קרא כל חלב כו' וא"ת איך ידעינן עז כו' כדלעיל בתוס' וי"ל דסבר ר' ישמעאל דילפי עז מדבר הלמד מעניינו דבקדשים כתיב בהמה אבל רבנן סברי כיון דכתיב שור וכשב ולא עז לא הוי ילפינן [מקדשים] עכ"ל הרא"ש ז"ל. א"כ לימא קרא כל חלב שור כו'. וא"ת אמאי לא פריך כמו לעיל אי כתיב שור וכשב (ועז) [עז] לא אתי מינייהו דאיכא למיפרך מה לשור וכשב שכן יש בהן צד רבוי אצל מזבח וי"ל דהשתא דאמר דבר למד מעניינו לא שייך למיפרך הכי. ר' ברוך.
גמ', ללאו דעריות, פי' דהתם כתובים כל אחד לבדו דאף אותם שכתובים יחד מ"מ (באשמות מחלקין) [בשמות מחולקין] אבל שם דחלב אחד הוא. תוס'.
גמ', כגון דאכל חלב דקדש ור' יהודה היא. דאמר חייב שתים בחלב מוקדשים דתניא כו' אבל לא חשיב לאו דזרות דלא חשיב רק לאו דחלב. תוס'. כגון דאכל חלב דקודש וכר"י פי' דמוקי ב' לאוין בחלב דקודש והיינו ב' שמות משום דשני לאוין כתיבי ביה אבל אשם מעילות לא קא חשיב דזהו שם אחד דבשלמא לעיל דהוי מוקי לה כגון שאכל חלב (ונותר) [דנותר] הוי פריך נחייב נמי משום קודש אבל הכא לא חשיב אלא שם אחד וקרי ליה ב' שמות משום דכתיבי ביה שני לאוין. ר' ברוך.
דאכל חלב דקדש חייב ב' חטאות משום חלב ומשום חלב דכתיב גבי קדשים ולא חשיב לאו דזרות ולאו דמעילה דקרא דועשה אחת מהנה גבי קרבן חטאת כתיב אבל לעיל פריך שפיר נחשוב נמי משום קדש ולחייב משום מעילה אע"ג דקרא דועשה אחת גבי חטאת כתיב מ"מ שם קרבן אחת היא בין דחטאת ובין [דמעילה] הרא"ש ז"ל.
גמ', שפתיו נהוי מעשה, [צ"ל] שפתיו נמי לרבנן נהוי מעשה. [מתיב רבי זירא יצאו עדים זוממין שאין בו מעשה ואמאי הא על פי כתיב בהן, נ"ב נ"א בקצת ס"י מתיב ר' זירא את מה אני מרבה המסית והמדיח ונביא השקר ועדים זוממין ת"ל ועשה מאחת יצאו אלו שאין בהם מעשה ואמאי עדים זוממין הא על פי כתוב בהון. (עפ"י דפוס ישן)]. אינו חייב אלא אחת. עי' תוס' מנחות [ד' נ"ח ע"ב] ד"ה אין. להכי כתב שור כשב ועז, [צ"ל] להכי כתב שור וכשב ועז. לא תאכלו כשב, [צ"ל] לא תאכלו דמפיק ליה חלב חיה כבש. שור שור מסיני מה גבי סיני, [צ"ל] שור שור משבת מה גבי שבת. דהני דאסור אבל חיה ועוף, [צ"ל] דהני הוא דאסיר אבל דחיה ועוף. א"נ כל חלב, [צ"ל] א"נ נכתוב כל חלב. אסור ושור ועז, [צ"ל] אסור ודשור ועז. דנתרבה באליה וכדתנא ר' חנניא, [צ"ל] דנתרבה באליה אצל גבוה וכדתני ר' חנניא. אך בכור שור וגו', [צ"ל] אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז וגו'. מה לשור שכן נתרבה בנסכים נכתוב, [צ"ל] מה לשור שכן הואיל ונתרבה בנסכים נתרבה באמורים נכתוב. רחמנא עז ונילף, [צ"ל] רחמנא בעז ונילף. מה לשור ועז שכן נתרבה אצל, [צ"ל] מה לשור ועז שכן נתרבו אצל, אות ה' נמחק. שכן יש בו צד ריבוי, [צ"ל] שכן יש בהן צד ריבוי אצל מזבח, אות ו' נמחק. כדאמרינן מעיקרא דאם כן, [צ"ל] כדאמרינן מעיקרא דקסבר דאם כן. בעניינא דקדשים ודבר למד מעניינו מכלל דרבנן סברי לא ילפינן דבר למד מעניינו, [צ"ל] בעניינא דקדשים הוא דכתיב ודבר למד מעניינו מכלל דרבנן סברי לא ילפינן דבר מעניינו, תיבת למד נמחק. דכולי עלמא ילפינן דבר הלמד מעניינו, [צ"ל] דכ"ע דבר למד מעניינו, תיבת ילפי' ואות ה' ל"ש. רבי ישמעאל סבר למידין לאו. מתיבת מלאו עד סוף השיטה תיבת כרת ל"ש. ה"ג מר סבר למידין לאו מלאו ולאו מכרת ומ"ס לאו מלאו ילפינן לאו מכרת לא ילפינן כך גירסת רש"י ז"ל ומה שכתוב בספרים שיבוש. הרא"ש ז"ל. סבר למידין לאו. דחולין ממה דכתוב בעניינא דקדשים ובקדשים לית בהון חיה כך הוא בס"א גליון. כי כתיב ליה סתמא ליכא, [צ"ל] כי כתיב סתמא נמי ליכא, תיבת ליה נמחק. מכרת דכי כל אוכל, [צ"ל] מכרת דכתיב כי כל אוכל, אות ד' נמחק. חייב שתים שתי שמות, [צ"ל] חייב שתים או שתי שמות. הא בעינן העלמות מוחלקין וליכא, [צ"ל] הא בעינן העלמות מחלקין וליכא, אות ו' נמחק. א"כ ניחייב נמי משום קודש, נ"ב תוס' מנחות דף ע"ד ע"ב. חלב דהקדש ור' יהודה, [צ"ל] חלב דקדש ור' יהודה (אות ה' נמחק). שלש מחייכו עלה במערבא ונוקמה וכו' ור' ישמעאל היא כו' מודה היה רבי ישמעאל כו' השתא נמי כר' יהודה לא מתוקמא כו' אלא אמר ר"ל משום בר תאוטני וכו'. [נ"א] שלש מחכו עלה במערבא לוקמא כר' ישמעאל כו' מודה היה ר' ישמעאל כו' [השתא לא] מתוקמא כר' יהודה כו' אלא אמר ר"ל כו' ואית דגרסי כגון דאכל חלב דקודש ודלא כר' יהודה פי' דמחייב תלת באוכל חלב מוקדשים דתניא אכל חלב כו' מודה היה ר' ישמעאל השתא נמי מתוקמא כר' יהודה ול"ג אלא ארשב"ל אלא ה"ג רשב"ל אמר דשינויי אחרינא היא. תוס'. ונוקמא כר' ישמעאל וכגון שאכל חלב שור וכבש או שור ועז אלא אמאי לא אוקמת כו' השתא נמי לא תוקמא כר' יהודה אלא ארשב"ל משום בר תוטני כו' לישנא אחרינא אמר רב כו' ודלא כר' יהודה וחייב שתים דקתני משום חלב ומשום קודש דהיינו מעילה והיינו דלא כר' יהודה דלר' יהודה חייב ב' משום חלב והוי ליה למימר אלא אתיא כרבנן דבקודש ליכא תרי לאוין משום חלב (ונוקמא) [אלא אמאי לא אוקמת דלא] כר' ישמעאל כו' רשב"ל אמר ושינוייא אחרינא [הוא ול"ג] אלא. ר' ברוך. כגון חלב דשור, [צ"ל] כגון דאכל חלב דשור.
רש"י ד"ה יצאו עדים זוממין וכו', שאינן בעבודת כוכבים יכול שאני מרבה המסית כו'. גי' [צ"ל] שאינן בעבודת כוכבים למה נאמר עבודת כוכבים לומר לך מה עבודת כוכבים מיוחדת מעשה וחייבין על זדונה כרת ושגגתו חטאת אף כל כו' אי מה עבודת כוכבי' מיוחדת שהיא מיתת ב"ד אף [אני] איני מרבה אלא מחוייב מיתת ב"ד ומה הן המקלל אביו ואמו והמסית כו', תיבות יכול שאני מרבה נמחק. רש"י ד"ה חייב על כל אחת ואחת. מה"ד לחייב על כל אחת ואחת. ד"ה ורבנן סברי אין לוקין, ואי תיקשי לא לילקי אפילו חדא דחדא מיהא לקי. [צ"ל] ורבנן סברי אין לוקין, הא חדא [מיהא לקי], תיבות ואי תיקשי אפי' נמחק ותיבות לא לילקי ל"ש. ד"ה ורבנן סברי וכו', כעין הכא לא ילפינן. [צ"ל] כגון הכא לא ילפינן. ד"ה הב"ע וכו', ל"א וכו', דכתיבי בחלב בתרי פסוקי. [צ"ל] דכתיבי בחלב תרי פסוקי (אות ב' נמחק).
<h2>דף ד:</h2>
גמ', א"ר אלעזר מודה היה ר' יהודה לענין קרבן. דאינו חייב אלא אחת ואע"ג דאיכא תרי לאוי לא דמי ללאו דעריות דשם חלב חד הוה וכן לקמן [גבי] דם דאיכא שלש כריתות נראה דאם אכל בהעלם אחד דם חולין ודם קדשים ודם כסוי דלא מחייב אלא חדא משום דשם דם אחד הוא ולהכי [לא תני] להו בהדי כריתות דמתני' אע"ג דלא תני יתהון בבונכיהון. עכ"ל הרא"ש ז"ל.
גמ', אכל חלב נבלה לוקה שתים. חד משום נבלה וחד משום חלב אבל לא משום טריפה דאיצטריך כדאמרן [זבחים דף ע' ע"א חולין דף ל"ז ע"א] התורה אמרה יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב יבא איסור טריפה ויחול על איסור חלב. חלב מוקדשין לוקה שלש. פי' שתים משום חלב ואחד משום מעילה וא"ת והא לית ליה לר' יהודה איסור חל על איסור כדאמרי' [חולין דף ק' ע"ב] יכול האוכל נבלת עוף טמא מטמא בגדים אבית הבליעה ת"ל נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא זה שאין איסורו אלא משום בל תאכל טמא ואיך יחול איסור מעילה על איסור חלב וי"ל דשאני התם דכתיב כל חלב לה' לרבות אימורין א"נ י"ל שהוא איסור חמור על איסור קל שחלב הותר מכללו ומתוך כך ניחא [שהרי לר"י] אית ליה דלוקה משום חלב ומשום נבלה משום דכתיב קרא ודרשינן יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב ואמאי לא נגמר מיניה בעלמא אלא ש"מ גבי חלב שאני שכן הותר מכללו. גליון.
גמ', בשלמא לר' יהודה היינו דכתיב [תרי] קראי כו' וכל זר לא יאכל קדש. וקשה ההוא קרא [כתיב] גבי תרומה ונראה לומר דמ"מ הוי אזהרה למעילה דגמרי' חטא חטא מתרומה והא דמעטינן במעילה [דף י"א ע"א] לא ממעילה דוקא ממיתה ממעטינן להו ולא מאזהרה אבל מ"מ [קשה] דקאמר בסמוך גבי דם סד"א הואיל ואימעיט ממעילה אימעוט נמי מזרות והוי ליה למימר אימעיט נמי מלאו או ממלקות שהרי לאו דזרות ולאו דמעילה חד הוא וע"ק דבדם [נ"א איך] (אין) שייך בו מעילה אי לאחר כפרה אמרינן ונמכרין לגננין לזבל ואי קודם כפרה הא אמרי' קודם כפרה כלאחר כפרה וא"כ זה אינו שהרי אינן שוין וע"ק דאמרי' במס' מנחות [דף ע"ד ע"א] כהן שאכל מן האימורין מהו לאו דזרות לא קא מיבעיא לי פי' בקונטרס לאו דמעילה א"כ הוי ליה למימר לאו דמעילה לא קא מיבעיא לי לכך נראה לומר דגרסי' הכא משום וזר לא יאכל כי קודש הם דהיינו אזהרה לאוכל קודש ומיירי היכא דלא שייך ביה מעילה כגון לאחר כפרה ומיירי דוקא באוכל (ובנהנה) [ולא בנהנה] דליכא מעילה והשתא ניחא הא דלקמן וההיא (דהכא) [דמנחות] דלא נקט לאו דמעילה דלא שייך בהו מעילה דגבי [דם] ליכא מעילה והא דפריך לעיל [ונחייב] נמי משום קודש לאו משום מעילה פריך אלא משום לאו דזרות דאע"ג דלית ביה כרת וא"כ לית ביה קרבן מסתבר ליה דלא אתא ברייתא רק לטפויי איסור מדקאמר הכא במאי עסקינן כגון דאכל חלב דנותר ולמאי [הביא] [נ"א ולמאן דצריך] האי קרא [דאחת] מהנה תיפוק ליה דאיכא לאוין מוחלקין ושמות מחולקין אלא ש"מ דלא אתא רק לטפויי איסור בחתיכה א' ולכך פריך ונחייב נמי משום קדש ולהאי פי' גרסי' ור' יהודה היא והא דלא נקט לאו דמעילה משום דלא דמי דלאו דמעילה בשוה פרוטה ואינך [בכזית] ועי"ל דפי' הקונטרס עיקר וכדפי' דגמרי' חטא חטא מתרומה והא דקאמר במנחות לאו דזרות לא קא מיבעיא לי ולא קאמר לאו דמעילה [לישנא] דקרא נקט והא דקאמר סד"א הואיל ואימעיט [ממעילה] י"ל דה"פ הואיל ואיתמעיט מקרבן מעילה אבל לאו דמעילה לעולם איכא כדמסיק נהי דאימעיט דם מקרבן מעילה מלאו לא אימעיט ולקי עליהן מהיקשא ומסתברא דהיקשא אתא ללאו ולא לקרבן דגבי (קרבן) [לאו] כתיב [היקשא] ובדם שייך מעילה כדאמר לעיל לפני כפרה דלא אימעוט אלא מקרבן מעילה אבל [לאו] מיהא איכא ויש ספרים דגרסינן הואיל ואימעיט מטומאה והכי הוי מסקנא דדם אית בהו משום זרות ולא משום טומאה דהכל זרים אצל [חלב ודם] ואין הכל טמאים דרוב בני אדם טהורים הן ועי"ל דלא חשיב רק לאוי דשייכי בחלב ואימורין (שהן) [או דם שהדם] קדשי מזבח אבל מעילה [שייך] אף בקדשי בדק הבית ועוד דשייך נמי בהנאה בלא אכילה והא דפריך ונחייב נמי משום קודש היינו משום דחשיב התם לאו דנותר ולא שייך טפי בחלב משאר בשר והא דלא לקי משום חלב וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה [ואכול לא תאכלוהו] משום דלא כתיב בעניינא דקדשים וא"ת מ"מ [בחלב מוקדשין] היאך לקי משום זר לא יאכל כי קדש והא אין ראוי לאכילת כהנים ואמרי' [במכות דף י"ח ע"ב] כל היכא דקרינן ואכלו אותם אשר כופר בהם קרינן ביה וזר לא יאכל כי קדש הם וי"ל דה"פ כל היכא דלא קרינן ביה [בבשר אשר כופר בהם דהיינו לפני זריקה לא קרינן וזר לא יאכל] אבל הכא בבשר קרינן ביה אשר כופר בהם (לפני זריקה) קרינן ביה וזר לא יאכל בכל מילי הן באימורין והן (בחלב) [בדם] אבל מ"מ קשה אמאי לא חשיב הכא בחלב המוקדשין לאו דכליל תהיה ולא תאכל וי"ל דפלוגתא היא ובפלוגתא לא קא מיירי א"נ לאו שבכללות הוא ומטעמא קמא [ניחא] לרבנן דאימעיט דם מזרות אמאי לא חשיב ליה בפ' כל הבשר גבי חומר בחלב מבדם אלא י"ל דבפלוגתא לא קא מיירי. גליון. הקשה הר"ר אלחנן ולילקי נמי משום כליל תהיה כדאיתא בפ' כל המנחות וכן בפ' אלו הן הלוקין פריך ולילקי נמי משום דר' אלעזר דאמר כל שהוא בכליל תהיה ליתן לא תעשה על אכילתו וי"ל דמיירי באימורין שנפסלו דליתנהו בכליל תהיה. עכ"ל הרא"ש ז"ל.
גמ', הא תלתא. תימה דהא האי קרא גבי תרומה כתיב והיכא ילפינן מיניה איסור זרות בחלב דקודש ואי משום דגמרינן מעילה חטא חטא מתרומה כדאיתא בפרק בתרא דמעילה [י"ח ע"ב] א"כ נילף נמי מיניה איסור הנאה לדם וחלב דקודש כמו אכילה כדין מעילה דהוי אסור ליהנות כמו לאכול וזה אינו דהא אמרי' [יומא נ"ח ע"ב] גבי דם יצא לנחל קדרון נמכר לגננין לזבל אלמא דגבי דם כתיב הוא ודרשינן מיניה הוא לפני כפרה כלאחר כפרה מה לאחר כפרה אין בו מעילה אף לפני כפרה אין בו מעילה וכמו כן אין בו איסור הנאה לכך נראה לר"י דגרסי' וזר לא יאכל כי קדש הם והיינו קרא דזרות ולא אסרינן מיניה אלא אכילה ולא הנאה דגבי קודש הוא דכתיב וא"ת והא אמרי' בפרק בתרא דמכות [י"ח ע"ב] דאוכל מבשר חטאת ואשם לפני זריקת דמן אינו לוקה ומפיק לה התם מדכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם וזר לא יאכל כי קדש כל היכא דקרינן ביה ואכלו אותם אשר כופר בהם כו' עד כי קדש הם וא"כ היכי ילפינן מיניה איסור זרות לדם וחלב דקודש וי"ל דלא ממעטינן כי אם לפני זריקה דלא קרינן ביה כלל ואכלו אותם אשר כופר בהם אבל לאחר זריקה דקרינן ביה ואכלו אותם כו' בדבר הראוי לאכילה קרינן ביה שפיר וזר לא יאכל כו' אפילו בחלב ודם.
גמ', אבל חלב מוקדשין דהותר מכללו. פרש"י כו' ולא נהירא דהא לקמן הוזקקנו לעשות צריכותא לרבנן גבי דם ולא שייך לפרש הכי ור"י פי' הותר מכללו לגבי מזבח ולאישים וזה שייך נמי גבי דם. תוס'. אבל חלב מוקדשין דהותר מכללו פי' הותר בכלל איסורו להקריבו ע"ג המזבח אע"ג דשאר כל מילי האסורין להדיוט אסורים נמי לגבוה כדדרשינן ממשקה בני ישראל מן המותר לישראל סד"א מדאישתרי לגבוה אישתרי נמי להדיוט קמ"ל. גי' ע"כ הרא"ש ז"ל. אימא מדהותר כו'. וא"ת היאך אפשר לומר כן מאחר דחולין אסור איסורא להיכא אזיל אטו משום דאקדשא פקע לה איסור חלב מיניה וי"ל דאפשר לאוקמא בולדות קדשים ומקדושת אמן הן קדושים שלא היה בו איסור חלב מעולם. תוס'.
רש"י ד"ה חלב מוקדשין הותר מכללו, דהא אליה איקרי חלב בכבש. גליון וקשה דהותר מכללו לא שייך הכא והיה צריך לומר שור ועז אין האליה בהקרבה וכרת ע"כ.
גמ', אישתרי נמי חלבן. גליון ק"ק דכיון שהבהמה היתה חולין איתסר החלב וכי משום דאקדשה פקע איסורא וא"כ ע"כ קרא יתירא לאפושי לאוי אתא וי"ל דלמא קרא אתא לבהמה קדושה ממעי אמה דלא היתה חולין מעולם. וכן בתוס' [כתוב למעלה].
גמ', לא תאכלו רבי אומר מה חלב מיוחד שחלבו חלוק מבשרו. פירוש שהבשר מותר וחלב אסור ואי מיירי בבהמה טמאה יש לפרש שעל הבשר איכא לאו ולא כרת ועל החלב איכא כרת [אא"ה זה אינו מובן כי הוא נגד משנה מפורשת חולין (דף קי"ז ע"א) וחלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה עכ"ה] א"נ חלבו חלוק מבשרו לענין התראה. הרא"ש ז"ל.
גמ', אף דם שדמו כו', לא אתא לאשמועינן הכא בדם שאינו לוקה דפשיטא שהרי אין כאן לא שיעור דם ולא שיעור בשר אלא נקטיה לומר אוציא דם שרצים שאין דמן חלוק מבשרן שמצטרפין זה עם זה.
גמ', וזה לכם הטמא. וא"ת מיהא איצטריכא לומר שהדם כבשרו לטמא וי"ל דמצי מייתי קרא אלה הטמאים דמהתם נפקא לן דמצטרפין אלא מביא הפשוט כמו גבי נגע כדאמר [שבת דף כ"ה ע"ב] לי ולא לאורי ועי"ל דהכי פריך ממקרא דוזה לכם הטמאים חזינא דדם כבשר לטמא בכעדשה וא"כ פשיטא שמצטרפין יחד.
גמ', לאכילה. אכילת שרצים בכזית לאפוקי מפרש"י שפי' [במס'] חולין [דף ק"כ ע"ב] מה לשרצים טהורין שהן במשהו ופי' בכעדשה דכטומאת שרצים כך אכילת שרצים ועוד דא"כ למה לי צירוף [אא"ה זה אינו מובן הא בעינן צירוף לעדשה עכ"ה] ועוד דאמרינן בפ' קדשי מזבח [מעילה ט"ז ע"ב] אמר רב יהודה [אמר רב] אכל שרצים לוקה עליו בכזית והא דקאמר בכעדשה במובדלין דבר הכתוב.
גמ', אחת לדם חולין ואחת לדם קדשים. וא"ת לר' יהודה דמפיק דם חולין מוכל תלתא קראי דכתיבי למה לי וי"ל דלא אתא ריבויא רק לדם התמצית ודם חולין דנקט אגב תמצית נקט ומ"מ קשה לר' יהודה תלתא קראי למה לי שהרי תרי מינייהו בקדשים שהרי אותו קרא כל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם כתיב בעניינא דקדשים וכרת דכתיב בצו את אהרן בקדשים בהדיא ולמה צריך תלתא קראי בקדשים וי"ל דאיצטריכו תלתא קראי חד לדם קדשים וחד לדם התמצית פי' דקדשים וחד (לכסוי) לדם [כסוי] ובההיא ברייתא [גרסינן דם] חולין מנין ת"ל כל אוכל חלב ול"ג דם התמצית. גליון הרא"ש ז"ל.
גמ', אחת לדם חולין כו'. וא"ת ולר"י דמפיק מוכל דם דם חולין וקדשים ודם התמצית ושני אפשר דמוקי לה לדם כסוי אלא שלישי למאי אתא וי"ל דמוקי לה לדם חולין ומכל דם לא נפקי אלא קדשים ודם התמצית אע"ג דתני חולין אגב גררא נסבא ועיקר לא אתא אלא לדם התמצית וכעין זה מצינו בפ' אלו מציאות גבי והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כו' עד והתעלמת ומוכח התם דעיקר קרא לא אתא אלא לזקן ואינו לפי כבודו ואידך אגב גררא נסבא וה"נ נימא הכא. תוס'.
גמ', ואחת לדם כסוי. פרש"י דסד"א כיון דנבלל בעפר נתבטל ותימה למה יתבטל אם ניכר בו ממשות דם וי"ל כיון דעיקר איסור דם בקדשים כתיב דכתיב כי הדם בנפש יכפר סד"א דם חיה ועוף הצריך כסוי לא נאסר וא"ת כיון דאיכא שלש כריתות בדם וגם שלש חטאות אמאי לא תני חלוק חטאת במתני' גבי דם וגם לא תני ליה בבונכיהון וי"ל דשם חלב חד וכן דם כדאמרי' לעיל ומודה ר"י לענין קרבן דאין מביא אלא חטאת אחת עכ"ל הרא"ש ז"ל.
גמ', אלמא לא אוקמה, [צ"ל] אלא אמאי לא אוקמה. א"ר אליעזר מודה, [צ"ל] א"ר אלעזר (אות י' נמחק) מודה. בר תאוטני, [צ"ל] בר תוטני, אות א' נמחק. תמחויין מחלקין ל"א חייב שתים דלא כר"י דתניא אכל חלב נבלה חלב מוקדשים לוקה שתים ר' יהודה אומר שלש. חקת עולם כל חלב שור, [צ"ל] חקת עולם כל חלב וכל דם לא תאכלו כל חלב שור. וכל זר לא יאכל קדש. עי' תוס' זבחים [דף ל"ג ע"ב] ותוס' מנחות [דף ע"ד ע"א]. ולאו דחלב שור, [צ"ל] ולאו דכל חלב שור, אות ד' נמחק. אבל חולין אימא לא, [צ"ל] אבל חולין דאסור חלבו אימא לא, ס"א אבל חולין אימא אסור [איכא] לאו לא. מדהותר בשרן, [צ"ל] מדהותר מכללו (תיבת בשרן נמחק). כי כתיב חלב שור, [צ"ל] כי כתיב נמי חלב שור. לא ילפינן דבר הלמד מעניינו, [צ"ל] לא ילפינן דבר מעניינו, תיבת הלמד נמחק. דבר הלמד מעניינו ובהא קמיפלגי, [צ"ל] דבר למד מעניינו (אות ה' נמחק) ובהא קא מפליגי, כאן נמי יש גרסאות משובשות בספרים ולא גרסינן לה ול"ג נמי דתנו רבנן אלא גרסי' ת"ר כל חלב, וכן פרש"י. תוס'. לאו מלאו ילפינן. ה"ג כמו למעלה ול"ג אלא לר' יהודה כל חלב וכל דם לא תאכלו למאי אתא וה"ג רש"י ת"ר כל חלב וכל דם. לאו מכרת לא ילפינן (אלא לר' וכו' להקיש ד)תניא כל חלב, בס"א מתיבת ואלא עד תיבת דתניא כל חלב אינו. להקיש דתניא, גירסת רש"י ת"ר. לא תאכלו מה חלב, [צ"ל] לא תאכלו ר"י אומר מקיש דם לחלב מה חלב. שתים דברי ר' יהודה וחכ"א, [צ"ל] שתים וחכ"א, תיבות דברי ר"י ל"ש. אלא אזהרה אחת ומ"ש, [צ"ל] אלא אזהרה אחת מ"ש, אות ו' נמחק. לא תאכלו וכל דם, [צ"ל] לא תאכלו דחקת עולם וכל דם. מה חלב לוקה שלש. עי' תוס' מנחות (דף ע"ד). דם נמי איצטריך, [צ"ל] דם נמי נילקי [תלתא] דכתיב ביה הלין תרי לאוין ולאו דזרות הא תלתא איצטריך. דם מטומאה ליתמעיט מזרות, [צ"ל] דם ממעילה מיתמעיט נמי מזרות. לא תאכלו מה חלב, [צ"ל] לא תאכלו רבי אומר מה חלב. מבשרו אוציא, [צ"ל] מבשרו אין מצטרפין זה עם זה אוציא. דם השרץ והשרץ שמצטרפין, [צ"ל] דם השרץ ובשרו שמצטרפין, תיבת והשרץ נמחק. בדם למאי אחת לדם. [צ"ל] בדם למה אחת לדם (אות א' י' ד' נמחק). התמצית והניחא לר' יהודה דתניא, תיבת דתנן ל"ש. מה תלמוד לומר כל דם, נ"ב תוס' מנחות דף נ"ו ע"ב. כל דם אין לי אלא, [צ"ל] כל דם לפי שנאמר כי דם בנפש יכפר אין לי אלא. יוצא בו [שהוא מכפר], [צ"ל] יוצאה בו שמכפר. ויצהרך לחלק, [צ"ל] ויצהרך וגו' ש"מ לחלק.
רש"י ד"ה מאי שנא חלב וכו', בלא הקישא כלומר. [צ"ל] בלא היקישא דם נמי כלומר. שם, בחקת עולם ל"ל דכתיב, [צ"ל] בחקת עולם ול"ל דכתיב. ד"ה מה ת"ל כל דם וכו', יוצאה בו שמתכפר בו. [צ"ל] יוצאה בו שמכפר בו. ד"ה דם חולין ודם התמצית, לקדשים. [צ"ל] דם חולין ודם התמצית של קדשים. ד"ה ה' לאוין וכו', בכל מושבותיכם וחד באחרי. [צ"ל] בכל מושבותיכם ותרי באחרי, תיבת וחד נמחק. שם, לא תאכלו וחד. [צ"ל] לא תאכלו והגר אתכם לא יאכל דם וחד. שם, בפרק כל הבשר בשחיטת חולין. תיבות בשחיטת חולין נמחק. שם, לא תאכלו ומוקמינן ליה. [צ"ל] לא תאכלו מוקמי ליה, אות ו' נמחק. ד"ה קלי נתרבה במנחת העומר, דכתיב גביה קלוי. [צ"ל] דכתיב אביב קלוי, תיבת גבי נמחק. שם, אבוב של קליות היה שם מנוקב ככברה שיהא האור שולט בכולן ולשון. [צ"ל] אבוב של קלאים היה שם מנוקב ככברה כדי שיהא האור שולט בכולו ולשון.
<h2>דף ה.</h2>
גמ', אין לוקין על לאו שבכללות. ואע"ג דכולן מפורשין במקרא בהדיא אפ"ה חשיב להו לאו שבכללות משום דא"נ לא נתפרשו שמעינן כולהו שפיר מכלל דלא תוכל לאכול מעשר כו' כדפי' לעיל גבי חלב שור וכשב ועז. תוס'.
גמ', ואימא קלי דמייתר מחייב חדא כו'. קשה דלעיל קאמר שור וכשב ועז למה לי ש"מ לחלק ולא קאמר עז דמייתר מחייב חדא ואכולהו מחייב חדא ואומר ר"ת דלעיל דכתיב בעניינא דקדשים וסברא דבר הלמד מעניינו אית לנו לרבות כל הדומין לעז כדאמרינן לעיל מה אחותו מיוחדת שהיא ערוה שחייבין עליה בפני עצמה כו' אלמא דמרבינן ליה דדמי ליה ה"נ מרבינן שור הדומה לעז שכן נתרבה לעז כשב דדמי ליה בפסח [בשיטמ"ק דפו"י (מסתיים כאן תירוץ ר"ת [ובמקום ר"ת מופיע ר"ב] וההמשך הוא תירוץ אחר בשם הרא"ש) גליון, וז"ל הרא"ש ז"ל ונ"ל דהכא איצטריכו לגופייהו אבל לעיל וכו'] אבל קלי וכרמל לא כתיב בעניינא [דמנחות] ואיצטריכו לגופייהו אבל לעיל לא צריכי אלא להתיר חלב אליה דבעניינא דקדשים דאיירי בכל בהמות כתיב הלכך אמרי' בקל דאתא לחלק.
גמ', נאמר כאן ואוכליו עונו ישא ונאמר להלן והנפש האוכלת כו'. גליון בקדשים בתר קרא דחוץ למקומו ואוכליו עונו ישא בנותר כי את קדש ה' חלל ונכרתה (וכוליה) [ועליה] לא קאי דבפיגול דחוץ לזמנו כתיב [בצו את אהרן] והנפש האוכלת ממנו עונה תשא ודרשינן בפ' כל הזבחים [זבחים כ"ח ע"ב] ממנו ולא חוץ למקומו דפסול מחשבה כותיה ומוקמינן ואוכליו עונו ישא בנותר [דקדש] קדש גמר והדר ילפי' כרת בחוץ לזמנו מגז"ש דעון עון ע"כ.
גמ', אמר אביי כו' שהרי בתו מאנוסתו. וקשה דהא אביי הוא דאמר בפ' הנשרפין [סנהדרין ע"ו ע"א] ק"ו [על בת בתו ענוש כרת על] בתו לא כ"ש י"ל דכיון דבת בתו גופיה לא ידעינן שריפה אלא בגז"ש דזימה זימה ובתר הכי יליף בתו מק"ו אין לחוש אי נקט הכא בתו כיון דבתו מבת בתו דאתיא בגז"ש דעון עון עכ"ל הרא"ש ז"ל.
גמ', בו ע"מ למוסרו לצבור. צ"ע היכא משכחת לה שהרי לא נעשה ממשה ואילך שום שמן המשחה שהרי הוא קיים לעתיד לבא כדאמרי' לקמן וצ"ל אע"ג דלא צריך אם עשאו למסרו לצבור פטור. תוס'.
גמ', אפשר דמקטיר פרס שחרית. ותימה דאמרי' בפ' השוחט והמעלה [זבחים ק"ט ע"ב] המקטיר כזית קטרת בחוץ חייב חצי פרס בפנים פטור ומסיק מאי פטור פטור צבור. תוס'. אפשר דמקטיר פרס שחרית. הא דנקט פרס ה"ה בכזית שהרי אמרי' המקטיר כזית קטרת בחוץ חייב אלמא שהוא מתקבל בפנים אלא נקט דרך הקטרת ורגילתו. הרא"ש ז"ל.
גמ', תנא מניינא קמ"ל. גליון פרש"י דהא כולהו כתיבי בקרא הכי ולא נהירא דהרבה דברים השנויים במשניות ובברייתות איתנהו בקראי ועוד דהל"ל קרא אתא לאשמועינן אלא פריך אהא דקתני נמצאו אלף ושבע מאות וחמשים מניינא אתא לאשמועינן הא מנה כבר כל אחד ואחד בפני עצמו וכה"ג פריך בפ"ק דקדושין [דף י"ז ע"א] דאמר חייב להעניק ה' סלעים מכל מין ומין שהן ט"ו סלעים ופריך ור"מ מניינא אתא לאשמועינן וכן איתא [ביומא דף ל"ה] בפרק [אמר להם הממונה] אצל אצטלית של (כהנים) [כהן גדול] עכ"ל הרא"ש ז"ל.
גמ', המקום יודע בהכרעות. פ"ה לשלם שכר להמכריעים ור"י פי' המקום יודע שישראל מכריעין כששוקלים הקדשות לפיכך לא רצה לפרש להם שלא היה צריך.
גמ', שלא יניח משקל במשקל. פי' הקונטרס שלא ישקול [אלא] כנגד המשקל [אבל] לא בושם [בצד] חבירו ל"א ושלא ישים משקולת זה בתוך זה כמו שעושין בארצנו וכן פי' הרא"ש שלא יניח משקל כדרך שרגילין לעשות משקל תוך משקל והפנימי קטן והולך ומתרבה אלא כל המשקל יהיה חתיכה אחת והיינו בד בבד משקל יחיד יהיה עכ"ל הרא"ש ז"ל.
גמ', לא תוכל לאכלם בשעריך מעשר כו' ויצהרך למ"ל ליחודי, [צ"ל] לא תוכל לאכלם מאי לא תוכל לאכול בשעריך מעשר כו' ויצהרך ליחודי. אכילה דכל חד וחד, [צ"ל] אכילה אכל חד וחד. שאני הכא דמייתר קראי, [צ"ל] שאני הכא דמייתרי קראי. ולא לכתוב לחם ונילף, [צ"ל] ולא ליכתוב לחם וכרמל ונילף. אמאי כתב לקלי באמצע, [צ"ל] אמאי כתביה לקלי באמצע. לחם בקלי נחייב וכרמל נחייב בקלי, [צ"ל] לחם כקלי מיחייב וכרמל מיחייב כקלי. מגזירה שוה דאמר רבי יוחנן, [צ"ל] מגזירה שוה דיליף עון עון מנותר דאמר. תני זבדא בר לוי, צ"ע דבפ"ב דזבחים (דף כ"ח) לא מייתי זבדא בר לוי. נאמר להלן ואוכליו עונו ישא ונאמר כאן והנפש האוכלת כו', [צ"ל] נאמר כאן ואוכליו עונו ישא ונאמר להלן והנפש האוכלת כו'. מה להלן כרת אף כאן כרת, [צ"ל] מה כאן כרת אף להלן כרת. קדש קדש ואוכליו, [צ"ל] קדש קדש כתיב הכא ואוכליו. את הנותר באש כי קדש וגו' אמר אביי, [צ"ל] את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא מה להלן נותר אף כאן נותר (תיבת וגומר ל"ש ונמחק) אמר אביי. בתו מאנוסתו הן הן גופי תורה, [צ"ל] בתו מאנוסתו אחד מגופי תורה. ללמוד בו [או] למוסרו לציבור פטור לסוך חייב, [צ"ל] ללמד ע"מ למוסרו לצבור פטור לסוך בו חייב. אתיא מתכונתו, [צ"ל] אתיא ובמתכונתו. קטורת ונילף משמן, [צ"ל] קטורת ותילף משמן, אות נ' נמחק. קטרת דכתיב והקטרת אשר תעשה כל עשייה דקטרת אפשר דמקטיר פרס כו', [צ"ל] קטרת כתיב והקטרת אשר תעשה כל עשייה דהקטרה דמקטיר קטרת לחצאין פרס כו'. יודע בהכרעות אלמא דאית בו הכרע אלא אמר רב יהודה דקנמן בשם, [צ"ל] יודע בהכרעות מכלל דאית בהו הכרע רב יהודה סבר קנמן בשם (תיבת אלמא ואות ד' נמחק ותיבות אלא אמר ל"ש). במדבר משלקו העיקרין דברי ר' יהודה, [צ"ל] במדבר היה שלקו עם עקרים דברי ר"י. אינו סיפק כיצד עושה הביאו העיקרין ושלקום במים, [צ"ל] אינו סיפק אלא כיצד עושה הביאו העיקרין ושראום במים, תיבת ושלקום נמחק. והציף עליהן שמן המשחה, תיבת המשחה נמחק.
רש"י ד"ה והסך ממנו וכו', שלא פטמו. ואשר. [צ"ל] שלא פטמו פטור שנאמר ואשר, והד"א. ד"ה עין בעין וכו', מכריע. (ע"א). [צ"ל] מכריע. המקום יודע בהכרעות לשלם שכר המרבה בהכרעות. ע"א. ד"ה אלא אמר רב יהודה. [צ"ל] אלא אמר אביי רב יהודה. ד"ה העקרין, בבשמים. [צ"ל] העיקרין, הבשמים. אות ב' נמחק. ד"ה אינו סיפק וכו', הוו טובא. [צריך להוסיף] שס"ח מנין [אא"ה כן היה הגירסא לפני הכ"מ ובה"ז מחקו כי עיקרין הוי טובא עכ"ה].
<h2>דף ה:</h2>
גמ', ואין מושחין מלך בן מלך. בירושלמי דסוטה בפרק משוח מלחמה [ה"ג] מפיק מקרא.
גמ', מנלן דכתיב והכהן המשיח תחתיו מבניו. ומגופיה דקרא לא מצי לאוכוחי דאיכא למימר דה"ק אותו שיהיה נמשח.
גמ', הוא שלום הוא צדקיה. דליכא למימר הוא שלום הוא יהואחז ויוחנן אחר היה משום שהפסוקים מוכיחים שיהואחז גדול מצדקיה וגם מלך קודם יהויקים ואם כן למאי הלכתא קורהו רביעי לו לצדקיהו בין בשנים ובין במלכות קדם וליכא למימר דשלום היה אח רביעי לפי שמצינו ששלום מלך בימי ירמיהו ובימי צדקיה והכתוב העיד ולא היה אחריו מלך בישראל.
גמ', הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן וגו'. איתא במדרש לכך כתיב שתי פעמים זקן לפי ששמע משה מן השמים שהיה על זקן אהרן כאילו היה על זקנו וזהו שאמר הכתוב שבת אחים גם יחד. כך נ"ל.
גמ', י"ב לוגין כמה, [צ"ל] י"ב לוגין וראה כמה. מפני עתליה, [צ"ל] מפני מחלוקתו של עתליה. שהיה גדול מאחיו שתי שנים, [צ"ל] שהיה גדול ממנו שתי שנים, תיבת מאחיו נמחק. ואפי' כ"ג בן כ"ג. עי' תוס' מנחות (דף נ"א ע"ב). קמ"ל דאפי' מבניו ההוא דמשח הוי כ"ג ואי לא משח כו', [צ"ל] קמ"ל דאפי' מבניו ההוא דמשיח הוי כ"ג ואי לא משיח כו', ס"א קמ"ל דבעי משיחה לא משח כו'. הוא ובניו (כל הימים) ירושה, [צ"ל] ובניו מלכות ירושה, תיבות כל הימים נמחק. דכי אתי מחלוקת, [צ"ל] דכי איכא מחלוקת, תיבת אתי נמחק. יורם בן אחאב נמעל בשמן, [צ"ל] יורם בן אחאב נמעול בשמן. יוחנן הוא יהואחז (הוא) צדקיהו הוא שלום, גריס רש"י ז"ל יוחנן הוא יהואחז צדקיהו הוא שלום. קשיש ואמאי קרי ליה, [צ"ל] קשיש אמאי קרי ליה, אות ו' נמחק. ממלא מקום אבותיו הוה אמר מר, [צ"ל] ממלא מקום הוה יהויקים לא היה ממלא מקום אבותיו אמר מר. קחשיב ומאי קרי ליה, [צ"ל] קחשיב אמאי קרי ליה, אות ו' נמחק. לבנים ומאי קרי ליה, [צ"ל] לבנים אמאי קרי ליה, אות ו' נמחק. שהיה שלם במעשיו דבר אחר שלום ששלם מלכות, [צ"ל] שהיה משולם במעשיו ד"א שלום ששלמה מלכות, אות ם' נמחק. וימלך את מתניה, [צ"ל] וימלך מלך בבל את מתניה. שנאמר ויביאהו בבלה וכתיב, [צ"ל] שנאמר [יחזקאל י"ז פסוק י"ג] ויבא אתו באלה וכתיב, תיבות ויביאהו בבלה נמחק. במלך נבוכדנצר מלך בבל מרד. תיבות מלך בבל נמחק. וצלוחית שמן המשחה, [צ"ל] וצלוחית של שמן המשחה. שנאמר ויאמר המלך אל הכהנים תנו את ארון הקדש ואמר, [צ"ל] שנאמר ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל ואמר. ת"ר מושחין את כו' ואת הכהנים כמין כי אמר רב מנשיה כמין, [צ"ל] ת"ר כיצד מושחין את כו' ואת הכהנים כמין כי מאי כמין כי אמר רב מנשיא בר גדא כמין. על ראש אהרן ומאן דאמר, [צ"ל] על ראש אהרן וימשח אותו לקדשו ומאן דאמר. כשמן הטוב היורד על הראש וגו' כמין שתי טיפין מרגליות, [צ"ל] כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן וגו' כמין שתי מרגליות, תיבות היורד טיפין נמחק. ויאמר המלך (אל בניהו) וגו' והורדתם אותו על גיחון (וגו') ומשח אותו, [צ"ל] ויאמר המלך להם קחו עמכם וגו' והורדתם אותו אל גיחון ומשח אותו, תיבות אל בניהו ותיבת וגו' השני ואות ת' נמחק. אי משכא שתא אי לא מייתי שרגא, [צ"ל] אי מסיק שתא אי לא לייתי שרגא. ניקום בביתא דבהתא, [צ"ל] ניקום בביתא דהבריא, תיבת דבהתא ל"ש רק כתוב דחברי' ונמחק שם אות ח'.
רש"י ד"ה וכי נס א' נעשה בו, שאתה מתמיה שאינו ספק אפילו לסוך. כאן הס"ד. ד"ה זה לי לדורותיכם וכו', י"ב לוגין דקיימי לעתיד לבא. [צ"ל] י"ב לוגין קיימי לעתיד לבא. ד"ה ומפני מחלוקתו של יורם נמשח כו', דבשלמא. [צ"ל] ומפני מחלוקתו של יורם נמעול כו', דבשלמא. ד"ה ה"ג [ואמר רבי] יוחנן הוא יהואחז [אא"ה תיבת רבי הוא שם בעל המימרא עכ"ה]. ד"ה תנו את הארון, בבית. [צ"ל] תנו את ארון הקדש בבית אות ה' נמחק. ד"ה בביתא דבהתא. [צ"ל] בביתא דהברא, תיבת דבהתא ל"ש.
<h2>דף ו.</h2>
גמ', וערפו שם את העגלה. הכא מפיק איסור הנאה משם ובפרק אין מעמידין [ע"ז כ"ט ע"ב] מפיק לה מדכתיב בה כפרה כקדשים ותרוייהו איצטריכו חד קודם עריפה דמחיים אסורה וחד דלאחר העריפה אסורה, הרא"ש ז"ל בתוס'.
גמ', כתיב ושמו. גליון כתיב ושמו וכתיב הערופה וקשה תרי מיעוטי למה לי ובחד מיעוט סגי וצ"ע תוס' ע"כ.
גמ', הצרי. היינו נטף דקרא. תוס'. והציפורן היינו שחלת דקרא ולפי שחלקה כצפורן קרי לה הכי ושחלת מתרגמינן וטופרא. החלבונה והלבונה. כן כתיב בקרא ואלו הן של שבעים שבעים מנה. תוס'.
גמ', משקל שבעים שבעים מנה. הכי גמירי לה ודורשי רשומות אסמכוה אקרא דשלחיך פרדס דנדרש במדרש על קטרת הסמים וכמנין שלחיך היו מפטמין [שס"ח] מנה וארבע סממנין משקל שבעים שבעים הם ר"פ מנה וד' משקלם ט"ז ט"ז הם ד"ס מנין. הרא"ש ז"ל בתוספותיו.
גמ', מור וקציעה שבלת נרד וכרכום, ד' אלו של ט"ז (מנה) ט"ז מנה שבלת נרד בלעז אושפיק נרדי. תוס'.
גמ', משקל ששה עשר ששה עשר מנה. כל סממנין של שמן המשחה היו גם בקטורת מר הוא מר דרור קציעה הוא קידה דתרגומו קציעתא אבל קנה בושם לא היה בקטורת ואפשר דאינו קוטר ועולה ודלא כרש"י שפי' על ההוא קרא (ישעיה מ"ג כ"ד) לא קנית לי בכסף קנה וחלב זבחיך לא הרויתני לא קנית לי קנה לצורך קטורת ולא חלב לצורך זבחים כי לע"ז הקטרת אותם והוא פי' לפי הפשט דומיא דזבחים ותימה הוא למה הוזכר קנה שמה ושמן המשחה לא נעשה כי אם אותו של משה עכ"ל הרא"ש זצ"ל. הקשט שנים עשר מנין קלופה (ט') [ג'] מנין קנמון ט' מנין ס"ה שס"ח כמנין ימות החמה וג' מנין לחפינה ביה"כ שהיה כה"ג מקטיר בין הבדים ואע"ג דברוב השנים בשנ"ד מנים סגי כמנין ימות הלבנה מנה בכל יום פרס בשחרית ופרס בין הערבים מ"מ היו צריכין לחדש העיבור והיו מחדשין המותר בכל שנה בניסן מתרומה חדשה כדמפרש לקמן. י"א סממנים היו בה ואלו הן. הצרי. והצפורן. חלבנה. לבנה. מר. וקציעה. שבלת נרד. וכרכום. הקשט. קלופה. קנמון ומרבינן להו מקראי ודיינינן כלל ופרט וכלל דבר שמקטר ועולה וריחו נודף אבל בורית כרשינא ויין קפריסין אינם באין אלא לתקן השאר ואינם מן המנין. תוס'.
גמ', יין קפריסין. פ"ה שהוא בא מקפרס שם מקום (ע"ז) והר"י ז"ל פי' שהוא שם פרי כדאמרינן בפ' כיצד מברכין [ברכות ל"ו ע"א] צלף גדלים בו אביונות וקפריסין והיוצא מהם נקרא יין קפריסין כמו יין תפוחים ויין רמונים דכיצד מברכין והוא חזק מאד כדאמרי' בפרק אין צדין [ביצה כ"ה ע"ב] ג' עזין הן וי"א אף צלף באילנות והמשקה היוצא מהם עז מכל משקה פירות ורש"י פי' התם לא איתפרש לי מהו עזות שלו עכ"ל הרא"ש ז"ל. [נוסח שיטמ"ק דפו"י, יין קפריסין פ"ה שהוא בא מקפרס שם מקום ור"י פי' שהוא שם פרי כדאמרי' בפ' כיצד מברכין צלף גדלים בו אביונים וקפריסים והיוצא מהן נקרא יין כמו יין תפוחים. גליון וכן פי' הרא"ש ז"ל יין קפריסין משקין שעושין מפרי ששמו קפריסין הגדל באילן ששמו צלף וקרי ליה יין כמו יין רמונים בפ' חבית [שבת קמ"ג ע"ב] ויין תפוחים בכיצד מברכין [ברכות ל"ח ע"א] והמשקה חזק מאד כדאמרי' בפ' אין צדין שלשה עזין הן וכו' וי"א אף צלף באילנות שהמשקה היוצא ממנו עז מכל היוצא מן הפירות ורש"י פי' התם לא אתפרש עזותו עכ"ל הרא"ש ז"ל]. יין קפריסין. הבא ממקום קפרס וי"מ יין היוצא מן הפרי הבא מן הצלף כדאמרי' האביונות והקפריסין וקרי ליה יין כמו יין תפוחים ולפי שהיא עזה כדאמרי' [וי"א אף] צלף (ש)באילנות. תוס'.
גמ', מלח סדומית. על כל קרבנך תקריב מלח. תוס'.
גמ', מעלה עשן. כך שמו ולפי שעשנו מתמר ועולה קורא כך והיה מתמר גם אחרים עמו. תוס'.
גמ', כפת הירדן. עשב הגדל על שפת הירדן שפת הירדן מתרגמינן כף ירדנא וי"מ רעי היוצא מן הדג כמו רמא כופתא וסכר ירדנא בהמוכר את הספינה. תוס'. אם חיסר כו'. פרש"י כי ביום הכיפורים כתיב כו' ולא נהירא שהרי כמו כן הוא חייב מיתה על הקטרת שבכל יום והוא היה בהיכל וביאה ריקנית של היכל לא היה בה מיתה כי אם מלקות ארבעים ועוד בפרק הוציאו לו [יומא נ"ג ע"א] דריש וכסה ענן הקטרת הקטרת שלימה ולא חסירה וכתיב ולא ימות הא אם חיסר ימות ופריך ותיפוק ליה משום ביאה ריקנית דהא האי קרא ביוה"כ כתיב שהיה לפני ולפנים ומשני כגון שהביא שתים אחת שלימה ואחת חסירה דאין זו ביאה ריקנית משום השלימה ויש בה מיתה משום החסירה שהביאו לכך נ"ל לפרש חייב מיתה דהכא כדמפרש בפ' הוציאו לו הקטרת שלימה ולא חסירה ויס"ג לא נתן בה מעלה עשן פסולה בן עזאי אומר וחייב משום הכנסה יתירא פי' חייב מיתה מפני החסרון וחייב אף משום הכנסה יתירא אם הוא לפני ולפנים מיתה ובהיכל לוקה ארבעים. תוס'.
גמ', מי רגלים. ממש וגנאי הוא להכניס בעזרה וי"מ עשב שכך שמו ומפני השם שהוא גנאי לא היו לוקחין אותה. תוס'.
גמ', אי בהמה. דתנן לעיל מיניה המקדיש נכסיו והיו בהן בהמות זכרים עולות נקבות זבחי שלמים. תוס'.
גמ', אי יינות שמנים וסלתות הא תני ליה כו'. יעשה מהן צרכי המזבח אלא לאו קטרת דאינו ראוי אלא לצבור והא דקתני ינתנו לאומנין בשכרן ולא קתני שיעשה ממנו קטרת מיד לפי שטוב שיבא הקטרת מקופת הצבור ולא מקדושת יחיד ועל הך משנה פליג בן עזאי דמסיק דברי ר"ע בן עזאי אומר אינה היא המדה אלא כך עושין בה מפרישין שכר האומנין כו' וקא מיפלגי ר"ע וב"ע אם הקדש מתחלל על המלאכה דר"ע סבר מתחלל על המלאכה לפיכך נותנין לאומנין בלא שום חילול וב"ע סובר אין הקדש מתחלל על המלאכה ומש"ה היה צריך לחללו תחלה על המעות ואח"כ נותנה לאומנין בשכרן והא דאמר ב"ע חוזרין ולוקחין אותה מתרומת הלשכה ובדברי ר"ע לא תני חוזרין כו' נראה למורי הר"ר שמואל דכמו כן לר"ע היו חוזרין ולוקחין אותה מתרומת הלשכה והא דלא תני ליה בדברי ר"ע נראה למורי דלר"ע דסבר הקדש מתחלל על המלאכה ולא היה צריך לחללו מתחלה היו חוזרין ולוקחין אותה מיד אבל לב"ע שהיה צריך לחללו תחלה כמו שמפרש ולפי שהיה בו טורח לא היה עושה כן עד סוף שנה אחר ר"ח ניסן שהיה צריך לחלל המותר כדתנן במס' שקלים ובסמוך מייתי לה והיה מתקן זה הבא ממקדיש נכסיו עם המותר אבל לר"ע שלא היה מצריך לזה הטורח היה מתקנן מיד ומפריש ומערבו עם אותו שהיה מתוקן בבית אבטינס לצורך צבור לצורך כל השנה אלמא מקטורת שהיה עושה היחיד בביתו היה עושה ממנו לצבור וקשיא לריב"ח דאמר כל מעשיה לא יהא אלא בקודש ומשני באותן הניתנין לאומנין בשכרן. דתנן גרסי' ומשנה היא בשקלים. תוס'.
גמ', בשכרן כדתנן מותר הקטרת. זהו י"א מנין הנשארים בכל שנה פשוטה. תוס'.
גמ', מפרישין שכר האומנין. פי' היו נוטלין מעות מן הקופה כנגד שכר אומנין וא[ו]מר [ל]גזבר אחר זכה במעות הללו לצורך האומנין וע"י כך יצאו המעות לחולין דלב ב"ד מתנה עליה כדאיתא במס' שבועות. תוס'. מפרישין ממנה. פי' מתרומת הלשכה. שכר האומנין. ומזכין המעות לאומנין ע"י אחר ויוצאין לחולין בלא חילול כי מתחלה הוצרכו ליתנם לכל נוטלי שכרן מתרומת הלשכה כדאמר בפ' בתרא דכתובות. תוס' הרא"ש ז"ל. ומחללין אותה. פי' המותר היה מחללה על המעות ויצא המותר לחולין ונותנין לאומנין בשכרן וחוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה שלא [היה מקטיר] המותר לשנה הבאה בלא חילול דר"ח ניסן ר"ה היה לשקלים דאמרה תורה חדש והביא קרבן מתרומה חדשה כדאמרי' במס' ר"ה ומש"ה היה מחלל תחלה [במעות] (קודש) [קודם] שיתן לאומנים לפי דאין הקדש מתחלל על המלאכה ואפילו לר"ע דאמר הקדש מתחלל על המלאכה ה"מ הקדש של יחיד אבל מותר קטרת שהיה קדוש קדושת הגוף והיה נכתש במכתשת שהיה כלי שרת אפילו ר"ע מודה שאין לב ב"ד מתנה עליו לפיכך היה צריך לחללה תחלה קודם שינתן לאומנים ואמר ר' אושעיא דמתני' דמקדיש נכסיו איירי שמקדישה האומן כשנתנוה לו בשכרו קודם שלקחוה ממנו והשתא לא קשיא לריב"ח דבקודש היתה נעשית. תוס'. ומחללין. מותר הקטרת על אותן המעות ועל מעות אחרות של חולין יכולין לחללן אלא דהכי צניע טפי ואע"ג דקטרת קדוש קדושת הגוף מדנפסל בטבול יום כדאיתא בפ"ק דפסחים הגחלים והלבונה והקטרת שנגע (בהם) טבול יום במקצתן פסל את כולן אפ"ה מתחלל ויוצא לחולין מפני שלב ב"ד מתנה עליהם. תוס' הרא"ש ז"ל.
גמ', מתקיף לה רב יוסף והא בכולהו מותרות. פי' כגון מותר הקטרת ותמידין שלא הוצרכו לצבור.
גמ', הא בכולהו מותרות תני רב (יוסף) [יהודה] חוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה, והכא גבי מקדיש נכסיו לא תני ליה אלא ינתנו לאומנין בשכרן ולא קתני חוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה מכלל דלאו בקטרת גמורה קא מיירי אלא כשנעשית בחולין וקרי להו קרבנות צבור ותיובתא דריב"ח והקשה מורי הר"מ למה הביא מלתא דרב יהודה בלא מלתא דרב יהודה נמי היה יכול לומר מדפי' בן עזאי במלתא וחוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה ור"ע לא תני ליה אלמא לר"ע לית ליה חוזרין ולוקחין כו' כדפי' לעיל ושמא היה רב יוסף מביא מלתא דרב יהודה משום שהיה רבו א"נ שמא אי לאו מלתא דרב יהודה המ"ל דחוזרין ולוקחין דתני בן עזאי קאי נמי אר"ע זו היא השיטה שקבל מורי הר"ר שמואל ושמא כל זה אינו צריך דלא תני במלתא דבן עזאי חוזרין ולוקחין מתרומה חדשה אלא תני מתרומת הלשכה ושמא לא היה ממתין עד סוף שנה אלא מיד היו חוזרין ולוקחין אותן וניחא בהכי דמייתי מלתא דרב יהודה וגם חילוק שפי' לעיל בין ר"ע ובן עזאי אינו ולא פליגי אלא בהקדש מתחלל על המלאכה. תוס'.
גמ', באחד מסממני הקטרת. ינתן לאומנין בשכרן בלא חילול כי המקדיש הקדיש על דעת לב ב"ד לעשות בה מה שירצו והא דאין עושין ממנו (ל)קטרת דזימנין [ד]מקדישין אחר פיטום הקטרת אי נמי חיישי' שמא לא ימסרם יפה יפה. תוס' הרא"ש ז"ל.
גמ', כנגד ימות החמה. ולא היו עושין כנגד ימות הלבנה לפי שהיה חסר בשנה מעוברת אבל עתה מה שנשאר בשנת לבנה היו מצרפין אותו עד שנת העיבור עכ"ל הרא"ש זצ"ל.
גמ', בבואה לבבואה דבבואה נידע כו', נ"א בקצת ספרים ישנים בבואה לבבואה נידע כו'. למיכל ריש שתא, ס"א למיחזי בריש שתא. בעיתו למיזל, [צ"ל] בעיתו למיעל, אות ז' נמחק. למגמר קמיה רבכון, [צ"ל] למגמר קמי רבכון. גרוסו על מיא דכי, [צ"ל] גרוסו על גבי נהרא דמיא דכי. מחסיא ולא אפדני, [צ"ל] מחסיא תיבו ולא אפדני. ללמד בה או למוסרה כו', ס"א ללמד בה ע"מ למוסרה כו'. חייב והמריח בה פטור, [צ"ל] חייב ואם הריח בה פטור. ומי איכא מעילה והאמר ר"ש, [צ"ל] ומי איכא מעילה בריח והאמר ר"ש. מעילה ריח אחר שתעלה תמרתו אין בו משום מעילה, ס"א מעילה אמר רב פפא קול ומראה אין בהם משום מעילה כלל וריח לאחר שעלתה תמרתו אין בו מעילה. ורש"י ז"ל גריס כבעמוד. מעילה [שהרי] אין לך דבר אחר שנעשה, [צ"ל] מעילה שאין לך דבר שנעשית, תיבת אחר נמחק. והניחם שם שלא ישתמש בהן ביום הכפורים אחר, ס"א והניחם שם מלמד שאסורים ללבשם כה"ג ביום הכפורים אחר. אחר משום, [צ"ל] אחר מאי איכא למימר משום. תרומת הדשן מאי היא דתניא ושמו אצל המזבח מלמד שטעונין גניזה עגלה ערופה, מתיבת תרומת עד תיבת עגלה ערופה בס"א ליתא. המזבח מלמד שטעונין גניזה. [צ"ל] המזבח מלמד שטעון גניזה. בנחל (מלמד שטעונין גניזה), [צ"ל] בנחל מלמד שטעון גניזה. משום דהוי תרי מיעוטי, [צ"ל] משום דכתיבי מיעוטי, תיבות דהוי תרי נמחק [בשיטמ"ק דפו"י הגירסא, משום דכתיבי תרי מיעוטי]. הערופה ערופה אין מידי אחרינא לא, [צ"ל] הערופה היא אין (תיבת ערופה ל"ש) מידי אחרינא לא, ס"א וערפו שם את העגלה בנחל הדין אין מידי אחרינא לא. משקל שבעים שבעים מנה. (תיבת של נמחק). משקל ששה עשר ששה עשר מנה. (תיבת של נמחק). סאין תלתא קבין תלתא, [צ"ל] סאין תלתא וקבין תלתא. רגלים למקדש מסייע, [צ"ל] רגלים בעזרה מפני הכבוד מסייע, תיבת למקדש נמחק. לקרבנות הציבור, [צ"ל] לקרבנות צבור, אות ה' נמחק. אי בהמה וחיה תנא ליה, [צ"ל] אי בהמה חיה ועוף הא תנא ליה (אות ו' נמחק). הא בכולהו מותרות תני חוזרין, [צריך להוסיף] תני רב (יוסף) [יהודה] חוזרין. באחד מסממני הקטרת, [צריך להוסיף] וכן כי אתא רבין אר"י [בשיטמ"ק דפו"י, רבין אמר באחד וכו'] באחד מסממני הקטרת. וחוזרין ולוקחין אותה מתרומת הלשכה תנו רבנן, [צ"ל] וחוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה ת"ר.
רש"י ד"ה קילופה, בשם וזהו ששמו קנמון. (ט' קבין), סך הכל וכו'. [צ"ל] קילופה, בשם וזהו שמו, הס"ד. ואח"כ מה"ד קנמון תשעה, סך הכל וכו'. אות ש' ותיבת קבין נמחק. ד"ה מסייע ליה כו', מדלא מפרש ליה (לברא. [צ"ל] מדלא מפקא ליה לברא, תיבת מפרש ל"ש. ד"ה באותה הניתנת כו', נעשית ולא. [צ"ל] נעשית והכא באותה של צבור ונתנה לאומני בית אבטינס בשכרן ולא. ד"ה מותר קטרת וכו', ראש השנה ומה. [צ"ל] ראש השנה מה, אות ו' נמחק. ד"ה ומחללין וכו', על (מותר) מעות. [צ"ל] על אותן מעות, תיבת מותר נמחק.
<h2>דף ו:</h2>
גמ', אחת לששים או לשבעים. בירושלמי ל"ג לששים אלא לשבעים וי"ס דגרסי' לע"ב והחשבון [אינו] מכוון ומצומצם כי חפניו היו מחזיק חצי מנה ונשאר ב' מנים וחצי. גליון [בדפו"י נוסף, ה"ג רש"י] אחת לששים או לשבעים שנה היו מפטמין אותן לחצאין ול"נ דלס' שנה היאך יעלה מותרות של ג' מנין של יום הכפורים לקפ"ב מנין וחצי שהוא חצי משס"ה כי ס' פעמים ג' מנה הן ק"פ וחסר מהם מלא חפנים של כה"ג ויש דוחקים לפרש פעמים שהס' שנה נשלמו בשנה ראשונה שלאחר העיבור ויש מותר עשרה ימים של יכ"א ר"ד יתרון ימי שנ(ו)ת החמה על שנת הלבנה או בשנה שניה שאחר העיבור ויש יתרון כ"א ימים ול"נ כי חפנים של כה"ג של ס' שנה אי אפשר שלא יחזיקו יותר מכ' מנים וגם לס' שנים [בדפו"י נוסף, ס'] (קבעי) [רביע] היום שבכל שנה יותר על שס"ה ימים עולה לט"ו ימים וגם מותר של יכ"א ר"ד (מצטרפין) [היו שומרין] אותו להשלים שנת העיבור ובירושלמי ל"ג לס' אלא לע"א ואית דגרסי לע"ב. ע"כ מהרא"ש ז"ל. ה"ג ת"ר אחת לששים או לשבעים היו מפטמין אותה לחצאין. פי' לפי מה שנשאר מג' מנין של יוה"כ לאחר החפינה היה עולה לחצי השיעור של שס"ה והיו מפטמין החצי האחר ותימה היאך נוכל למצוא דבר זה שהרי ע"כ כל אותו הנשאר מותר החפינה של יוה"כ היה דאין לומר מותר של כל שנה שהיה עולה י"א בכל שנה פשוטה לפי ששנת החמה יתירא על שנת הלבנה י"א ימים שהרי היה צריך אותו המותר להשלים כשמעברים את השנה וא"כ ע"כ כולו ממותר החפינה היתה וכי תחשיב כל הג' מנין ואפילו לא יהיה החפינה מחזיק כלום לא עלו כי אם ק"פ מנין לס' שנה ועדיין חסר ממנה ב' מנין ומחצה מחצי שיעור של שס"ה וא"כ היאך יכול להיות שלא היו מפטמין רק לחצאין וצריך לומר דלפעמים היה נשאר כ' מנין של שנים פשוטין והיו מערבין אותו מותר עמו והיה עולה כ' ושמא החפינה של ס' שנים לא היה עולה כי אם י"ח מנין ונשאר קפ"ב וברייתא ירושלמית גריס אחת לע"ב ולפי זה כשתחשוב החפינה של כל שנה פרס וישאר בידך ק"פ מנים מב' מנים ומחצה הנשארים אחר החפינה ואז לא תחסר לנו כי אם ב' מנים ומחצה מחצי השיעור של שס"ה ושמא החפינה לא היה עולה ממש פרס רק פרס פחות משהו ואותו משהו היה עולה לע"ב שנים ב' מנים ומחצה ואז תמצא השיעור מצומצם. תוס' מהר"פ ז"ל.
גמ', והא אפשר דמפטם פרס בשחרית. האי שיעורא הוא לכתחלה אבל בדיעבד אפילו הקטיר כזית יצא ידי הקטרה דאמר בפ' השוחט והמעלה [זבחים ק"ט ע"ב] המקטיר כזית בחוץ חייב ואי לא הוה מתקבל בפנים לא היה מתחייב בחוץ ועיין בתוס' לעיל דף ה' ע"א. הרא"ש ז"ל.
גמ', והלא כבר נאמר ושחקת ממנו הדק. בקטרת של כל השנה.
גמ', ואמר ר' יוחנן כשם שהדבור רע ליין. בפרק כל הקרבנות [מנחות פ"ז ע"א] גבי זרק את הגיר והקיש בקנה קאמר כי הכא [בדפו"י, קאמר איפכא מסייע וכו'] מסייע לר' יוחנן דאמר ר' יוחנן כשם שהדבור יפה לבשמים כך רע ליין דלא ידעו אהי מינייהו אמר ר' יוחנן כי קאי הכא אמרי' דאדהתם אמרה וכי קאי התם אמרי' דאדהכא אמרה.
גמ', אחד עשר סממנין נאמרו למשה מסיני. כתבתי לעיל ומפיק לה בסמוך מכלל ופרט וכלל ובתוס' כתבו דכל הני מרבינן שאינן כתובין גבי קטרת כתובים בשמן המשחה מר זה מר דרור וקציעה תרגום של קידה ול"נ שלא נוכל ליישבם כולם אלא בכלל ופרט מרבינן להו כדמפרש בסמוך ומה שכתוב בישעיה [מ"ג כ"ד] לא קנית(י) לי בכסף קנה ופרש"י שהיה הנביא מוכיחן שלא היו [כו' ע"ל ע"א אות (כ"א) [כ"ג]] תוס' מהר"פ ז"ל.
גמ', וכ"ת א"כ לכתוב רחמנא חד פרטא, ופריק מיצרך צריכי וחלבנה לגופיה אתא מפני שריחה רע הוא וא"ת אי חלבנה מין אילן הוא לכתוב בהדיא שחלת בהדה ואי מין גדולי קרקע הוא לכתוב בהדה נטף בהדיא וי"ל הו"א חלבנה לגופיה אתא מפני שריחה רע ושחלת דכתיב בהדיא ה"ה לכל מילי ולא מין אילן עי"ל דוקא חלבנה שהוא גדולי קרקע צרכינן קרא לרבויי אע"פ שהוא ריחו רע [בדפו"י, אע"פ שאין ריחו נודף] אבל במין אילן אפי' ריחו רע מרבינן או איפכא אי כתוב בהדיא שחלת.
גמ', א"כ מן קח לך נפקא. פי' א"כ דלא אתא למניינא אלא לכלל ופרט וכלל לא נכתוב סמים קמא ומן קח לך דרשינן שפיר כלל וא"ת כיון דצריכי סמים למניינא היכא דרשינן מינייהו כלל ופרט וכלל וי"ל דלא צריך ייתור למדרש כלל ופרט וכלל ואע"ג דאיצטריך לגופיה דרשינן כלל ופרט וכלל. תוס' מהר"פ ז"ל.
גמ', א"כ נכתוב סמים סמים. וא"ת אי כתיב כן היאך דנין אותו בכלל ופרט והלא האי תנא תנא דבי ר"י הוא ואית ליה דשני כללות הסמוכין זה לזה אין דנין אותו בכלל ופרט אלא בריבה ומיעט ונראה דה"ק נכתוב בין סמים סמים שחלת בינתים ואגב שיטפא דלעיל נקטיה הכא כך נראה להר"ר שמואל מאייברא. וזה לשון הגליון ונראה דלישנא דתלמודא לאו דוקא אלא שיטפא דלעיל נקט וה"ק נכתוב סמים סמים בתר שחלת וחלבונה וקח לך ברישא דקרא וסמים בסיפא ש"מ למניינא ומדכתיב סמים ברישא וסמים בסיפא ש"מ קמא שנים ובתרא חמשה. ע"כ.
גמ', דבי ר"י תנא. לא לפלוג אתנא קמא קא אתי דהא דריש נמי סמים קמא אלמא ס"ל מניינא והדר שני כדשנינן א"כ נכתוב קרא כו' וקשה הא ס"ל לתנא כו' וי"ל דלאו דוקא כו' ומצינו למימר לתנא דבי ר"י נכתוב קרא סמים בתר נטף שחלת וחלבנה ודרשינן שפיר כללא קמא ובתרא מסמים סמים. תוס' מהר"פ ז"ל.
גמ', או אינו. הקשה בתוס' מאי או אינו דמשמע או אינו כדקאמרת והלא תנא דבי ר"י לא דריש ממנין כלל כ"א כלל ופרט וכלל והאי דקאמר או אינו כו' אינו סותר ראשון כלל הכלל ופרט כלל ותירץ מורי הר"מ דעיקר או אינו קאי אמאי דקאמר פרט כפרט הראשון שהרי הוא לסתור הא דאמר תנא דבי ר"י דבעינן דבר שקוטר ועולה. תוס' מהר"פ. או אינו אלא כלל בכלל הראשון גליון האי או אינו אינו כשאר או אינו שבתלמוד שאינו סותר מה שאמר תחלה דלעולם בעינן קוטר ועולה. הרא"ש ז"ל.
גמ', כל שישנו בסך. בין עצמו בין אחרים דהיינו ישראל. ישנו בבל ייסך. אחרים עוברים עליו כשהן סכין אותו אבל הסך את העובד כוכבים ובהמה פטור. הרא"ש ז"ל.
גמ', ר"מ מחייב. והא דפטור בעובד כוכבים משום דאינו בסך דהא ר"מ הוא דאמר בפ' ד' מיתות ב"ד [סנהדרין נ"ט ע"א] אפי' עכו"ם עוסק בתורה שהוא ככה"ג דכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא מחלקינן [בדפו"י, ויש מחלקים] בין אדם להאדם. הרא"ש ז"ל.
גמ', ורבי יהודה סבר ילפינן נתינה דזר כו'. וא"ת אמאי לא ילפינן מנתינה דגט דלא בעינן כזית א"נ מדכתיב ראשית דגנך כו' ובפ' כל שעה [פסחים ל"ב ע"ב] הקשה נמי בתוספות אמאי לא ילפינן [משאר נתינות דהוי בכל שהוא ותירצו דיש חילוק בין] נתינה דתשלומין מנתינה דאינה דתשלומין אבל הכא לא שייך לתרוצי הכי דהא נתינה לאו דתשלומין היא ואמאי לא ילפינן לה מתרומה וי"ל מדשני קרא בדבורא דכתיב תחלה על בשר אדם לא ייסך וסיכה לכו"ע בכל שהוא וכתיב ואשר יתן ממנו על זר ש"מ הך נתינה לאו כל שהוא היא. תוס' בכת"י. ורבי יהודה סבר ילפינן נתינה דעל זר מנתינה דעלמא מה נתינה דעלמא כזית. דכתיב ונתן לכהן את הקדש והתם כתיב איש כי יאכל מידי דחשיב לאכילה דהיינו כזית וקשה דהא אמרינן [גיטין דף כ' ע"א] כתבו על איסורי הנאה כשר ואמאי והא כתיב ביה נתינה [ונתן בידה] גם אמרי' חטה אחת פוטרת את הכרי אע"ג דכתיב ביה נתינה [דכתיב תתן לו] וי"ל הכלל הוי כל מקום שכתוב נתינה אתשלומין בעיא כזית או שוה פרוטה כמו התם דכתיב גבי אוכל תרומה ואיש כי יאכל קדש (ישלם) כו' [ונתן] והכא אע"ג דלא כתיב [אתשלומין] מדשני הכא בדיבורא דהכא כתיב סיכה והכא כתיב נתינה ש"מ נתינה כזית בעיא ואידך סבר ילפינן נתינה מסיכה וא"ת מ"ש דבמנחות [דף נ"ט ע"ב] גבי ליקט (שמן ע"ג) לבונה לא פליגי דכ"ע אית להו גבי מנחת חוטא נתן עליה שמן פסלה לבונה ילקטנה ואמרינן בגמרא דגבי שמן כתיב לא ישים וגבי לבונה כתיב ולא יתן ולא אמרינן דגמר נתינה משימה וי"ל דשאני התם דאחת כתיב בשמן ואחת כתיב בלבונה אבל הכא תרוייהו כתיבי בשמן המשחה. תוס' הרא"ש. (וז"ל הגי') מנתינה דעלמא. גליון וכ"ת מאי חזית דגמרת מהך נתינה לילף מנתינה דגט י"ל דהכא ע"כ ילפינן מנתינה דבעי כזית דאי אפשר דילפינן מנתינה בעלמא דבכל שהוא למה שינה לשונו דכתיב מעיקרא לא ייסך והכא כתיב לא יתן. ע"כ.
גמ', דברי הכל כל שהוא. גליון ולא לימא לדברי ר' יהודה כמו דלהדיוט בעי כזית ה"ה למלכים ע"כ גליון.
גמ', השתא נמי זרים נינהו. ומ"מ קשה הא דלקמן דאמר ר' מאיר נשאת לאחד מן הפסולין מיתתה בחנק ומשלמת קרן וחומש דקרינן בה וכל זר לא יאכל קדש דהא זרה היא לגמרי אלמא דלא בעינן זר מתחלה ועד סוף וקשה מההיא דיבמות [דף ס"ט ע"א] ואין לומר כמו שתירץ גבי סיכה דהכא ודאי לא היתה זרה כלל עד שנשאת לאחד מן הפסולים והוי ממש כמו מחזיר גרושתו משניסת תוס' בכת"י. השתא נמי זרים נינהו בזר כתיב אכילה. תימה הא דפריך התם [יבמות דף נ"ט ע"א] ואימא נבעלה לפסול לה זה מחזיר גרושתו ומשני זר מעיקרו בעינן ולא פריך וכי דלא כר' מאיר היא וצ"ל דלא דמי דהתם מעיקרא לא היה זר שהרי מכמה ימים שהיה אשה ולא בא הזרות אלא לאחר שניסת ונתגרשה אבל הכא מתחלה קודם שנתמנו היו זרים וגם עתה זרים הם מקרי שפיר זר מעיקרו. עכ"ל הרא"ש ז"ל.
גמ', ואזדו לטעמייהו. דר"מ אית ליה דנקראת זרה בקל טפי מבר פלוגתא כמו הכא. תוס'.
גמ', שאמר משום הסגן, [צ"ל] שאמר משום ר' שמעון בן הסגן. (שמן המשחה) שפטמו לחצאין חייב, [צ"ל] שמן המשחה שפטמו לחצאין פטורה דכתיב ובמתכונתו לא תעשו כמוהו כמוהו הוא דלא תעשו אבל לחצאין עשו. קטורת שפטמו לחצאין חייב. והא אפשר דעבדה פרס, [צ"ל] והא אפשר דמפטם פרס. ת"ר היו מחזירין, [צ"ל] ת"ר קטרת היו מחזירין. אומר הדק היטב היטב הדק דברי, [צ"ל] אומר היטב הדק הדק היטב דברי. ביוה"כ נותן אותה למכתשת בערב יוה"כ ושוחקן, [צ"ל] ביוה"כ נותנין אותה למכתשת מערב יוה"כ ושוחקן, אות ב' נמחק. כשם שהדיבור רע ליין, נ"ב תוס' מנחות דף (פ"ו) [פ"ז] ע"א. חמשה הא עשרה, ס"א וחמשה קדמאי הא עשרה, אות ו' נמחק. א"כ לכתוב קרא חד פרטא, [צ"ל] א"כ לכתוב רחמנא חד פרטא. א"כ מקח לך נפקא ליה, [צ"ל] א"כ מן קח לך נפקא ליה. קא קשיא ליה סמים, [צ"ל] קא קשיא ליה כי היכא דקשיא לן אימא סמים. זכה דאייתי בחד צד, [צ"ל] זכה דאפי' בחד צד, תיבת דאייתי נמחק. במיצעי ותילף מינה, [צ"ל] במיצעי ונילף מינה, אות ת' נמחק. אי כתביה לבונה זכה, [צ"ל] אי כתביה ללבונה זכה. קרא לבונה זכה, [צ"ל] קרא ללבונה זכה. ובהמה וכלים לאו אדם הוא מתים, [צ"ל] ובהמה וכלים לאו אדם נינהו מתים. נינהו לאיי דכתיב ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם והכתיב, ס"א נינהו ולא כתיב ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרוין אדם ואין עובדי כוכבים קרוין אדם והכתיב. על נינוה וגו' ההוא לאפוקי, [צ"ל] על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה ריבוא אדם ההוא נמי לאפוקי. והאמר ר"י פטור. [צ"ל] והא ר' יהודה פטר. מחייב ר"מ ור' יהודה במאי פליגי, [צ"ל] מחייב אמר מר ר"מ אומר כל שהוא ר' יהודה אומר כו' במאי פליגי, תיבות ר' מאיר ור' יהודה נמחק. ר"מ סבר. עי' תוס' מנחות (דף ס' ע"א).
רש"י ד"ה לשליש ולרביע לא שמעתי, שהיו משהין המותר כו' שלא הוצרכו. [צ"ל] שיהו משהין המותר כו' שלא יצטרכו, תיבת הוצרכו נמחק. שם, שליש או רביע ויחיד, [צ"ל] שליש או רביע לא שמעתי ויחיד. ד"ה במתכונתה וכו', דראוי להקטיר. [צ"ל] דראוי להקטיר ביום, הס"ד. ד"ה דיבור רע ליין וכו', זרק הגיד של. [צ"ל] זרק הגיר של. שם, ורומז לו ובלא דבור שרע. [צ"ל] ורומז לו שרע, תיבות ובלא דבור נמחק. ד"ה י"א סמנים וכו', דבעי ניתיב ובלבד. [צ"ל] דבעי ניתי ובלבד, אות ב' נמחק. שם, ופרט כדברי ר' ישמעאל. [צ"ל] ופרט בדבי ר' ישמעאל, אות כ' ר' נמחק. ד"ה ונילף נמי מלבונה כו', דבר [שאין] ריחו נודף כו' ועולה נאמרה לי כשאר פרטי קמאי. [צ"ל] דבר שאין ריחו נודף כו' ועולה כפרטי קמאי, תיבות נאמרה לי' כשאר נמחק.
<h2>דף ז.</h2>
גמ', אבל נתינה כו'. פי' כגון לא יתן עליה לבונה דמנחת חוטא דילפינן לה מונתן את הקדש והכי מפרש בפ' כל המנחות באות מצה ואפילו לר' מאיר דיליף הכא נתינה מסיכה היינו משום דתרוייהו גבי שמן המשחה כתיבי וילפינן שמן משמן אבל התם אע"ג דכתיב לא ישים עליה שמן בכל שהוא מיהו לא ילפינן לבונה משמן וא"ת נילף נתינה מנתינה דראשית דגנך וי"ל מדשני קרא בדיבוריה דכתיב תחלה לא ישים עליה שמן והדר כתיב לא יתן עליה לבונה ש"מ דנתינה בכזית. ת' מהר"פ ז"ל.
גמ', מנין לכה"ג כו'. ופשטא דקרא ה"ק על בשר אדם לא ייסך אפילו על בשר מלך וכה"ג שלא התירה התורה אלא דרך משיחה דהיינו על ראשו ובין ריסי עיניו אבל על בשרו חייב כדקתני הכא שאם נטל כו' וכן כהן הדיוט אפילו נתן על ראשו וריסי עיניו חייב. תוס' מהר"פ ז"ל. מנין לכה"ג שנטל משמן כו' שמעל. וא"ת והלא נעשה מצותו וי"ל כל זמן שלא נבלע לא קרי לזה נעשה מצותו וכן אמרי' [לעיל] שמא מעלתי משמן המשחה. תוס' הרא"ש ז"ל.
גמ', במבעט קאמר. וא"ת ונימא חוץ משעבר עליו יוה"כ ואינו מבעט וי"ל דפשיטא דהא לקמן [דף כ"ה ע"א] מתניא דאינו מביא קרבן. גליון וי"ל דבלא מבעט תנא ליה לקמן בפ' ששי דאם עבר עליו יוה"כ דפטור מקרבן ושמעינן מהך מתני' מדלא תני ליה דמבעט לא מפטר מקרבן.
גמ', ובפלוגתא האומר לא יתכפר עלי חטאתי. הא דלא מייתי פלוגתא דרבי ורבנן דשמא לא פליגי לענין אם יפטור מאשם תלוי ביה"כ כשאינו שב. גליון ע"כ.
גמ', בחטאת ואשם שאין מכפרין על המזיד כשוגג, אע"ג דאשם שפחה חרופה ואשם נזיר באים על המזיד רוב אשמות קאמר ועוד דיוה"כ מכפר אמזיד דכרת אבל הני דוקא אלאו מכפרי.
גמ', (כדאמרינן) [תאמר] ביוה"כ שמכפר על המזיד כו'. וא"ת הא נמי נילף מחטאת ואשם שלא יכפר על המזיד וי"ל דמסתבר דכפרת יוה"כ דומיא דחטאת דידיה דשעיר הנעשה בפנים מכפר על הזדון [כדאמרי'] בפ"ק דשבועות ועוד דכתיב כי יום כפורים הוא משמע שמכפר על הכל ואיכא מאן דאמר לקמן שמכפר אף על שאינן שבין. תוס' הרא"ש ז"ל.
גמ', אלימא שבין שוגג שאינן שבין (תיבת לא נמחק) מזיד כו'. פרש"י ואם כן מאי קאמר היינו הך ולשון קצר הוא זה אלא ה"פ אי אין שבין היינו מזיד מאי קאמר לא אם אמרת בחטאת כו' על זה אנו דנין אם הוא מכפר על שאינן שבין דהיינו מזיד. תוס' מהר"פ ז"ל. גליון פ"ה היינו הך ועוד מצי למיפרך מאי קאמר תאמר ביוה"כ שמכפר על מזיד ע"ז אנו דנין. ע"כ גליון.
גמ', אכל חלב והפריש קרבן כו'. והיינו דקאמר אין מכפרין אלא על השבין ששבין בשעת הפרשה עד שעת הקרבה (אלא) [אבל לא] שהמיר דתו בינתיים (מיהו התם) [מהתם] בעי למילף (מיוה"כ) [איוה"כ] אם המיר דתו קודם יוה"כ וחזר בו אחר יוה"כ תו לא מכפר יוה"כ אחר על עבירות דמקמי המרת דתו תוס' מהר"פ ז"ל. אכל חלב והפריש קרבן וה"פ (אלא) [מה] חטאת ואשם אינם מכפרין אלא על השבין ששב מחטאו והפריש קרבן ושוב לא המיר דתו אבל אם המיר דתו שוב משהפריש קרבן אף אם חזר בו אין אותו קרבן מכפר אף יוה"כ לא יכפר אם המיר בו ביום וחזר בו. תוס' הרא"ש ז"ל.
גמ', (א"נ) [נהי] דבקרבן (לא) אמרי' הואיל ונדחה ידחה, כלומר הואיל ונדחה לאחר הפרשה ידחה מע"ג המזבח אבל גברא לגבי יוה"כ בר כפרה הוא כישראל מעליא, תוס' מהר"פ ז"ל. נהי דאידחי קרבן גברא בר כפרה הוא ודמיא לאוכל חלב והמיר דתו וחזר בו שמביא קרבן תימה אמאי לא מפרש הכי מה חטאת ואשם אינן מכפרים אלא על השבים כשנודע לו שגגתו שב מידיעתו ומתחרט אבל אם אינו שב ומתחרט אינו מביא קרבן על שגגתו אף יוה"כ מכפר על כל שגגותיו שיתחרט בהם כשיודע לו אבל אם אינו מתחרט בהם כשיודע לו לא יתכפרו ונ"ל כיון דיוה"כ לא בעי ידיעה קודם כפרה כמו בחטאת לא מסתבר שיעכב הכפרה בשביל שאינו מתחרט כשיודע לו כיון דבשעת יוה"כ היה שוגג ועדיין לא נודע לו עכ"ל גי' הרא"ש ז"ל. אלא לאו שבין דאמר יכפר כו'. לא מצי למימר שבין דאמר תקרב שאין שבין שאמר לא תקרב דלא שייך דכותיה ביוה"כ אבל מצי לאוקמי שבין שאינו מבעט שאינן שבין שמבעט. תוס' הרא"ש ז"ל.
גליון. גמ', ולא קראו מקרא קדש. פרש"י בברכותיו בתפלה ולא נהירא דלאו דאורייתא הוא ונראה לפרש דומיא דר' יהושע שרצה (לעשות) [לשבות ממלאכה] יום כפורים שלו כשנחלק על ר"ג.
גמ', ת"ל כי יום כפורים הוא. ומשמע ליה כיון דאינו נזהר מעבירות של עצם היום הזה הוי ליה כמבעט ואומר שלא יכפר עליו יוה"כ. ומודה רבי בעבירות דיומיה דאינו מכפר. והא דקאמר מכפר אף אם לא עשה תשובה היינו בשאר עבירות וכיון שאין מכפר על עבירות דיומיה כ"ש שאין מכפר במבעט. תוס' הרא"ש ז"ל.
גמ', מאי. אמאי קתני יצא מגדף כלומר אהיכא קאי וחכמים אומרים אף המגדף והלשון דחוק קצת. תוס' מהר"פ ז"ל.
גמ', מאי שנא ידעוני דלא. היינו כשיטת ר"ל דריש פירקין הא דלא תני ידעוני במתני' משום דלית ביה מעשה אבל לר"י דאמר לעיל דמשום דשניהם בלאו אחד נאמרו אינו כן דלדידיה ידעוני אי עביד ליה לבדו בלא אוב מתחייב קרבן וא"כ לדבריו איך יתיישב וחכמים אומרים אף וי"ל דקאי אהאי דקתני אוב ולא קתני ידעוני משום דשניהם בלאו אחד ואי עביד להו בהדי הדדי לא מיחייב אלא חדא ואהאי קאי וחכמים אומרים אף המגדף פטור כמו שפטרת שניהם אוב וידעוני בקרבן אחד אף המגדף פטור לגמרי א"נ י"ל דקאי אפסח ומילה דתני ת"ק דאין בהן קרבן ועלה קאי וחכמים אומרים אף המגדף פטור מקרבן כמו פסח ומילה. תוס' מהר"פ ז"ל. מאי שנא ידעוני כו'. הך סוגיא אליבא דר"ל אבל לר"י כו' וי"ל דקאי אר"מ דאמר מטמא מקדש לית ביה אשם תלוי וקאמרי חכמים אף מגדף לית ביה קרבן כלל ותלמודא מפרש אליבא דר"ל משום דמפרש טפי אליביה עכ"ל הרא"ש ז"ל. וז"ל הגליון לר"י צ"ל דשמעיה לר"ע דאמר דאף באוב וידעוני ליכא קרבן ואמרו לו אף המגדף אין בו קרבן כלל ותלמודא פי' כר"ל משום דמשתמע לישנא דמתני' כותיה טפי ע"כ.
גמ', מגדף מביא קרבן הואיל כו'. וא"ת מאי האי דקאמר לעיל גבי ידעוני מאן תני כריתות ר"ע הוא דאמר לא בעינן מעשה פי' מדמחייב [מגדף] והלא הוא דמחייב מגדף משום דכרת במקום קרבן הוא וידעוני אינו כן וי"ל דמאחר דגלי קרא במגדף דמחייב אע"פ (שלא נאמר) [שנאמר] בו כרת במקום קרבן מעתה נילף חיוב בשאר עבירות אע"פ שאין בהם מעשה כמו ידעוני מיהו תימה מההיא דפ"ד מיתות [סנהדרין ס"ג ע"א] גבי האומר לע"ז אלי אתה חייב ומוקי לה כר"ע ופריך פשיטא היינו מגדף מ"ד כו' עד אלה אלהיך וגו' ולמה לי היקשא בלאו הכי נמי הואיל וגלי במגדף דלא בעינן מעשה באלי אתה נמי מחייב אע"ג דאין בו מעשה כדאמרי' בידעוני וי"ל דה"פ דע"כ לא מחייב ר"ע במגדף אלא משום דכתיב ביה כרת אבל אלי אתה לא כתיב ביה כרת ואין קרבן בלא כרת קמ"ל דאיתקש לזביחה לשוויה ביה כרת וכיון דכתיב ביה כרת מחייב עליה קרבן כמו ידעוני. תוס' מהר"פ ז"ל [עיין לעיל דף ג' ע"ב אות כ"ה ד"ה הואיל עכ"ה].
גמ'. וחומש, ס"א וחומש ואשם, ורש"י ז"ל לא גריס לה. משלמת הקרן ואינה משלמת החומש, [צ"ל] משלמת את הקרן ואינה משלמת את החומש. בבל ייסך וכל כו' בבל ייסך א"ל, [צ"ל] בבל יסך וכל כו' בבל יסך א"ל, אות י' י' נמחק. לא ייסך כתיב וקרי ביה לא יסיך, ס"א קרי ביה לא יְיַסך וקרי ביה לא יַיסֵך נ"א לא ייסך כתיב קרי ביה לא ייסיך וקרי ביה לא ייסוך. מנין שהוא חייב שנאמר, [צ"ל] מנין שחייב שנאמר. כהן שסך. עי' תוס' מנחות (ד' ס"ט ע"א). כי נזר גו' אלהיו, [צ"ל] כי נזר שמן משחת אלהיו, תיבת גו' ל"ש. כי קתני היכא דאיתיה לחטאת ורחמנא פטריה, [צ"ל] כי קתני מידעם דאיתיה לחטאת ומיהו רחמנא פטריה. ליתיה לחטאת דקא כפר ליה ר' יוחנן, [צ"ל] ליתיה לחטאיה דהא כפר ליה יום הכפורים ר' יוחנן. במבעט דקאמר אין יום הכפורים מכפר דאי, [צ"ל] במבעט קאמר דקאמר לא ניכפר עליה יום הכפורים דאי, תיבות אין מכפר ל"ש. לא יתכפר לי חטאתי, [צ"ל] לא יתכפר עלי חטאתי. ממילא אתי והדר ביה רבא כדתניא יכול, [צ"ל] ממילא קא הויא והדר ביה רבא מההיא דתניא יכול. ודין הוא ומה חטאת, [צ"ל] ודין הוא הואיל וחטאת, תיבת ומה נמחק. כשוגג והואיל ומכפר על המזיד כשוגג מכפר על שבין כו', [צ"ל] כשוגג יכפר על שבין כו', והשאר נמחק. וקראו מקרא, ס"א ועשאו מקרא. ת"ל יוה"כ הוא, [צ"ל] ת"ל כי יום כפורים הוא. לא קשיא הא רבי אליבא דרבי יהודה הא רבי אליבא דידיה, גרש"י לא קשיא הא רבי הא ר"י. עשה תשובה יוה"כ מכפר ואם לאו אין יוה"כ מכפר רבא אמר כו', [צ"ל] עשה תשובה מוחלין לו ואם לא עשה תשובה אין מוחלין לו רבא אמר כו'. דלא הוה יממא, [צ"ל] דלא חזא יממא, תיבת הוה נמחק. אומצא דלא, [צ"ל] אומצא ומית דלא. לשקיעת החמה אי נמי בהדי, [צ"ל] לשקיעת החמה ולא הוה ליה שהות ביממא דלכפר עליה א"נ בהדי. דלכפר ליה, [צריך להוסיף] אלא לאו כדשנין מעיקרא. וכללא הוא כל היכא, [צ"ל] וכללא הוא דכל היכא.
רש"י ד"ה שנשאת לישראל וכו', דלא זרה שהרי. [צ"ל] דלאו זרה היא שהרי. ד"ה אלא כי הא כו', והתם בעי למילף יוה"כ דאם המיר דת קודם יוה"כ וחזר בו אחר יוה"כ תו לא. [צ"ל] ומהתם בעי למילף יום הכפורים דאם המיר דתו לעבודת כוכבים קודם יום כפור וחזר בו אחר יום כפור דתו לא. ד"ה מגלה פנים וכו', פילגש. ברייתא. פילגש וברייתא הד"א. ד"ה ואומר חטאו ישא וכו', לקמן דכרת כו', [צ"ל] לקמן כרת במקום קרבן דכרת כו' כך נ"ל. שם, אתיא לרבנן (רבנן קאמרי ליה. [צ"ל] אתא לרבנן רבנן קאמרי לה. שם, וכך היא בעיני) והכי. [צ"ל] וכך היא בעיני הכי, הד"א.
<h2>דף ז:</h2>
גמ', ואומר חטאו ישא אתא לרבנן וה"ק רבנן לר"ע מי סברת מגדף היינו מברך את השם מגדף היינו ע"ז אלא כרת במברך את השם מנלן (כרת) כתיב במברך את השם ונשאו חטאו וכתיב בפסח חטאו ישא מה להלן כרת אף כאן כרת ה"ג רש"י ז"ל ופ"ה דרבנן אית להו כמאן דדריש התם בפרק מי שהיה [פסחים צ"ג ע"א] טמא וחדל לעשות פסח ראשון את קרבן ה' לא הקריב במועדו ונכרת' וא"כ גמרינן מברך את השם מפסח ראשון ור' עקיבא סבר מגדף היינו מברך את השם והתם כתיב כרת וגמרינן פסח שני מיניה דמוקמינן חטאו ישא בפסח שני ול"ג הכא וכתיב בפסח שני רק בפסח ואי גרסינן איכא למימר דהוי לר' חנינא בן עקביא דאית ליה שהוא חייב כרת בין על הראשון בין על השני וא"ת לרבי דאמר מגדף היינו מברך את השם וילפינן כרת דפסח מיניה אמאי לא גמרינן מיניה דיש בו חיוב מיתה כמו במברך את השם וי"ל דהוי התראת ספק דאימת מתרה בו תמי' יאמר עדיין יש שהות ואפילו למ"ד התראת ספק שמיה התראה מ"מ לא ענש אא"כ הזהיר ובפסח אין בו לאו ואין לומר דגמרי' ליה בגז"ש דחטאו ישא ממברך דחטאו ישא לא משמע אזהרה. עכ"ל הרא"ש ז"ל.
גמ', את ה' הוא מגדף ר' [אליעזר בן] עזריה אומר בע"ז הכתוב מדבר. בפ"ד מיתות [סנהדרין ס"ד ע"ב] איכא גבי ע"ז הכרת תכרת כו' (מהתם) יש להוכיח דגרסי' (הכא) [התם] א"ל רבי אליעזר בן עזריה דס"ל (הכא) [מהכא] מגדף היינו עובד ע"ז ול"ג כמו שכתוב שם ברוב ספרים ר' ישמעאל שהרי הוא סבר מגדף היינו מברך את ה' כדאיתא בריש פירקין רישא דמתני' כר' ישמעאל ובמגדף ס"ל כר"ע ואע"ג דלר"ע הוא מהדר ור"ע סבר מגדף [לאו] היינו עובד ע"ז מ"מ מסתמא הוא מקשה לפי סברתו דמגדף היינו עובד ע"ז. תוס' מהר"פ ז"ל.
גמ', א"ר יוסי. גליון, לפרש דברי ת"ק אתא. עכ"ל הרא"ש.
גמ', גיורת ושפחה מנין. מיירי בין במשוחררת ובין באינה משוחררת דאי בשאינה משוחררת פשיטא דהא אמרינן לקח שפחה ונתעברה אצלו הרי זה יליד ביתו וכל שהוא נימול לשמנה אמו טמאה לידה. תוס'.
גמ', ת"ל אשה. פי' בתוס' דהך שפחה מיירי בין משוחררת בין אינה משוחררת ובת"כ גרסי' בהדיא בין משוחררת בין שאינה משוחררת. תוס' מהר"פ ז"ל. מאי וכן שפחה ומתני' דנקט שפחה ולא נקט גיורת ולא שפחה משוחררת א"כ נקטיה משום חדושה ומאי חדושה איכא. תוס'. גליון מאי וכן דלא מצי למימר דאיצטריך דס"ד למעט מבני ישראל דא"כ ליתני נמי גיורת. ע"כ. מאי וכן שפחה דליכא למימר כו' ומשני אע"ג דלא שייך כו' וטעמא משום דגלי אשה כדאיתא בברייתא וא"ת א"כ הדרא קושיא לדוכתה ניתני נמי גיורת ומשוחררת כיון דאריבויי דאשה סמיך לכך נ"ל דשפחה גמורה בלא שחרור לא מריבויי דאשה יליף לה אלא מגז"ש דלה לה מאשה וה"פ סד"א כי אמרי' כו' להכי תני וכן שפחה להשמיענו דילפינן לה לה מאשה אפילו לענין מצוה דלא שייך בה [גבי איש] וא"ת א"כ למה לי ריבויי דאשה לשפחה וי"ל דעיקר ריבויי לגיורת ומשוחררת ובת"כ נמי דאמרינן ושפחה בין משוחררת ואינה משוחררת עיקר משום משוחררת נקט לה דבאינה משוחררת ידעינן מגז"ש לה לה מאשה מיהו קשה הא דאמרינן שפחה מנ"ל דתניא כו' ת"ל אשה משמע דמאשה נפקא לן שפחה גמורה כמו מתני' דמיירי בשפחה גמורה וי"ל דאי לאו אשה דגלי לן לרבויי גיורת ומשוחררת וגלי לן (גיורת) בני ישראל לאו דוקא לא הוי מהניא גז"ש דלה לה מאשה לענין דין לידה והו"א דוקא לענין מצות (דלא שייך) [דשייך] גם באיש אבל בתר דגלי דבני ישראל לאו דוקא דרשינן גז"ש דלה לה (ממש) לכל מילי אף למאי דלא שייך באיש ומרבויי דאשה לא תסגי לרבויי שפחה גמורה משום דאי לאו גז"ש דלה לה הו"א דשפחה גמורה כחמרתה דמי להכי איצטריך תרוייהו. תוס' מהר"פ ז"ל.
גמ', מייתי תרוייהו חד קרבן [ודאי] וספק חטאת ומתנין. פי' שתיהן מביאות כל אחת קרבן אחד לעולה ומתנין אי בחובה אי בנדבה אע"ג דהוי סגי להון בחד עולה לשתיהן ומתני לשם מי שהוא תהא האחרת כיון דכל אחת מצי לאתויי קרבנה בהכי ניחא טפי אבל חטאת העוף בין שתיהן לא יביאו רק חטאת אחת דכיון שהוא נאכל בקושי התירו להביאו אם לא בעבור שתאכל בקדשים. תוס'. מייתי תרוייהו חטאת העוף על הספק ומתנין וכל אחת מביאה עולה ומתנה אי בנדבה אי בחובה וה"ה דמצי לאתויי חדא עולה ומתנו אלא דהכי עדיפא טפי כיון דעולה באה נדבה אבל חטאת אחת מביאות בין שתיהן דבטורח התירו להביאה משום ספק חולין בעזרה אלא דגלי קרא בפרק קמא דנזיר [עיי"ש כ"ט ע"א]. גליון עכ"ל הרא"ש ז"ל.
מתני', המפלת לאור שמנים ואחד, ולא נקט אור ארבעים שהרי אינו נוצר עד מ' יום ואפי' [פחות רגע] לא אפשר.
גמ', הכי. גירסת רש"י ז"ל כתובה בתוס' הרא"ש (באות ד'). הואיל ובא בו, [צ"ל] הואיל ונאמר בו. קסבר מיגו דבעי מכתב כרת בעלמא וכתיב כרת במקום, [צ"ל] קסבר מדבעי למכתב כרת דידיה בעלמא וכתבה במקום, תיבת מיגו נמחק. שמע מינה מייתי קרבן, [צ"ל] שמע מינה דמייתי קרבן. מגדף מברך, [צ"ל] מגדף אמרו ליה מברך. כרת דכתיב למאי, [צ"ל] כרת דכתיב במגדף למאי. במקלל (חטאו ישא האיש ההוא) וכתיב, [צ"ל] במקלל ונשא חטאו וכתיב. אמריתו מגדף לית ביה מעשה מהו מגדף מברך את השם אלא כרת דכתיב למאי אתא אמרי ליה ליתן כרת למקלל דכתיב במקלל (חטאו ישא האיש ההוא) וכתיב בפסח וכו' כרת. ל"א אמריתו לית ביה מעשה אלא כרת דכתיב במגדף למאי אתא אמרו ליה ליתן כרת למברך את השם מהו מגדף אמרו ליה מברך את השם כתיב במברך ונשא חטאו ובפסח כו' כרת. את ה' מגדף, [צ"ל] את ה' הוא מגדף. את ה' רבי אלעזר בן עזריה אומר בעובד ע"ז הכתוב, [צ"ל] את ה' הוא מגדף ר' אליעזר בן עזריה אומר בע"ז הכתוב. ויש שאינם מביאות [מביאות] קרבן, [צ"ל] ויש שאינן מביאות אלו מביאות קרבן. מביאות ואינן נאכלות המפלת ואין יודע מה, [צ"ל] מביאות ואינו נאכל המפלת ואין ידוע מה. ושתי נשים, [צ"ל] וכן שתי נשים, אות ו' נמחק. שהלכו זה למזרח וזה למערב, [צ"ל] שהלכו זו למזרח וזו למערב. בין איש בין אשה, [צ"ל] בין באיש ובין באשה. תנא שפחה, [צ"ל] תנא וכן שפחה. אלו מביאין קרבן כו' מאי עבדין מייתין, [צ"ל] אלו מביאות קרבן. מאי עבדן מייתן. אומר מביאות שניהן חטאת, [צ"ל] אומר שניהן מביאות חטאת. התם בעי גברא ידיעה, [צ"ל] התם גברא בעי ידיעה. אין שתים מביאות, [צ"ל] אין שניהם מביאות. לידה אחרת מאי היא, [צ"ל] לידה אחרת ומאי היא. מתני', אם שיוה לו, [צ"ל] אם שוה לו, אות י' נמחק. שכן יצאה לשעה שהיא, [צ"ל] שכן יצאה בשעה שהיא, אות ל' נמחק. שלא יצאה לשעה שהיא, [צ"ל] שלא יצאה בשעה שהיא, אות ל' נמחק.
רש"י (בריש העמוד), והאי דקתני במתני' וחכ"א אף המגדף כו' הכי קאמרי אף המגדף דידך אף מברך את השם שאתה קורא אותו מגדף. מתיבת והאי עד סה"ד נרשם עליו קו כי צריך למחקו. ד"ה אלא כרת במברך את השם מנא להו, במברך את השם כתיב איש כי. [צ"ל] אלא כרת במברך את השם מנא לכו, דכתיב במברך את השם איש כי. שם, טמא ודרשי הכי. [צ"ל] טמא ודריש הכי. שם, ראשון דהא קרבן. [צ"ל] ראשון כי קרבן, תיבת דהא נמחק. שם, כרת דמגדף במקום קרבן ולא גמרינן ליה אלא מכרת. [צ"ל] כרת במגדף אלא גמרינן ליה מכרת, אות ד' ותיבות במקום קרבן ולא נמחק. שם, דפסח שאינה בת חטאת דמצות עשה היא, תיבות שאינה בת חטאת דמצות עשה היא נמחק. שם, כרת בשני ומוקי לחטאו ישא. [צ"ל] כרת בפסח שני ומוקי קרא דחטאו ישא. שם, וגמר לה ממגדף, [צ"ל] וגמר ביה כרת ממגדף, תיבת לה נמחק. ד"ה גירפת וכו', בד' הנחת את. [צ"ל] בד' קנחת את, אות ה' נמחק. ד"ה מביאה קרבן כו', תורים [א' לעולה וא' לחטאת ועל של] עולה מתנה עלה. [צ"ל] תורים אחד לעולה ואחד לחטאת עולה מתניה עלה, תיבת (מתנה) [ועל של] נמחק. שם, תהא לחובתה. [צ"ל] תהא העולה לחובתה. ד"ה (כמין דגים וחגבים). המפלת יום ארבעים, במסכת נדה בפ' המפלת עד שיעברו. [צ"ל] כמין דגים וחגבים, במסכת נדה בפרק המפלת. המפלת יום מ' וכו' עד שיעברו. ד"ה מאי עבדן, לרבי יוסי מתיין תרוייהו. [צ"ל] לרבי יוסי מייתין תרוייהו. שם, חטאת העוף חדא ודאי עולת העוף תביא כל אחת ודאי ובתנאי שאם. [צ"ל] חטאת העוף דעולת העוף תביא כל אחת ואחת ובתנאי שאם. שם, ולהכי מייתו חטאת העוף ויקנוהו בין. [צ"ל] ולהכי מייתי תרוייהו חטאת העוף ויקנוה בין. שם, יהא חלקך מחול לי. [צ"ל] יהא לחלקי וחלקך מחול לי. שם, יהא חלקי מחול לך. [צ"ל] יהא לחלקך וחלקי מחול לך. שם, מליקתה וכשרה. [צ"ל] מליקתו כשרה ונאכל, הס"ד. ד"ה והדמים, שאתה אומר אם. [צ"ל] שאתם אומרים אם.
<h2>דף ח.</h2>
גמ', הרי הוא אומר או לבת לרבות אור שמנים ואחד, והא דקאמר במתני' מ"ש אור פ"א מיום פ"א לדברי ב"ש קאמר. תוס'.
גמ', א"ל בר קפרא צריכין אנו לדברי עייא נחזור על הראשונות הרי הוא אומר או לבת לרבות אור פ"א כנ"ל לגרוס והכל הוא דברי בר קפרא ואמר לו לר' אושעיא נחזור על הבעיא הראשונה וצריכין אנו בה לדברי עייא ששנה אותה ברייתא דלעיל דטעמא דב"ה משום דדרשינן או לבת אבל בזב שראה שלש ראיות בליל שמיני פטור דלא מייתרי קראי. גליון עכ"ל הרא"ש ז"ל.
גמ', אבל ביממא דשביעי לא. פי' אם ראה בשביעי ג' (ימים) [ראיות] לא מייתי קרבן עלייהו דקסבר כל ראייה שסותרת אינה מביאה לידי קרבן וא"ת א"כ היאך תמצא (ו)בימים דמייתי קרבן והלא (כאן) [כיון שראה] ביום א' וביום ב' הוא מתחיל לספור ז' נקיים ביום ג' וא"כ ראיה דסתרה היא והיאך מביאה לידי קרבן וי"ל דה"ק כל ראייה שהיא סותרת שבעה קאמר ומיהו ספק בידינו אם נאמר נמי כן אם ספר יום או יומים ואח"כ ראה ג' ראיות אם יביא קרבן עליהם יום שביעי דוקא אבל ביום ד' או ה' או ו' מביא שפיר קרבן עליהן או שמא לאו דוקא שביעי דה"ה בשאר ימים אם החזיק בספירה יום או יומים משמע (הכי) [הכא] דראיות דליל שמיני לאו ראייה שסותרת חשיב להו ומביאין ראיה (לכאן) [מכאן] לאשה יולדת שספרה ז' נקיים אחר ז' דטומאה דזכר או אחר י"ד דנקבה ואיחרה טבילתה וקודם שטבלה ראתה אינה סותרת דכיון דאלו טבלה היו דמיה טהורים אפילו לא טבלה נמי לא תספור ותטבול כל שעה שתרצה כדאמרי' הכא דראיות דליל שמיני לא חשיבא ראייה שסותרת וכן אשה שטבלה ושמשה ונמצא טבילתה פסולה למפרע לא אמרינן דפליטת ש"ז שהיא פולטת תסתור ויש לדחות ראייה דהכא דאיכא למימר דאיירי הכא בראיות דליל שמיני אחר שטבל מיהו מביאין ראיה מפ' בנות כותים. תוס'.
גמ', כל ראייה שסותרת אין מביאה לידי קרבן. גליון משמע דבליל שמיני לא סתרה כיון שספרה כבר ויש מביאין ראיה ליולדת או לזבה שספרה שבעה נקיים וקמי טבילתה ראתה דלא סתרה ויש לדחות דהכא איירי בטבל ביום ז' וטהור (ועוד) דזב טבילתו ביום ובנדה הארכתי. ע"כ.
מתני', אמר רשב"ג המעון הזה כו', ואין השאר עליה חובה. כך גריס רש"י וא"ת וכי רשב"ג בא לחלוק את"ק דלעיל דאמר והשאר עליה חובה לכך גריס ר"ת והשאר עליה חובה כמו ת"ק ותנא מילתיה דרשב"ג דע"י מעשה זו דקתני נתקן ואפילו גרסינן אין השאר עליה חובה יש ליישבו ולפרש דאין השאר עליה חובה למונעה מאכילת קדשים לפי שהיו נוהגין קודם תקנתו שלא לאכול עד אחר הבאת כל קרבנותיה לפיכך היו נמכרין הקינין ביוקר ולפי שהיו העניים נמנעים מלהביא לפי שלא היה סיפק בידן לפיכך תיקן לאכול בקדשים אחר הבאת קרבן אחד. תוס'.
מתני', ברבעתים. פי' שני קינין בשני רבעין קן ברובע דינר כסף דאמרי' לקמן גר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקינו והא דאמרינן לקמן פרידה אחת י"ל היינו בדיעבד. תוס'.
גמ', חמש לידות כו' חמש זיבות. פי' דתרוייהו לא מפטרי בקרבן אחד. תוס' גליון חמש לידות ודאות וחמש זיבות ספק מביאה שני קינין אחד על הודאי ואחד על הספק וקרבן של ודאי לידה אינו פוטר של ספק זיבה כדאיתא לקמן בפ' ד' מחוסרי כפרה [ט' ע"ב] עכ"ל הרא"ש. ה' זיבות ודאי וה' זיבות תיבת לידות נמחק.
גמ', על ודאי תאמר על האחרונה ותפטר. כלומר ותפטר עכשיו ותאכל בקדשים ואחר זמן תביא שאר קרבנותיה ושל ספק כו' על הודאי ותפטר פי' דפטורה לגמרי כיון דספק (דאי) [די] בכל אחת לאכול בקדשים ובמילתיה דר"ע לא גריס רש"י ותפטר דלא מתפרש (בחדא ודאי ואספק) [בחד אודאי ואספק כצ"ל עכ"ה מהרב"א]. גליון הרא"ש ז"ל גבי ודאין לא גרסי' ותפטר את השאר אכן גבי ספק גרסינן.
גמ', רבי עקיבא אומר כו'. רש"י לא גריס תפטר במילתיה דר"ע ונראה דהטעם משום דר"ע הזכיר בדבריו ודאי ובודאי לא שייך לומר תפטר שהרי השאר עליו חובה. תוס'. גליון. הכא לא גרסינן ותפטר דאי גרסי' ליה צ"ל דקאי לגבי ודאי ותפטר עד פעם אחרת וגבי ספק לגמרי. על תיבת ותפטר נרשם עליו קו כי הוא ראוי למחקו.
גמ', ור"ע מדמי להו לטבילות. וא"ת אמאי צריך להביא על הלידות ועל הזיבות אחת על הודאי ואחת על ספק דאהא לא פליג ר"ע וכ"ש אם שתיהן ודאי כיון דלטבילה מדמה להו הרי אלו טבלה אחר לידה וזיבה תטהר מכולן וי"ל דאפילו הטבילה מזיבה הויא מהניא ללידה ולא מלידה לזיבה שהרי זיבה זו מצותה ביום ולידה זו מצותה בלילה אי נמי י"ל דאיכא ברייתא בתוספתא דאימעוט להו דתניא זאת תורת היולדת מלמד שמביאה קרבן על ולדות הרבה ואוכלת יכול על הלידה ועל הזיבה ת"ל זאת משמע דמיירי אפילו היכא דחייבת להביא על השאר אוכלת מיהא הויא על לידות הרבה ועל לידה וזיבה לא. תוס'.
גמ', א"ל רב פפא אי ס"ד ר"י כו' אמאי של ספק כו' כמו כן מצי למיפרך מאחר דמדמה להו לחטאת ודאי תאמר כו' והלא לא מכפר עד שתביא אלא פריך שפיר מסיפא. תוס'.
גמ', הרי הוא אומר לבת, [צ"ל] הרי הוא אומר או לבת. פגע ביה בעא מיניה, [צ"ל] פגע ביה בבר קפרא בעא מיניה. משום דכתיב לבת אבל זב שראה ג' ראיות בליל ח' פטרי דלא מייתרי קראי או דלמא לא שנא א"ל בר קפרא מה וכו', ס"א משום דלילה לאו מחוסר זמן הוא זב נמי מיחייב דלילה לאו מחוסר זמן הוא או דילמא טעמייהו דב"ה בהמפלת משום דכתיב או לבת והתם הוא דמחייבי דמייתרי קראי אבל הכא בזב שראה ג' ראיות בליל ח' פטרי דלא מייתרי קראי א"ל בר קפרא מה וכו'. בר קפרא מה בבלי, [צ"ל] בר קפרא מה עייא אומר בדבר זה לא אמר ליה רבי אושעיא כלום הדר רבי אושעיא בעיא מיניה מילתא אחריתי א"ל בר קפרא מה בבלי. הרי הוא אומר לבת, [צ"ל] הרי הוא אומר או לבת. אין מחוסר זמן והדתני. [צ"ל] אין מחוסר זמן והא דתניא. אמר רב הונא בר אחא, [צ"ל] אמר רב אחא בר הונא. לא פסיקא דא"ר יוחנן, [צ"ל] לא פסיקא ליה דא"ר יוחנן. ראשונה שכבת זרע בעלמא ואילו, [צ"ל] ראשונה של זב שכבת זרע בעלמא הוא ואילו. אחת בלילה כיון, [צ"ל] אחת בלילה ושתים ביום כיון. האומר מחוסר זמן כו' פשיטא ראה אחת בלילה וב' ביום איצטריכא ליה מהו, [צ"ל] האומר לילה מחוסר זמן כו' פשיטא דשתים בלילה ואחת ביום אין מביא אחת בלילה ושתים ביום איצטריכא ליה מהו. מתני', עד שיהיה בדינרין בסוף נכנס, [צ"ל] עד שיהו בדינרין כסף נכנס, על אות ו' נרשם קו. קינין ביום ההוא, [צ"ל] קינין בו ביום (תיבת ההוא נמחק). גמ', או ה' לידות ודאי וה' לידות ספק, [צ"ל] או ה' זיבות ודאי וה' לידות ספק. מדמי להן אמאי, [צ"ל] מדמי להון אמאי.
רש"י ד"ה והא דתניא אינו מביא קרבן לילה מחוסר זמן. [צ"ל] והא דתניא אינו מביא קרבן קסבר לילה מחוסר זמן. ד"ה בת ג', הלכך. מה"ד בזב בעל שלש ראיות שזיבה ראשונה היתה בת שלש הלכך. ד"ה מתני' ספק זיבה, כגון שראתה [צ"ל] כגון טועה שראתה. ד"ה ואין השאר עליה חובה וכו', התירו להקריבה ספק. [צ"ל] התירו להקריב ספק. ד"ה גמ' ה"ג בתוספתא וכו', כיון דלא אכלה אשתקד. [צ"ל] כיון דלא נפטרה אשתקד, תיבת אכלה ל"ש. שם, על האחרונה ותפטר. [צ"ל] על האחרונה אני מביאה ותפטר. ד"ה אם יש ודאי ביניהן, ממין הספק דאמר. [צ"ל] אם יש ודאי ביניהן, ממין הספק שיש ד' זיבות ספק ואחת ודאי תאמר נמי. שם, ותפטר לגמרי כדפרישית במתני'. [צ"ל] ותפטר לגמרי ואם לאו תאמר על א' מהן כדפרשית במתני'.
<h2>דף ח:</h2>
גמ', אלא דכ"ע לטבילות קא מדמי להו. לענין שתאכל בקדשים בקרבן אחד אבל פטורה לא הויא. הרא"ש ז"ל. ובחוששין לפשיעה. כשאומרת על האחרונה משמע על האחרונה אני מביאה קרבן זה כדי לאכול בקדשים או כמו טבילה שהיא באחרונה מטהרת כל טומאות שקדמו לה כן קרבן זה שהיא מקרבת על האחרונה מטהרתה לאכול בקדשים ולא יעכבו עליה כל הלידות שקדמו לה וידעה שלא נפטרה מלהביא שאר קרבנותיה דלשון על האחרונה משמע דלהכשירה בקדשים הביאתו ולא לפטור לגמרי אבל אם תאמר על אחד מהן פשעה דסברה למימר כשהביאה על אחת מהן נפטרה לגמרי וכן נמי אם אמרה על הראשונה פשעה דסברה דבראשון נתחייבתי נפטרו כולן. הרא"ש.
מתני', ארבעה מחוסרי כפרה. כפרה לאו דוקא שהרי אינן באין על חטא אלא ר"ל קרבן וכן פרש"י ז"ל. תוס'.
מתני', גר מחוסר כפרה. פי' ואסור לאכול בקדשים ופוסל אשה בביאתו לכהונה ורבנן אית להו נמי הכי ולא פליגי ארבי אליעזר בן יעקב לא אגר ולא אנזיר אלא דלא חשבי ליה בהדי אינך משום דלא דמי להו שזה מחוסר אף לבא בקהל מה שאין כן באינך. גליון וכן בתוס' גר מחוסר כפרה. אף רבנן אית להו אבל לא מני כדמסיק בגמ' דכי אייתי למיעל בקהל. גליון.
גמ', אשה. ס"א וקטן מנין כשהוא אומר צרוע. פר"י דה"ג דוהצרוע איצטריך לכהן וגם דקאמר נתקו הכתוב לענין של מטה לומר איש פורע ופורם ואין [אשה] פורעת ופורמת ובההוא קרא דכתיב והצרוע כתיב פריעה ופרימה והכי כתיבי קראי איש צרוע הוא טמא יטמאנו הכהן ובתר הכי כתיב והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים כו'. תוס'. אין לי אלא איש אשה מנין ת"ל צרוע בין איש בין אשה. גליון ה"ג ול"ג והצרוע וה"ג בת"כ כשהוא אומר צרוע הרי כאן שנים מה ת"ל איש לענין של מטה איש פורע ופורם כו' ומן הצרוע דכתיב בקרא שני דרשינן בת"כ לרבות כה"ג לדין צרעת וטעו לכתוב בספרים והצרוע משום דמשמע להו דהצרוע קאי אאיש וליכא לרבויי מיניה לאשה עכ"ל הרא"ש ז"ל.
גמ', כי קא מייתי קרבן למיחל עליה נזירות דטהרה. היינו כמ"ד נזירות טהרה עד שמיני לא חיילא דדריש וגלח את ראשו ביום ההוא ביום הבאת קרבנותיו ואם לא הביא את קרבנותיו ביום השמיני לעולם אינו מתחיל למנות נזירות דטהרה עד שיביאם אבל לר' יוסי בר יהודה דביום השביעי אחר שגילח מתחיל מיד נזירות דטהרה לדידיה לא אתי קרבן למיחל עליה נזירות דטהרה עכ"ל הרא"ש ז"ל. גליון.
גמ', הביא פרידה אחת שחרית. ודאי צריך להביא פרידה אחרת כדתניא לקמן להביא פרידה אחת אי אפשר אבל אינה מעכב אלא האחד וקשה אמאי נקט שחרית דהניחא אי מחוסר כפורים בעי הערב שמש אחר הבאת קרבנותיו ה"ק אע"ג שהביא משחרית אינו מותר עד הערב שמש אבל הא קי"ל דאין מחוסר כפורים צריך הערב שמש כדאמרי' בפ' בכל מערבין [עירובין ל"ב ע"א] וא"כ אמאי נקט שחרית וי"ל דאשמועינן דאע"ג דהביא שחרית לא יאכל בקדשים עד הערב דשמא לא קרבו הכהנים עדיין קרבנו עד הערב. תוס'. אוכל בקדשים לערב. גליון וכן פי' הרא"ש ז"ל וז"ל הביא פרידה א' שחרית וכו' פי' הביא פרידה א' ונתנה לכהן בשחרית שיקריבנה והלך לו אינו אוכל בקדשים עד הערב שמא נתעצל הכהן בהקרבתה עד הערב ואין לפרש משום דמחוסר כפורים צריך הערב שמש דהא תנן בחגיגה [כ"א ע"א] מחוסר כפורים צריך טבילה לקדש וקאמר עלה בגמרא טבילה אין הערב שמש לא [אא"ה אולי היה לפניו הגירסא כך ואולם בגמרא שלנו ליתא להך גירסא וע"ש בתוס' ד"ה האונן עכ"ה] וה"נ דייק התם גבי הא דתנן כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקדש אלא שמא נתעצל הכהן בהקרבתה ואם ראה שהקריבה טובל ואוכל בקדשים מיד. עכ"ל.
גמ', עולה ושלמים יצא. פ"ה דלאו דוקא ולחנם נקטיה דהא בעולה לחודיה יצא וכ"ש בעולה ושלמים אלא לפי שהיה רוצה לומר מנחה ושלמים לא יצא נקטיה ומ"מ לא ידעינן ליה מדקאמר לעיל אוכל בקדשים לערב דהתם מ"מ יביא האחר ואינו מיפטר לגמרי אבל הכא מפטר בכך וגם יש לפרש דעולה ושלמים מיירי בעולת העוף דדוקא מנחה ושלמים לא יצא שאינו מין זבח וה"ק חובתו מן הבהמה דהיינו העולה יצא עולה ושלמים פי' עולת העוף יצא וא"כ משמע דהביא חובתו ר"ל עולה דאי שלמים היכי קאמר מנחה ושלמים לא יצא משום דאיכא מנחה בהדה מגרע גרע. תוס'. עולה ושלמים יצא. גליון לאו דוקא שלמים דהא אמרי' הביא פרידה אחת כו' וקתני נמי הביא חובתו אחת מן הבהמה יצא אלא משום דאבותינו הביאו עולה ושלמים נקט נמי הכא עולה ושלמים וחזר ופירש דהעולה עיקר דאילו הביא מנחה ושלמים לא יצא עכ"ל.
רש"י ד"ה שכולו לה' וכו', אבל עולת העוף ליכא מידי. גליון דאפי' מוראתה ונוצה אסור בהנאה דהא נבלעין במקומן. הרגמ"ה.
מתני', ארבעה מחוסרי כפרה, ס"י ארבעה מחוסרי כפורים. נ"ב תוס' קמא דף ב' ע"א. הדם נזיר ליינו ותגלחתו וטומאתו, [צ"ל] הדם ונזיר ליינו ולתגלחתו ולטומאתו. דחלוקה טומאתו דזב, [צ"ל] דחלוקה טומאתן דזב. באונס וזבה לא מטמאה בראיות כבימים דתניא, [צ"ל] באונס דתניא, מתיבת וזבה עד תיבת דתניא נמחק. אונסו (ומי טמא) בראיות, [צ"ל] אונסו ומטמא בראיות, אות י' נמחק. את הזכר בראיות ואת הנקבה בימים, [צ"ל] את הזב בראיות ואת הזבה בימים. דתניא אין לי, [צ"ל] דתניא איש צרוע הוא טמא הוא אין לי. והצרוע הרי כאן שנים אם כן, נ"ב ערכין דף ג' ע"א. ס"א והצרוע הרי כאן אשה וקטן אמור א"כ. נתקו הכתוב מענין של מעלה לענין, [צ"ל] נתקו הכתוב לענין, תיבות מענין של מעלה נמחק. המטה שנאמר, [צ"ל] המטה דאמר רב חסדא מנין למצורעת שמותרת בתשמיש המטה שנאמר. בקהל ונזיר, [צ"ל] בקהל הוא ונזיר. ור"א דקתני, [צ"ל] ור"א בן יעקב דקתני. נזירות בטהרה הוא, [צ"ל] נזירות דטהרה הוא, אות ב' נמחק. חובתו אחת, [צ"ל] חובתו עולה אחת. לא תיסגי עליה בגוויה, [צ"ל] לא תיסגי ליה בגויה. שנאמ' ככם כגר, תיבות שנאמר ככם כגר נמחק. ת"ל אשה ריח, [צ"ל] ת"ל ועשה אשה ריח. הוי אומר עולת, [צ"ל] הוי אומר זה עולת.
רש"י ד"ה ורבי עקיבא לא חייש לפשיעה וכו', ותאכל זבחים בטומאת. [צ"ל] ותאכל בקדשים בטומאת. ד"ה ה' אשמות תלויין כו' חוששין לפשיעה, אם לא הצריכוה לומר. [צ"ל] אם לא תצריכוה לומר, אות ה' נמחק. ד"ה איש דכתיב במקרא העליון לענין מקרא התחתון וכו', כתובה באחרונה. [צ"ל] כתובה בו, תיבת באחרונה נמחק.
<h2>דף ט.</h2>
תוס' ד"ה דכתיב וכו', ואע"פ שאותן שהיו נימולים בימי אברהם לא מלו אותם ביציאת מצרים. הרא"ש, מ"מ גם מתחילה נימולו להכנס בברית המקום אשר כרת את אברהם וביציאת מצרים הוסיפו טבילה (והמציאות) [והרצאת] דמים. ע"כ.
גמ', הרצאת דמים. תימה בין למ"ד עולת ראייה הוה בין למ"ד עולת התמיד הוה הכנסת ברית מיהא לא הוה וא"כ מנ"ל דצריך הרצאת דמים ליכנס לברית וי"ל דעולות משמע תרי וחד מינייהו להרצאת דמים. תוס'. וישלח את נערי בני ישראל. גליון קשה דבפ"ק דחגיגה [ו' ע"א] פליגי אי אותה עולה שהקריבו בסיני עולת ראייה הוה והביאוה בשביל הראיה או עולת התמיד הוה ולשם התמיד הקריבוה (ס"א להרצאה) אבל בשביל כניסת ברית ליכא מאן דאמר שהביאוה ואומר ר"י דהרבה עולות הקריבו והויא חדא להכנסת ברית. הרא"ש ז"ל וכן בתוס'.
גמ', ואין הזאה בלא טבילה. גליון בלא טבילה לפניה כדי לקבל ההזאה. תוס'.
גמ', דת"ר גר תושב שקבל עליו ז' מצות ולא שבת מ"מ החמירו בו שלא יעשה מלאכה לאחרים אלא לעצמו כדמפרש הכא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. תוס'.
גמ', גר תושב עושה בשבת לעצמו כישראל בחול רש"א אחד גר תושב ואחד [עובד כוכבים] עבד ואמה התושבים, [צ"ל] גר תושב עושה מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחול המועד עבד ואמה התושבים עושין מלאכה לעצמן בשבת כישראל בחול רש"א אחד גר תושב ואחד עבד (תיבות עובד כוכבים נמחק) ואמה התושבים. אין זה כמו גר תושב אלא קנה עבד ואמה ע"מ שלא למול ולטבול א"נ בשכירי ע"ז בבית ישראל ומדפסיק דהלכה כר"ש דאמר עושין מלאכה לעצמן ע"ז אנו סומכין שלא להזהיר שפחות ועבדים עובדי כוכבים שלא לעשות מלאכה בבתינו לעצמו אבל לצורך ישראל אסור. תוס'.
גמ', הו"א כי מייתי קרבן בשוגג מידעם דהוה אכל התורה כולה דלא מייתי אלא אשוגג וא"ת ולשתוק מפתאים וממילא נאמר דבשוגג מיירי ולא אמזיד מידי דהוה בכל התורה כולה וי"ל דאי לא כתיב פתאים הו"א דמביא אפילו אמזיד מדלא כתיב ונעלם כמו בשאר פרשיות דה"נ אמרי' בפ' שבועת העדות [שבועות ל"א ע"ב] שבועת העדות מ"ט מביא אמזיד משום דלא כתיב ביה ונעלם. ס"א אלמא דאיכא למימר מדלא כתיב ונעלם מסברא יש לנו לומר לחייב קרבן אף אמזיד הואיל ולא כתיב ונעלם גבי נזיר אי לא פתאים הוה מחייבינן ליה אף אמזיד אבל השתא דכתיב פתאים דמשמע שוגג ומזיד ואונס אי לא פתע הו"א דדינו ככל התורה כולה דאשוגג דוקא מחייב ולא אמזיד אבל השתא דכתיב פתע אשוגג הוא בא לגלות עליה דפירוש פתאים דאפילו במזיד ובאונס חייב בכולן לכך כתיב פתאים דמשמע שוגג וכיון דאיירי קרא בשוגג אע"ג דמשמע נמי מזיד ואונס מ"מ כיון דמשמע שוגג לא נתרבה אלא שוגג כמו בכל התורה כולה לכך כתיב פתע דמשמע שוגג ופתאים אתא לרבויי אונס ומזיד וכן אי ליכא אלא פתע אמרי' דוקא שוגג. תוס'. אבל אונס ומזיד לא. גליון וא"ת לשתוק קרא מפתע ופתאים וממילא אמרי' שוגג דוקא מידי דהוה אכל התורה כולה כדאמרי' השתא וי"ל דהו"א שוגג ומזיד מדלא כתיב בנזיר ונעלם כמו בשבועת העדות כדאמרי' בפרק שבועת העדות שבועת העדות מ"ט מייתי על המזיד כו' וה"נ בנזיר כיון דלא כתיב ביה ונעלם מרבינן מזיד אבל אי לא כתיב אלא פתאים הו"א דוקא אשוגג ואע"ג דשלשתן במשמע וגם לא כתיב ונעלם מ"מ כיון שיש במשמעות הלשון שנאמר בפסוק שוגג אע"ג דמשמע נמי מזיד ואונס לא מרבינן אלא שוגג מידי דהוה אשאר קרבנות אבל אי לא הוה כתיב מידי בקרא הו"א אף מזיד מדלא כתיב ונעלם וייתורא דפתע לרבויי אונס אתא. עכ"ל הרא"ש ועיין בתוס'.
גמ', שבועת העדות מנ"ל דחייב אמזיד דת"ר בכולן נאמר ונעלם שבועת הפקדון יליף תחטא תחטא משבועת העדות. וקשה דלמה לי לומר דשבועת הפקדון יליף תחטא תחטא משבועת העדות תיפוק ליה דהא לא כתיב גביה ונעלם וממילא מחייב אמזיד כדפרשית לעיל וכן בהך דפ' שבועת העדות [שבועות ל"ד ע"ב] ותו למה לי לומר גבי שבועת העדות בשבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו כתיב ונעלם ובשבועת העדות דכתיב בהדיה עניינא לא כתיב ונעלם תיפוק ליה דאף כי נמי לא נכתוב בההיא עניינא כיון דלא כתיב ביה ונעלם חייב על המזיד כדאמר התם שבועת הפקדון נמי לא כתיב ביה ונעלם וי"ל דאי לאו הך סברא דבכולן נאמר ונעלם אדרבה שבועת העדות נגמר מגז"ש ומעלה מעל בה' ממעילה לפטור מזיד כדאמר התם ר' שמעון דפוטר מינה מזיד בפקדון ושבועת העדות נמי גמרינן תחטא תחטא מפקדון לפטור בה במזיד לכן קאמר דבכולהו עולה ויורד כתיב בהו ונעלם וגבי שבועת העדות לא כתיב לחייב על המזיד כשוגג ושבועת הפקדון ילפינן תחטא תחטא משבועת העדות ולא ממעילה. ס"א ובהכי ניחא סוגיא דפ' שבועת העדות [שם] דקאמר ר"ש לא אם אמרת בשבועת העדות כו' מ"ש עדות דלא כו' עד אתיא. ותימה מאי האי דבתחלה היה רוצה לחייב משום דלא כתיב ונעלם לבד והדר קאמר משום דכתיב גבי שאר פרשיות וכתיב בהו ונעלם וכאן לא כתיב אבל משום דלא כתיב ונעלם לא מחייבינא ליה אלא ודאי כך הוא דמתחלה שלא היה יודע הגז"ש דמעלה מעל דמעילה הוי סגי בטעמא דלא כתיב ונעלם לבד אבל אחרי דידע מגז"ש דמעילה הוא צריך לטעמא משום דכתיב גבי שאר פרשיות ונעלם וכאן לא כתיב ולרבנן ילפינן פקדון תחטא תחטא מעדות ולר"ש ילפינן פקדון ממעילה לפטור בו מזיד. ומזה ניחא סוגיא דשבועת העדות דמעיקרא פריך מ"ש שבועת העדות דלא כתיב ביה ונעלם שבועת הפקדון נמי לא כתיב ביה ונעלם ולבתר מסיק דפקדון גמרי' ומעלה מעל ממעילה לפטור המזיד לר"ש ושבועת העדות מחייב אמזיד דלכך נאמר ונעלם [בשאר פרשיות] וגבה לא נאמר ונעלם וא"כ מאי פריך מעיקרא לישני דלכן לא מחייב בפקדון במזיד משום דאינו כתוב בפרשת עולה ויורד אלא מעיקרא דלא קים ליה גז"ש דפקדון ממעילה לפטור המזיד אז נכון לומר מסברא דלכך לא נאמר ונעלם גבה לחייב המזיד אף כי נמי לא כתיב בפרשת עולה ויורד ואז ודאי אין אנו זקוקים לדרוש בכולהו נאמר ונעלם אבל למסקנא דמסיק דר"ש גמר פקדון ממעילה לפטור המזיד אי לאו בכולן נאמר ונעלם אמרינן דעדות פטור המזיד כמו פקדון. תוס'.
גמ', ומאי שנא מחמש העלמות בשפחה אחת. דפשיטא ליה דלא מחייב אלא אחת כדתנן במתני' הבא על השפחה ביאות הרבה דאינו חייב אלא אחת ובפרק כלל גדול [שבת ע"ב ע"א] קאמר למאן דאמר אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה בא על שפחה חרופה ה' ביאות ונודע לו בין כל אחת ואחת אינו חייב אלא אחת אבל למ"ד דאשם ודאי בעי ידיעה בתחלה חייב על כל אחת ואחת ומתני' דהכא מיירי מזיד דוקא אבל שוגג ידיעות חשובות לחלק וא"כ סוגיא דהכא אית ליה כמ"ד דאשם ודאי לא בעי ידיעה לחלק ולכך קאמר ר' יוחנן דאינו חייב אלא אחת וסוגיא דהתם דקאמר דלר' יוחנן דאמר דידיעה דאחר האכילה מחלקת לחטאות ה"נ ידיעה דבינתים (מתחלקת) [מחלקת] לאשמות היינו למ"ד אשם ודאי בעי ידיעה וא"ת ולמאן דבעי ידיעה מתחלה היכא משכחת לה דאינו מביא אלא קרבן אחד על ביאות הרבה וי"ל דמשכחת לה במזיד. תוס'.
גמ', ולא (לדבר אחר), תיבות לדבר אחר נמחק. ככם כאבותיכם. עי' תוס' מנחות (דף פ"ב ע"ב) [ד"ה והשתא]. והרצאת דמים להביא, ס"י והרצאת דמים אי מה אבותיכם בדם עולה וזבחי שלמים אף הם בדם עולה וזבחי שלמים ת"ל ועשה אשה ריח ניחוח לה' אמרת צא וראה איזהו מין דמים שכולו לאשים ואין לך הימנו היתר אי אתה מוצא אלא עולת העוף להביא. לא אמרו קן אלא להקל עליו. נמחקו שש מלות אלו. ויקח משה חצי הדם, [צ"ל] ויקח משה את הדם, תיבת חצי נמחק. גר אשר בתוככם וגו'. [צ"ל] גר או אשר בתוככם לדורותיכם כתיב. גר תושב מותר לעשות מלאכה, [צ"ל] גר תושב עושה מלאכה, תיבות מותר לעשות נמחק. לעצמן כישראל בחול, [צריך להוסיף] אמר רב אידי בר נחמן אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר"ש. מתני', הבא על שפחה, [צ"ל] הבא על השפחה. הבא על שפחה ביאות, [צ"ל] הבא על השפחה ביאות. באיל האשם על, [צ"ל] באיל האשם לפני ה' על. לעשות (שוגג כמזיד). [צ"ל] לעשות מזיד כשוגג. מנלן דכתיב וכי, [צ"ל] מנלן דת"ר וכי, תיבת דכתיב נמחק. פתאום אל משה תניא, [צ"ל] פתאום אל משה ואל אהרן תניא. ומשמע אונס מזיד ואונס כדאמר, [צ"ל] ומשמע אונס אונס ומזיד כדאמרי'. פתאום דמשמע שוגג, [צ"ל] פתאום אף על גב דמשמע שוגג. הוא דאפי' הכי חייב רחמנא, [צ"ל] הוא ואפ"ה חייב רחמנא. כאן לא נאמר ונעלם לחייב על (השוגג כמזיד). [צ"ל] וכאן לא נאמר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג. באיל האשם על, [צ"ל] באיל האשם לפני ה' על. הרבה (באיל האשם) ונסלח, [צ"ל] הרבה ונסלח, תיבות באיל האשם נמחק. א"ל אין שפחה אחת גופין, [צ"ל] א"ל שפחה אחת אין גופין. דגבי שפחה גופין. [צ"ל] דגבי שפחות גופין, אות ה' נמחק.
רש"י ד"ה צריך שיפריש רובע דינר לקינו וכו', לא אפשר להפריש. תיבת להפריש נמחק. ד"ה עושה מלאכה בשבת לעצמו. בקצת ס"י כתוב קודם ד"ה עושה, גר תושב שקבל עליו ז' מצות ולא שבת מ"מ החמירו בו. עושה וכו'. ד"ה כישראל בי"ט, אוכל נפש. מתני'. אוכל נפש הס"ד, ומה"ד עבד ואמה התושבים כגון לקח עבד ופסק עמו שלא למול או שכירין בעלמא שלא קבלו עליהם שום דבר, הס"ד. ומה"ד מתני'. ד"ה ה"א וכו', לגלות עליה דפתאום. [צ"ל] לגלות על פתאום, הס"ד.
תוס' ד"ה יכול וכו', מנחה. פירוש מנחת נסכים שהיא כולה לאישים. [צ"ל] מנחה. אומר ר"י היינו מנחת נסכים שאינה נקמצת וכולה לאישים דאי במנחת נדבה הרי היא נקמצת ושיריה נאכלת לכהנים הס"ד. ד"ה ת"ל ככם כגר וכו', איתרבאי. [צריך להוסיף] לעולת בהמה לא כ"ש. ד"ה (לעיל גבי) גר תושב וכו'. תיבות לעיל גבי נמחק. שם, עבור עצמו. [צריך להוסיף] ואין לחוש דהכא פסק דהלכה כר"ש.
<h2>דף ט:</h2>
גמ', נזיר שנטמא טומאות הרבה. פי' הקונטרס [במלאכת שלמה, ופירש ר"י] הא דלא צריך קרא לומר דחייב קרבן אחת על עבירות הרבה בנזיר כמו דצריך במצורע וביולדת ובשפחה ובמקנא משום דמסברא נפקא דאי נטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי בין לר' ובין לר' יוסי בר יהודה אינו חייב אלא קרבן אחד דהא דצריך קרא גבי יולדת דפטורה בקרבן אחד תוך מלאת היינו משום דאלידה קפיד רחמנא אבל גבי נזיר לא צריך קרא דכיון דנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי כולה טומאה אריכתא היא כיון דלא יצא לשעה הראויה להביא קרבן כדמפרש תלמודא. תוס'.
גמ', וחזר ונטמא בשביעי כיון דלא יצאה שעה הראויה להקריב קרבן אינו חייב אלא אחת. תימה מנ"ל הא ביולדת איצטריך קרא דאינו חייב אלא אחת במפלת תוך מלאת דאינה מביאה אלא קרבן אחד ואפשר דבנזיר נמי דרשינן זאת תהיה תורת הנזיר שמביא קרבן אחד על טומאות הרבה אבל תימא דלא מייתי תלמודא הך דרשא כמו דמייתי אשארא. תוס' הרא"ש ז"ל.
גמ', אי דנטמא בשמיני פשיטא דחייב על כל אחת ואחת. ואע"ג דצריך קרא דוזאת לחלק בין לפני מלאת בין לאחר מלאות גבי יולדת שאני התם משום דכתיב תורת וסד"א דפטור בקרבן אחד לפני מלאת ולאחר מלאת כדאשכחן במצורע הביא ציפרין ונתנגע דפטור באלו ציפרין משמע אפילו בשמיני. תוס'.
מתני', ומצורע שנתנגע כו'. פי' כגון הביא ציפרין ונתנגע כו' כדמפרש דבלאו הכי לא מצינו למימר דכולה נגע אריכתא היא ובגמרא פריך רישא אסיפא דקתני לא עלו דמשמע דבתר שיתרפא מן האחרונה יצטרך להביא ציפרין כי אינו עולה אחת על כולן. תוס'.
מתני', האשה שהפילה ולדות הרבה. קאי אהא שמביאין קרבן אחד על עבירות הרבה וזה אחת מהן ועבירות הרבה לאו דוקא שהרי לידה לאו עבירה היא והולך ומפרש הפילה בתוך כו' והמפלת תאומים והפילה ראשון חזרה והפילה השני אחר התחלת ימי טוהר של ראשון וכן ג' בתוך מלאות של שני ולאחר מלאות של ראשון ואמרי רבנן דפטורה בקרבן אחד על כולן ור"י פליג אתרוייהו ואפילו על המפלת תאומים ואומר דהראשון פוטר את השני לפי שהוא תוך מלאת אבל השלישי שהוא לאחר מלאת של ראשון חייב ושני לא פטר ליה דסבר ר"י שני כמאן דליתא דמי ושלישי התחלה דלידה דלאחר מלאת הוא ופוטר את הרביעי שהוא תוך מלאת לו ורבנן סברי שני כמאן דאיתיה וקרבן עליה אתיא שפיר והשלישי שהוא תוך מלאת לו [פוטר] ואהכי תני הפילה תוך מלאת נקבה דבזכר לא משכחת לה שהרי אין לו אלא מ' בין ימי טומאה וימי טהרה ואין מביאה קרבן אלא אם הפילה אחר מ' להריונה ואין ולד פחות ממ' יום דמיא בעלמא הוא אבל בנקבה משכחת לה שפיר כגון הפילה נקבה וטבלה אחר שבועיים ונתעברה והפילה נקבה בסוף מ' מעבורה דהיינו נ"ה אחר לידה הראשונה אבל שלישי אי אפשר להיות בתוך מלאת של ראשון כי אם לשני.
גמ', קתני יכול אף על הלידה כו'. פירוש כגון אם ילדה בזוב אלא מעתה אכלה חלב כו' ומשני אימא כו' ומגיה הברייתא ותימה דה"מ לאוקמי בלידה וזיבה ולא איצטריך להגיה הברייתא כדדריש לה בת"כ ילדה לידות הרבה פי' אחר מלאת מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים והשאר עליה חובה פירוש חובה להביאה אבל אין מעכבין לאכול בקדשים מאחר שהביאה קרבן ומסיק יכול אף על הלידה ועל הזיבה כן פי' שתוכל לאכול בקדשים אחר קרבן אחד ת"ל זאת ואמאי לא משני הכא הכי וי"ל משום דהכא לא איירי באכילת קדשים כלל כי אם אפטור קרבן ממש ושתי דרשות הן הך דהכא והך דת"כ ומסתמא יכול נמי לא איירי באכילת קדשים כלל. תוס'.
גמ'. אלא מעתה אכלה חלב וילדה אכלה דם וילדה וכו'. נ"ב אע"ג דלא דמו להדדי דחלב ולידה אין קרבנם שוה אבל זבה ויולדת עניה קרבן שוה מ"מ כיון ששני שמות הן פשיטא ליה שאין נפטרין בקרבן א'. הרא"ש ז"ל.
גמ', איבעיא להו כו'. אבל לענין טומאה (ימי לידה) וטהרה כמאן דאיתיה דמי. ס"א ומפסקא ימי טומאה דשני לימי טוהר דראשון כגון שחזרה והפילה ליום נ"ה. (ומספקא) [ומפסקא] טומאה דשני כגון שחזרה והפילה ליום נ"ה לראשון נקבה ומונה שבועיים לימי טומאה דשניה. ס"א ואח"כ ממלא. וממלא ימי דטהרה דראשון כ"ו ימים תמנה בימי טהרה אחרי שמנתה י"ד לשני והדר מני ימי טהרה לשני פ' ימים ופי' רש"י אבל לא מבעיא ליה אי אמרינן לר' יהודה דאזלינן בתר שני דוקא ולא ממלינן ימי טוהר דראשון דהא מלאת דראשון אי אפשר דלא מלינן לר' יהודה דהוא עיקר. תוס'.
גמ', להקריב קרבן, [צ"ל] להקריב בה קרבן. אלא ש"מ ר' יוסי ברבי יהודה (ומאי דרבי יוסי) בר' יהודה, [צ"ל] אלא לאו ש"מ ר' יוסי ברבי יהודה היא ומאי רבי ומאי ר' יוסי בר' יהודה, אות ד' נמחק. מתני', המקנא לאשתו, [צ"ל] והמקנא לאשתו. הביא ציפרין ונתנגע לא עלו לו עד שיביא חטאתו רבי יהודה אומר עד שיביא אשמו, מתיבת הביא עד סוף המשנה נמחק. גמ', תורה אחת למצורעים הרבה, נ"ב נ"א לנגעים הרבה. אשמו והאמרת, [צ"ל] אשמו גמ' והאמרת. ונתנגע אין, [צ"ל] ונתנגע הביא ציפרין ונתנגע אין. חטאת רבי יהודה אומר, [צ"ל] חטאת ורבי יהודה אומר. מצורע שהביא אשמו והעשיר, [צ"ל] מצורע שהפריש קרבנו והעשיר, תיבות שהביא אשמו נמחק. ר' אליעזר בן יעקב אומר דבר, [צ"ל] ר' אליעזר בן יעקב סבר דבר, תיבת אומר נמחק. מתני', האשה שילדה ולדות, [צ"ל] האשה שהפילה ולדות (תיבת שילדה נמחק). הרבה והפילה בתוך, [צ"ל] הרבה הפילה בתוך, אות ו' נמחק. גמ', יכול על הלידה ועל הזיבה אינה מביאה אלא קרבן אחד אלא, [צ"ל] יכול אף על הלידה ועל הזיבה אלא, תיבות אינה מביאה אלא קרבן אחד נמחק. אכלה דם וילדה, [צ"ל] אכלה חלב וילדה אכלה דם וילדה. יכול על הלידה שלפני מלאת ועל הלידה שלאחר מלאת כו', [צ"ל] יכול אף על הלידה שלפני מלאת וכו', ל"א יכול על הזיבה שלפני מלאת ועל הזיבה שלאחר מלאת על הלידה שלפני מלאת ועל הלידה שלאחר מלאת כו'. הכי איתא, [צ"ל] דהכי איתא.
רש"י ד"ה נזירות טהרה משביעי חיילא וכו', לשעה ראויה לקרבן. [צ"ל] לשעה הראויה לקרבן. ד"ה מתני' האשה שילדה ולדות וכו', לאחר שבועיים דטומאה ושמשה. [צ"ל] לאחר שבועיים דנקבה ושמשה, תיבת דטומאה נמחק. שם, לסוף נ"ד של זו ולהכי. [צ"ל] לסוף נ"ד של זו אע"פ שהיא לאחר פ' של ראשון ולהכי. ד"ה והמפלת תאומים וכו', דשני מביאה קרבן. [צ"ל] דשני אין מביאה רק קרבן. שם, תוך מלאת דלא חשבינן. [צ"ל] תוך מלאת דראשון דלא חשבינן. שם, הואיל ונולד תוך (מ'). תיבת מ' נמחק. ד"ה זאת וכו' על לידה אחת מביאה [קרבן אחד על ולדות הרבה] הא אחר מלאת חייב על כל אחת ואחת. [צ"ל] על לידה אחת מביא אחת על שתי לידות חייב על כל אחת ואחת, תיבות הא אחר מלאת ל"ש. ד"ה לדברי חכמים וכו', ולא מטמא מלאת. [צ"ל] ולא מניא מלאת, תיבת מטמא נמחק. ד"ה מפלת תאומים איצטריכא ליה וכו', כאחת ואית ליה נמי מלאת לשני ולשלישי. [צ"ל] כאחת אע"ג דאית ליה נמי מלאת לשלישי, תיבת לשני ואות ו' מתיבת שלישי הקיף וכתב כך נ"ל.
תוס' ד"ה מפלת וכו', אי רבנן פשיטא. דהשתא מעוברת וחזרה ונתעברה ואמרי רבנן מביא קרבן אחד על כולן יולדת תאומים מבעיא וי"ל דמדבר מועט הוא עושה סד"א.
<h2>דף י.</h2>
גמ', אבל לענין ימי טומאה וטהרה כו' ומיפסקא ימי טוהר דראשון. כגון הפילה ביום נ"ה של לידה ראשונה דמתחיל י"ד ימי טומאה של שני ואח"כ תמלא ימי טהרה של ראשון ומונה כ"ו ימים החסרים מטהרה של ראשון והדר מני לה ימי טהרה דשני ס"ו יום ופרש"י לאפושי קרבנות ויהיב נמי ימי טומאה וימי טהרה משעת לידתן כו' עד קולא היא וקשה דהא לקמן פשיט דר"י ס"ל דולד שני כמאן דליתיה דמי וע"כ התם ה"פ כמאן דליתיה ואין מונין טהרה לשני כלל ואי כפרש"י הא לא קא מיבעיא ליה בהאי אם לא ניתן לשני שום טהרה והוא פשוט מלתא דלא מבעיא ליה ואין זו שיטת התלמוד ועוד רש"י עצמו פי' לעיל גבי וממלא ימי טהרה דראשון דימי טוהר של ראשון אי אפשר דלא מלינן לר"י דהוא עיקר והדר פי' או דלמא (דלא) תתחיל למנות כל דין השני מיד אחר לידתו והראשון בטל דלא מלינן ימי טהרה של ראשון לכך פי' ר"י או דלמא חומרא לר"י אית ליה למנות לה ימי טומאה לשני אבל הכא קולא הוא וקולא (אית) [לית] ליה ולא מנינן ימי טוהר לשני אלא אחר ימי טומאה של שני ישלים עוד י"ב של טהרה החסרים מפ' של ראשון אבל ימי הטוהר השני בטלים והשתא ניחא דפשיט לקמן כלישנא בתרא דאו דלמא ונמצא נמי שאינו מונה אלא הפ' של ראשון מיהו י"ד יהיו טמאים סמוך ללידתו של שני משום חומרא ונראה דדחיק לרש"י לפרש כמו שפי' ולא רצה [לפרש] שלא ניתן לו טהרה לשני דמשמע לשון התלמוד דאמר חומרא אית ליה ורוצה למימר ראשון לאפושי קרבנות אבל הכא קולא אית ליה דמשמע דאית ליה דלא אזלינן בתר הראשון ואי לא ניתן לו טהרה לשני כל שכן דכל דינו מן הראשון הוא. תוספות.
גמ', או דלמא לר' יהודה חומרא הוא דאית ליה. ודאי אזיל בתר לידה דראשון להחמיר לאפושי קרבנות ויהיב נמי ימי טומאה וימי טהרה לשני משעת לידתו ואילך ומעוכבת מלאכול בקדשים עד מלאת ימי טומאה וטוהר אבל קולא לית ליה להיות ימי הטומאה נקראים על שמו לגרום השלמה לראשון דלהאי מלתא נמי נימא כמאן דליתיה דמי וימי טוהר דראשון לא ממלינן ותמנה לשני ימי טוהר תחתיהן דלהאי מלתא קולא היא להאריך טוהר דמיה וקולא לית ליה והא ליכא למימר דלהוי שני בטל לגמרי מתורת מלאת דהא נמי קולא היא דהא מכשרת לאכול טבול יום בקדשים וע"כ בעיא למיתב ימי טוהר לשני הלכך אי יהבת לראשון השלמת ימי טוהר קולא היא לה וקשה מאי קאמר חומרא היא כו' והלא בין אי אמרינן ולד שני כמאן דאיתיה או כמאן דליתיה שייך קולא וחומרא אי אמרינן כמאן דאיתיה שייך קולא להאריך ימי טוהר שלה שהן נקראין על שמו ומותרת לבעלה כ"ו יום משום ראשון וס"ו משום שני וחומרא שתאחר לאכול בקדשים עד לאחר כ"ו וס"ו יום ואי כמאן דליתיה קולא היא שתמהר לאכול בקדשים מיד לאחר ס"ו יום דשני ואין צריך להמתין עוד עד כ"ו יום דראשון וחומרא לקצר לה ימי טוהר לבעלה ועוד סוגיא דתלמודא קשה דקאמר או דלמא לר' יהודה חומרא היא שמביאה קרבן על השלישי וחומרא היא דאית ליה פי' ולהכי קאמר ולד שני כמאן דליתיה אבל הכא קולא היא פי' אי אמרינן ולד שני כמאן דליתיה דהכי משמע ריהטא דסוגיא דתלמודא ואדרבה אי ולד שני כמאן דאיתיה הוי קולא ומותרת לבעלה זמן ארוך כ"ו וס"ו יום שימי טוהר שלו נקראים על שמו כדפי' [רש"י] וי"ל דהכי רוצה לומר רש"י או דלמא לר' יהודה חומרא וחומרא היא דאית ליה פי' ר' יהודה דקאמר ולד שני כמאן דליתיה דמי לחומרא קאמר לאפושי קרבנות אע"ג דקולא היא לענין שתמהר לאכול בקדשים מ"מ חשיב לה חומרא אבל הכא קולא היא וקולא לית ליה פי' לומר ולד שני כמאן דליתיה וקולא גדולה כי האי לית ליה והכי פי' דשיטת סוגית התלמוד או דלמא לר' יהודה חומרא אית ליה פי' ר' יהודה אזיל לחומרא לומר כמאן דליתיה וכמאן דאיתיה כמאן דליתיה לאפושי קרבנות וכמאן דאיתיה לענין שצריך להמתין עד מלאת לשני קודם שתאכל בקדשים ואע"ג דקולא קצת היא שיש לה ימי טוהר אבל לקולא לית ליה להיות נקראין על שמו שהיא קולא גדולה שמאריכין ימי טוהר שלה וקולא גדולה כל כך לית ליה ויהבינן לה ימי טוהר לשני אבל אין נקראין על שמו ועתה ניחא שיטת הסוגיא וגם ניחא דקאמר לקולא ולחומרא כדפ"ה ומ"מ קשה דלא פשיט ליה בשום צד מן האיבעיא דהכא מיבעיא ליה אי ולד שני כמאן דאיתיה להיות נקראין על שמו אי לא לענין ראשון דוקא קא מבעיא אי יש לו ימי טוהר או (לו) [לא] אבל תמיד פשיטא ליה דאית ליה ימי טוהר לשני וזה תימה דפשיט תלמודא ת"ש יולדת שוחטין כו' ומסיק אלא ש"מ לטומאה ולטהרה ס"ל כמאן דליתיה ואין לשני ימי טומאה וימי טהרה וי"ל דאה"נ דלא פשיט וכן משמע דקאמר אלא ש"מ לטומאה ולטהרה סבירא כו' ולא קאמר אלא ש"מ לחומרא אית ליה ולקולא לית ליה כדקאמר על השאר דמייתי ת"ש ששים יכול בין רצופין כו' וההיא ת"ש שלשים יום [כו'] וכן בכולן דקאמר אלא ש"מ לחומרא אית ליה לקולא לית ליה דפשיט בעיין ורבי מפרש אבל לענין טומאה וטהרה ס"ל כמאן דאיתיה דמי (ומספקא) [ומפסקא] טומאה דשני כו' כלומר ולד שני כמאן דאיתיה לענין שיש לו ימי טומאה וימי טהרה אבל לא כמו שפרש"י להיות נקראין על שמו וצריך למנות אחרים לראשון תחתיהם אלא יש לו ימי טומאה והן עולין למניינו של ראשון ואם תטבול אחר שבועיים של שני תשלים לראשון עד סוף פ' שלו והם יעלו לשני ואח"כ תשלים ימי טוהר של שני ור"ל (ומספקא) [ומפסקא] טומאה דשני כלומר שהן שבועיים של שני וממלאה ימי טוהר של ראשון עם אותן י"ד והדר מני לה ימי טוהר של שני כלומר להשלים ימי טהרה של שני או דלמא לר' יהודה חומרא אית ליה פי' ר' יהודה אית ליה ולד שני כמאן דאיתיה דמי לחומרא לענין דנתיב לה ימי טומאה ולא כדפ"ה לאפושי קרבנות אלא למיתב ימי טומאה אבל לקולא לית ליה פי' לית ליה ולד שני כמאן דאיתיה לענין ימי טהרה ומייתי שפיר אלא ש"מ לטומאה ולטהרה ס"ל כמאן דליתיה דמי כלומר שאין לו ימי טוהר לשני א"נ אם יאריכו פ' של ראשון אחר י"ד דשני תשלים לראשון אבל לשני לא תשלים כלום דולד שני כמאן דליתיה לענין טהרה ומייתי שפיר אלא ש"מ לטומאה ולטהרה ס"ל כמאן דליתיה דמי כלומר שאין לו ימי טוהר לשני ומשום [הכי] שוחטין וזורקין עליה ביום מ' לזכר אחר הפ' של נקבה כדמפרש דולד שני כמאן דליתיה דמי אבל (ה"ק) [לפה"ק קשה] לישנא [בדפו"י, אבל ק"ק לישנא] אלא ש"מ לטומאה ולטהרה ס"ל לר"י ולד שני כמאן דליתיה אמאי לא אמר אלא ש"מ חומרא אית ליה קולא לית ליה כמו בשאר ת"ש דבסוגיין ולפ"ה ניחא שאינו כשאר הת"ש דסוגיין דהכא פשיט דלא ממלינן רק יומי דראשון ותו לא ושני כמאן דליתיה דמי ולאידך ת"ש דקאמר קולא לית ליה מוכח דאזלינן בתר שני ויהבינן ליה יומי דשני. תוס'.
גמ', הא מני ר"י היא דאמר כו'. והא דקתני יולדת שוחטין וזורקין עליה ביום מ' לזכר ופ' לנקבה בתאומים איירי וכגון שילדה ולד שני למחרתו של ראשון וביום מ' לזכר ופ' לנקבה דקתני אשני קאי דהיינו פ"א ומ"א לראשון ולשני כמאן דליתיה דמי. תוס'.
גמ', ואי אמרת כו' אלא ש"מ לטומאה ולטהרה ס"ל לר"י דולד שני כמאן דליתיה דמי. ופי' ולא מצינו טהרה לשני כלל והיינו כלישנא בתרא דאי (דילמא) [נימא] כפי' (רש"י) [ר"י] ולפרש"י לא פשיט מה דמיבעיא ליה. תוס'.
גמ', כי תניא ההיא בפסח הבא בטומאה. ויום מ' לאו דוקא ולקמן פריך ליה. תוס'.
גמ', רבא מתרץ לה. מכאן אומר רבינו חיים הא דאמר בפ' שני דזבחים [דף י"ז ע"ב] דמחוסר כפורים דזב כזב דמי דפרש"י דנ"מ ליכנס במקדש ולממני ראשון ושני ולא נהירא דהא כתיב עוד טומאתו בו ודרשינן מיניה לרבות מחוסר כפורים דאסור ליכנס למקדש ולממני ראשון ושני אינו ורבינו חיים פי' דנ"מ לישחט ולזרוק על יולדת ביום מ' לזכר ופ' לנקבה כדמסיק הכא א"נ לישרף אפר פרה. תוס'. [עיין בתוס' שם ד"ה קסבר עכ"ה].
גמ', סוף סוף תיפוק לי דטמאה משום נדה. מצי לאוקמא דקיימא בימי זיבה וילדה בקושי ויש קושי לנפלים. תוס'.
גמ', אי הכי מאי למימרא. תימה מאי פריך דלמא אשמועינן כר' ישמעאל דפלוגתא היא בפ' המפלת [נדה כ"א ע"א] שהרי הכא נמי מסיק קמ"ל אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ולהכי אתא ברייתא ה"נ אתא לאשמועינן כר' ישמעאל וי"ל מ"מ אשמועינן תרתי במסקנא אבל השתא לא אשמועינן אלא חדא א"נ י"ל דבמסקנא קמ"ל דבמפלת חתיכה אפשר לפתיחת הקבר בלא דם אע"ג דבמפלת ולד אי אפשר והאי מפלת יום מ' כמו מפלת חתיכה. תוס'.
גמ', יכול בין רצופין בין מפוזרין. כגון הפילה לנ"ד יפסיק לה טומאה וישלים לה פ' של טהרה ללידה ראשונה לבד מימי טומאת הנפל (דמספקא) [דמפסקא] בינתיים. תוס'. יכול בין רצופין בין מפוזרין. מפוזרים כגון הפילה וחזרה והפילה ביום נ"ה לולד ראשון ותמנה י"ד ימים לטומאת השני ואח"כ תמנה כ"ו ימים ימי טהרה להשלים טהרה דראשון.
גמ', אילימא רבנן מי אית להו מפוזרין. הא מולד שני מני ופשיטא דבתר ולד אחרון אזלינן אלא לאו ר' יהודה ומדקיהיב לה פ' רצופין ש"מ חומרא אית ליה קולא לית ליה ומונה ימי טוהר בתר שני והשתא הוי רצופין לר"י כמו לרבנן ולפי' רבי נפרש יכול בין רצופין כגון שנשלמו ימי טהרה דראשון אחר י"ד דנקבה שימי טומאה דנקבה עולין מן המנין בין מפוזרין כגון שמאריכין ימי טהרה של ראשון שצריך להשלים פ' של ראשון אחר י"ד דשני ולא יעלו ימי טומאה של שני מן המנין והיינו מפוזרין לפי שימי טומאה של שני מפסקת בינתיים ת"ל יום מה יום כולו רצוף כו' אלא לאו ר' יהודה היא וכדפי' לעיל ומדקא יהיב ליה ששים רצופין ש"מ חומרא אית ליה וקולא לית ליה וה"פ ולדידיה קאמר מה יום כולו רצוף אף ששים כולן רצופין ואם מאריכין ימי טוהר דראשון אחר י"ד דשני הן עולין מן המנין של שמונים דס' רצופין בעינן ומדבעי' ימי טהרה של ראשון רצופין ימי טוהר של שני נמי בעי' רצופין ותכופין ימי טהרה לימי טומאה וא"כ ש"מ דאין לו ימי טהרה לשני דאם היו לו ימי טהרה לא יהיו סמוכין לימי טומאה שלו שהרי ימי השלמה של ראשון מפסקא בין טומאתו של שני לטהרתו של שני וכשמאריכין פ' של ראשון אחר י"ד דנקבה דצריך להשלים של ראשון קודם שתחשוב טהרה של שני ואין לומר דאותם ימי טהרה דראשון דאחר י"ד דשני יעלו גם לימי טוהר של שני ולא הוי הפסקה שהרי ולד ראשון עיקר לר' יהודה ונקראין על שמו ופשיטא דלא יעלו לשני הכי שיטת ההלכה כאשר הם נקראים על שמו של אחד לא יעלו לחבירו וצריך לגרום השלמה תחתיהם אלא ש"מ אין לו טהרה לשני כלל ולטהרה ס"ל כמאן דליתיה דמי והיינו דקאמר אלא ש"מ לחומרא אית ליה לקולא לית ליה. תוס'. מי אית להו מפוזרין. והלא דין [פי' מנין] ראשון בטל מכל וכל ודין השני מתחיל למנות ימי טומאה וימי טהרה שלו. אלא לאו ר"י ומדקא יהיב כו'. לפרש"י כמו שפי' לעיל גבי האיבעיא דמיד אחר לידת השני תבטל דין הראשון ותתחיל למנות דין השני י"ד טמאים וס"ו טהורים ולא יהיו לעולם ס' של ראשון מפוזרים אלא כולם רצופין או יבטלו אם תחזור קודם השלמתם ולפר"י דלעיל גבי קולא וקולא לית ליה נפרש נמי כן הכא דלא תמנה טהרה לשני כלל אלא תשלים הס' החסרים מן הראשון ומ"מ הי"ד מהם יהיו טמאים לשני משום חומרא ומיהו ק"ק לפי' ר"י אמאי שני בלישניה דהל"ל כדלעיל ש"מ לטומאה ולטהרה אית ליה לר"י דולד שני כמאן דליתיה דמי וא"ת ולפר"י דטהרה דשני בטילה מכל וכל היכי פשיט זה מהכא דלמא אחר לידת השני תמנה י"ד דטומאה לשני וגם הם יהיו ממנין כ"ו החסרים מן הראשון ועוד תמנה אח"כ י"ב להשלמת הפ' של ראשון ואח"כ תמנה ס"ו לטהרה של שני וימי הטוהר של ראשון כולן רצופין וי"ל מ"מ לא יהיו ימי השני רצופין כי י"ב של ימי הטוהר של ראשון מפסיק ביניהם וא"ת ותמנה אחר לידת השני י"ד טומאה וס"ו טהרה ויהיו הי"ד של טומאה והי"ב של טהרה להשלים של ראשון והשאר לשני ואז יהיו אלו ואלו רצופין וי"ל דסברא הוא כיון דאין לו לשני כל דין טהרה שלא ימנה כלל טהרה לעולם. תוס'.
גמ', לעולם רבנן. וכי פרכת מי אית להו לרבנן מפוזרין הב"ע ביולדת זכר מתוך פ' של נקבה וס"ד השתא דמשכי ימי טוהר דראשון אחר השלמת השני ופריך סוף סוף שלמי ימי דקדמאה ועד כאן יומי דבתראה לא שלמי והדרא קושיא לדוכתיה מי אית להו לרבנן מפוזרין דהא לרבנן מולד שני מנינן אלא משכחת לה כו' עד בעשרים ועשרים לאו דוקא דה"ק פחות או יותר ובלבד שיאריכו ימי הראשון אחר השלמת השני וה"ק יכול היכא דילדה תאומים כו' ת"ש שלשים יום כו' אלא לאו ר"י כו' כדפירש לעיל בין לפרש"י בין לפר"י והכא לא מצי לדחויי כדלעיל לעולם רבנן כו' כיון דראשון זכר לא משכחת לה דמשכי ימי הראשון אחר השלמת השני.
גמ', לא קא"ל ר' יהודה, [צ"ל] לא קאמר ר' יהודה, תיבות קא"ל נמחק. דלא יצאה שעה שראויה, [צ"ל] דלא יצאה בשעה שראויה. לנקבה עד כאן, [צ"ל] לנקבה וקשיא לן ביום מ' לזכר ויום פ' לנקבה עד כאן. הא מני ר' יהודה הוא, [צ"ל] הא מני ר' יהודה היא, ס"א הא מתניתא תניא ור' יהודה היא. ולטומאה ס"ל, [צ"ל] ולטומאה נמי ס"ל. ההיא לא אכלי כי, [צ"ל] ההיא דלא אכלן כי. משמיני דיליה הוא דחזיא, [צ"ל] משמיני דילה הוא דחזיא. לא חזיא קסבר טבול יום, [צ"ל] לא חזיא דקסבר טבול יום. לא חזיא לאיי ביום מ' חזיא קסבר מחוסר. [צ"ל] לא חזיא דהא מחסרה כפרה לאיי ביום מ' חזיא דקסבר מחוסר. הא מתנייתא היכי, [צ"ל] הא מתניתא היכי, אות י' נמחק. קמ"ל דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם א"ר שמעיה, [צ"ל] קמ"ל א"ר שמעיה, תיבות דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם נמחק. מה יום רצוף, [צ"ל] מה יום כולו רצוף. מי אית לרבנן מפוזרין, [צ"ל] מי אית להו מפוזרין (תיבת לרבנן נמחק). עסקינן ליולדת זכר מתוך שמונים של, [צ"ל] עסקינן ביולדת זכר בתוך שמונים של. ועד כאן דבתראה לא שלמין דהא רבנן, [צ"ל] ועד כען דבתראה לא שלמין ובהא רבנן. דלידה תאומים נקבה וה"ק, [צ"ל] דלידה וה"ק, תיבות תאומים נקבה נמחק.
רש"י ד"ה בטומאה מה לי א"ר יהודה וכו', לענין ימי טוהר. [צריך להוסיף] או לא. ד"ה לא קאמר ר"י אלא לענין קרבן. תיבות לא קאמר ל"ש ונמחק. ד"ה ומיפסקא טומאה דשני. [צ"ל] ומיפסקא ימי טומאה דשני. שם, שמונים ימים ימי טוהר. [צ"ל] שמונים ימי טוהר, תיבת ימים נמחק. ד"ה או דלמא חומרא אית ליה וכו', לקרבנות ויהיב. [צ"ל] לקרבנות וגבי טומאה נמי חומרא אית ליה ויהיב. שם, משעת לידתה ואילך. [צ"ל] משעת לידתו ואילך, אות ה' נמחק. שם, נמי כמאן דליתיה. [צ"ל] נמי אמרי' כמאן דליתיה. שם, דהא אם כן מכשרת. [צ"ל] דהא קא מכשרת, תיבות אם כן ל"ש. ד"ה והוינן בה עד כאן טמאה היא, דמחוסרת כפרה. [צריך להוסיף] שהרי אין מביאה קרבנותיה עד יום מ"א, הס"ד. ד"ה אמר רב חסדא וכו', דשוחטין עליה ואפי' מחוסרת כפרה ולאחר. [צ"ל] דשוחטין עליה הפסח אפילו היא מחוסרת כפרה בשביל השני ולאחר. שם, כפרתה ותאכל. [צ"ל] כפרתה על הראשון ותאכל. ד"ה ואי אמרת בטומאה סבירא ליה לר' יהודה כמאן דאיתיה דמי וכו', שלו השלמה לימי. [צ"ל] שלו השלמת תחתיהן לימי, אות ה' נמחק. שם, ש"מ כמאן דליתא דמי ועולין, [צ"ל] ש"מ בטומאה כמאן דליתיה לשני דמי כלומר לגרום השלמה לראשון תחתיהן ולהאריך ימי טוהר של ראשון אחרי ימי טומאה של שני אלא עולין. שם, וטהרה שלו למנין. [צ"ל] וטהרה של שני למנין, אות ו' נמחק. ד"ה לעולם אימא לך כו', מיתוקמא אלא בכל ולדות דעלמא ודקשיא. [צ"ל] מיתוקמא כלומר בתאומים אלא בכל ולדות דעלמא כדס"ד מעיקרא שלא ילדה אלא זכר ביום מ' ר"ל מ' דימי טוהר דזכר ודקשיא. ד"ה לא יאכלו בדלא טבלו וכו', ביום ארבעים היא טבלה. [צ"ל] ביום ארבעים הא טבלה. ד"ה א"ה וכו', נמי חזיא. ביום מ'. [צ"ל] נמי חזיא, הס"ד. ומה"ד טבול יום דזב כזב דמי, והיא טבולת יום ארוך עד מ"א לזכר ופ"א לנקבה, הס"ד. ומה"ד ביום מ'. ד"ה ביום מ' נמי לא חזיא וכו', מיחסרא כפרה וקס"ד. [צ"ל] מיחסרא כפרה דהיא אינה מביאה כפרתה עד יום מ"א לזכר ופ"א לנקבה וקס"ד. ד"ה אמר רב אשי וכו', לה ביום מ' כו' וילדה זכר שוחטין עליה בו ביום ור' ישמעאל היא. [צ"ל] לה לההיא מתני' דלעיל דשוחטין וזורקין ביום מ' כו' וילדה זכר. ואירע ערב פסח בו וקאמר שוחטין עליה בו ביום. דמיא בעלמא הוא ואינה טמאה לידה לדברי הכל וכי יולדת נקבה ליום פ' לעבורה שוחטין עליה ור' ישמעאל היא. ד"ה הקבר, רחם. יכול וכו', בינתיים. [צ"ל] הקבר. רחם. הס"ד, ומה"ד ת"ש ששים יום גבי נקבה כתיב ששים יום וששת ימים תשב בדמי טהרה והשתא דריש ליה להאי קרא ולקמן דריש ליה לקרא דכתיב גבי זכר שלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה, הס"ד. ומה"ד יכול וכו' בינתיים תמנה ששים וששת ימים של טהרה, הס"ד. ד"ה בין מפוזרין וכו', יפסיקו לה טומאת. [צ"ל] יפסיקו לה לימי טהרה דראשון טומאת. ד"ה תלמוד לומר יום וכו', אף ששים יום כולם רצופים לטהרה. [צ"ל] אף ששים יום בעי שיהיו כולם רצופים לטהרה וא"כ הפסיק אותה טומאת השני כגון שהפילה לסוף נ"ד לא ישלים הששים יום של טהרה ללידה הראשונה דכיון דפסקו תו לא משלימין להון דא"כ היו מפוזרין ואין לנו שום ימי טוהר רק רצופין בלא הפסק ואין לראשון השלמת ימי טוהר כלל אחר שהחלו ימי טומאתו דשני. ד"ה אלא לאו ר' יהודה היא וכו', דראשון דלדידיה ראשון. תיבות דלדידיה ראשון נמחק. שם, משני מניא וש"מ חומרא. [צ"ל] משני מניא ומדקא יהיב רצופין בהדי הדדי כלומר כיון דלר' יהודה אין לו שום ימי טוהר אלא רצופין בלא הפסק אם כן היכי דימי טומאה של שני מפסקא ימי טהרה דראשון אין משלימין לימי טהרה דראשון אח"כ אלא מונין ימי טוהר לשני וימי טוהר דראשון אזדא להו אלמא לר' יהודה חומרא. תיבת וש"מ נמחק. שם, דקולא היא דהדר בעיא למיתב ימי טוהר לשני, מתיבות דקולא עד סה"ד בס"י ליתא. ד"ה לעולם רבנן היא וכו', לשמונים דנקבה ראשונה ובכה"ג דימי טוהר של שני כלין קודם עבר הקולמוס על מלות אלו ונמחקו. ד"ה סוף סוף וכו', ועד כאן מ'. [צ"ל] ועד כען מ', אות א' נמחק. שם, דיצירת הזכר וכיון (דרבינן לוולד שני משום דלא) משכחת מפוזרין. [צ"ל] דיצירת הזכר וא"כ לא שלמי מ' דימי טוהר דזכר תוך פ' דנקבה וכיון דלרבנן מולד שני מנינן לא משכחת מפוזרין וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה למאי איצטריך קרא מפוזרין לרבנן, הס"ד. תיבות וכיון דרבינן לולד שני משום דלא נמחק. ד"ה ביולדת תאומין, שנתעברו. [צ"ל] שנתעברו בבת אחת [עפ"י דפוס ישן]. ד"ה לעשרים לימי טהרה, עשרים. [צ"ל] בעשרים לימי טהרה דנקבה ועשרים, אות ל' נמחק.
<h2>דף י:</h2>
גמ', ת"ש וששת ימים כו' מפוזרין. פי' כגון שישבה ס"ג לטהרה של ראשון והפילה דמונה ימי טומאה של שני ואח"כ תשלים ג' ימים החסרים לטהרה של ראשון ואח"כ תשב ימי טהרה לשני כדבעיא אם זכר ל"ג ואם נקבה ס"ו. תוס'.
גמ', ששת ימים יכול בין רצופין ובין מפוזרין. כגון אם הפילה זכר תוך ששה אחרונים ביום ס"א דטוהר נקבה שהן ע"ה ללידתה שתמנה מפוזרין ומסיק דר' יהודה היא וה"ק שתמנה מפוזרין אחר שתמנה ימי טומאה דשני תחזור ותשלים ימי טוהר דראשון ת"ל ששים יום מה ס' רצופין אף ששה רצופין וימי הטומאה דשני הם הם עולים לה לטהרה דראשון. גיליון.
גמ', אף ששת כו' ש"מ לחומרא אית ליה. גליון ולפר"י דבעיא שיהא ימי טומאה וימי טהרה רצופין ותכופין הכא הוו שפיר רצופין ותכופין ימי טהרה של אחרון עם ימי טומאתו וא"כ מנ"ל דלא יהיב' לה ימי טהרה דשני כשהפילה בתוך ששה אחרונים וי"ל דמ"מ אם הפילה הרבה ימים תוך ימי טוהר דראשון ע"כ לא יהבינן לשני ימי טוהר כלל כדפי' דלא היו רצופין הואיל והטהרה שלו לא תהא תכופה לימי טומאתו אם כן כי הפילה נמי בסוף ס"א דמצי למהוי רצופין [אין משגיחין] בזה ואין לשני ימי טוהר כלל. זה נמצא ברש"י כת"י.
גמ', אלא לאו ר"י כו' כדפי' לעיל וא"ת לפר"י דפי' דלא מניא לשני כלל היאך מוכח זה מהכא כיון דלא חסרו רק ג' ימים דטהרה של ראשון מאן לימא לן דלא תשב לשני כל ימי טהרה דהשתא הוו רצופין כל ימי הראשון וגם כל ימי השני דהכא לא שייך לתרוצי כדלעיל גבי ששים דהתם לא היו כלולים הימים החסרים מטהרה של ראשון בתוך ימי לידת השני לפיכך היה צריך להשלימם אחר ימי לידת השני דלידת הראשון עיקר לר' יהודה ולא יהיו ימי טהרה של שני רצופין לימי טומאה אבל הכא אינו כן שהרי לא חסרו מימי טהרה של (שני) [ראשון] רק ג' ימים ויהיו כלולים בתוך ימי טומאה של שני ונמצא נמי גם ימי השני כולם רצופין וצ"ל כיון דהיכא דימי הראשון מרובים לבא להשלים קודם אחר לידת השני אנו צריכין לומר שלא תמנה לשני כלל כדפירש לעיל כי נמי לא חסרו כי אם מעט לא נחלוק. תניא בת"כ שבעת ימים תשב בנדת יכול בין רצופין בין מפוזרין ת"ל (כנדתה) [כימי נדת] מה נדתה סמוכים אף לידת סמוכים וה"פ בין מפוזרים אם הפילה בתוך ימי טומאה של לידת הראשון כגון אם נתעברה תאומים תהיה זקוקה לישב ימי טומאה של (שני) [ראשון] ואח"כ תשלים ימי טומאה של שני ת"ל כימי נדת מה ימי נדה סמוכים פי' שאם ילדה בתוך ימי נדתה לא תצטרך למנות ימי לידה ולחזור אח"כ ולהשלים ימי נדתה אלא יהיו בטלים ימי נדתה לגמרי ואחר ההשלמה ימי טומאה וימי טהרה שלה תחזור לפתח נדתה כדדריש ליה בת"כ דכתיב גבי נדה שבעת ימים תהיה דדריש יכול בין סמוכים בין מפוזרין ת"ל תהיה ופי' רבינו הלל מפוזרין כגון שילדה ולד באמצע נדתה דלא סגי שלא תמנה מיד ימי לידתה יכול שתצטרך לחזור ולמנות ימי נדתה אחר שתשלים ימי לידתה. תוס'.
מתני', והמצורע. דה' חובות הן הזב והזבה ונזיר טמא מביאים קן אחת חטאת ואחת עולה בקביעות בין עשיר בין עני ואלו חמשה דמתני' בדלות אבל בעשירות מביאין בהמה ולא עוף חוץ מן היולדת דמביאה אפילו בעשירות בהמה ועוף כאחד והיינו דתנן בקינין החובה אחד חטאת ואחד עולה. כך פי' שם הר"ז הלוי ז"ל וכן הראב"ד והתוס'.
גמ', מכלל דכבש וכו' בסלע. קשה דאמרינן באיזהו מקומן [זבחים מ"ח ע"א] חטאת בת דנקא וחטאת הוי כשבה בת שנתה ואמרי' הכא בסלע וכ"ת למצוה מן המובחר קאמר אבל אי בעי מייתי בדנקא הא אמרי' לקמן בפרק בתרא [דף כ"ז ע"א] מפני מה לא נתנה תורה קצבה למחוסרי כפרה שמא יוזלו טלאים ואין להם כפרה ודוקא למחוסרי כפרה כגון הזב והזבה ויולדת ומצורע אבל אשמות שניתן להם קצבה איל בכסף שקלים אם הוזלו אין להם כפרה וחטאת נמי יש לה קצבה כבשה בסלע כדאמר הכא וי"ל דודאי אשמות דקצבה שלהם מפורשות בתורה אם הוזלו אין להם כפרה אבל קצבה דכבש אינה מפורשת אלא דאמרי' מדאיל בן שתי שנים בכסף שקלים כבש בן שנה בסלע לכתחלה יביא בסלע למצוה מן המובחר אבל בת דנקא נמי יכול להביא ומ"מ יליף מינה שפיר דדלות חד משיתסר בעשירות כיון דמצוה מן המובחר להביא בסלע. גליון ע"כ מתוס' הרא"ש ז"ל.
גמ', מפוזרין הא אמרי, תיבת אמרי נמחק. מפוזרין האמרי רבנן לולד, [צ"ל] מפוזרין הא רבנן לולד. ת"ר יש מביא בדלות ועשירות ויש מביא בדלות ויש מביא בדלי דלות יולדת מביאה בדלות ועשירות מצורע מביא בדלות שמיעת הקול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו מביאין בדלות ודלי דלות. ס"א ת"ר יש מביא בדלות ועשירות ויש מביא בדלי דלות יולדת ומצורע מביאין בדלות ועשירות שמיעת הקול ובטוי וכו' מביאין בדלי דלות ת"ר יש מביא בדלות ועשירות ויש מביא בדלות ויש מביא בדלות ובדלי דלות יולדת מביאה בדלות ועשירות מצורע מביא בדלות שמיעת הקול ובטוי וכו' בדלות ובדלי דלות. כן נמצא בקצת ספרים ישנים שתי הברייתות יחד ועיין בפי' הרגמ"ה. ויש מביא בדלות ויש מביא בדלי דלות, [צ"ל] ויש מביא בדלות ובדלי דלות, תיבות ויש מביא נמחק. בדלות שמיעת, [צ"ל] בדלות ובעשירות שמיעת. פרידה אחת ועוף, [צ"ל] פרידה אחת דעוף. האומר הרי עלי בסלע למזבח, נ"ב תוס' מנחות דף ק"ז ע"ב [ד"ה כבש]. בן שנתו ותנן, [צ"ל] בן שנתו איל בן שתים ותנן. משית עשר כמה הוי דדלות תלתא פריטי (דקתני) [וקתני] מכאן, [צ"ל] משית עשר דדלות כמה הוי תלתא פריטי וקתני מכאן. חד משית סרי דדלות הוא דחשבינן דג'. [צ"ל] חד משית עשר דדלות הוא וחשבינן דתלתא. ועד כאן דלי, [צ"ל] ועד כען דלי, אות א' נמחק. עד כאן פרוטה, [צ"ל] עד כען פרוטה, אות א' נמחק. אמר רבא כולה. [צ"ל] אמר רבינא כולה, תיבת רבא נמחק. יולדת הכי חס רחמנא עליה דדלי דלות למיהוי חד כו' א"ה (נכי) ריבעא, [צ"ל] יולדת חס נמי רחמנא עליה דדלי דלות ומה היא עשירית האיפה למהוי חד כו' א"ה נכי ריבעא. הוי ה"נ, [צ"ל] הוי אין ה"נ. פחות מפרוטה למקום, נ"א פחות מפרוטה למקדש. מתני', שפחה לבין כל העריות, [צ"ל] שפחה לכל עריות, תיבת לבין נמחק. כל העריות בנקבה ושפחה בזכר, נ"ב בקצת ס"י לא נמצאת חלוקה זו והרגמ"ה ורש"י ז"ל גרסי לה. ולא השוה אשה לאיש בקרבן, [צ"ל] ולא האשה לאיש בקרבן, תיבת השוה נמחק.
רש"י ד"ה מפוזרין. מה"ד ונימני לה ששים מפוזרין. ד"ה ל' דזכר מפוזרין. מה"ד ת"ש ל' דזכר מפוזרין. שם, וילדה שני. [צ"ל] וילדה זכר שני. ד"ה מי אית להו מפוזרין וכו', וכיון דבראשון זכר. [צ"ל] וכיון דהראשון זכר, אות ב' נמחק. ד"ה אלא ר' יהודה היא וכו', לראשון וקאמר. [צ"ל] לראשון לענין קרבן וקאמר. שם, דמני. [צ"ל] דמני לענין טהרה הס"ד. ד"ה וש"מ חומרא אית ליה קולא לית ליה וכו', דראשון שהשלימו לז'. [צ"ל] דראשון שישלימו לז', אות ה' נמחק. ד"ה ששת ימים כו', ו' מפוזרים. [צ"ל] ו' מפוזרין, אות ם' נמחק. ד"ה מי אית להו מפוזרין, הא לולד. [צ"ל] והא לולד. ד"ה ברבעתים וכו'. בסלע שהוא ד'. [צ"ל] בסלע שהסלע הוא ד', אות ש' נמחק. שם, ומעה שתי פונדיון. [צ"ל] מעה שתי פונדיונות. ד"ה ועד כאן דלי דלות וכו'. [צ"ל] ועד כען דלי דלות וכו', אות א' נמחק.
תוס' ד"ה מכלל וכו'. שהרי אומר בחטאת. [צ"ל] שהרי אמרינן בחטאת. שם, שיעור קצבה למחוסרי. [צ"ל] שיעור למחוסרי, תיבת קצבה נמחק. שם, אבל חטאת דאורייתא אין לה. [צ"ל] אבל חטאת מדאורייתא אין לה. שם, אפילו. ס"א אם הם.
<h2>דף יא.</h2>
מתני', שעשה בה את המזיד כשוגג. פי' שהאיש מביא קרבן בין כשהוא מזיד בין כשהוא שוגג אבל אשה ודאי אם היא שוגגת פטורה [מן המלקות] והאיש מן האשם אלא ר"ל כשהיא מזידה. תוס'.
גמ', אין האשה לוקה אין האיש מביא קרבן. גליון ה"ה נמי אם אין האיש מביא קרבן אין האישה לוקה דלקמן אמרינן כל העריות אחד גדול ואחד קטן קטן פטור וגדול חייב [ובשפחה אינו כן דאם האחד קטן גדול נמי פטור. מלאכת שלמה] מ"ט דאיתקש אלמא סתמא קאמר דאיזה מהן שהוא קטן שניהם פטורים. מתוס' הרא"ש ז"ל.
גמ', מנלן. הואיל ואמר ר' ישמעאל דאינה נפדית כלל מסתמא איירי קרא שמותרת לו דיותר מותרת לעבדים מישראל אבל לר"ע לא כן כיון דפדויה קצת אינה היתר כל כך לעבד כנעני כמו לעבד ישראל הואיל והתחיל לפדות במקצת יש עליה קצת דין בת חורין. תוס'.
מתני', כל העריות אחד גדול. גליון תימה דלא תנא הך משנה לעיל בהדי הנך חילוקין דבין שפחה לשאר עריות והדר לתני איזו היא שפחה חרופה ואפשר משום דאינן מענין אחד. תוס' הרגמ"ה [במלאכת שלמה, תוספי הרא"ש].
גמ', מערה לא מחייב. פרש"י משום דש"ז כתיב וקשה [אא"ה עיין תוס' ד"ה באין עכ"ה] ור"י פי' משום דהוא אנוס והשתא הוי פי' דברייתא הכי עשו גומר כמערה ומתכוין כלא מתכוין במאי בכדרכה ושלא כדרכה הוי האי דגומר ומתכוין ושלא כדרכה כמערה ונער כישן נמי אית ליה האי דינא וק"ק אמאי לא תני נער כישן עם מילתא דגומר כמערה קודם כדרכה (וניער) ושלא כדרכה. תוס'.
גמ', אי מכוונא לחייבי ואי לא לא מחייבא. פרש"י דש"ז בעינן ושאין מתכוין כגון נפל מן הגג ונתקע אינו ראוי להזריע. גליון ולא ידענא למה הוצרך לפרש כך דנפל מן הגג פטור בכל העריות משום דאנוס הוא ואע"ג דהמתעסק בחלבים ובעריות חייב נפל מן הגג פטור. מתוס' הרא"ש ז"ל.
גמ', שכבת זרע כתיב ביה. ותו נער כישן (ותיבת ומאי נמחק) ומינה ממעטינן שלא כדרכה ותימה דאמרי' בפ' הבא על יבמתו [יבמות נ"ה ע"א] גבי חייבי לאוין בהעראה לישתוק מש"ז דשפחה חרופה והא איצטריך למעט שלא כדרכה. תוספות אחרות.
מתני', דברי ר' יהודה ר' ישמעאל אומר, [צ"ל] דברי ר' עקיבא ר' ישמעאל אומר. ר' אליעזר בן יעקב אומר כל עריות מפורשות ושיור אין, [צ"ל] ר' אלעזר בן עזריה אומר כל העריות מפורשות שיור אין. ס"א משוייר אין. גמ', תהא בקראי כדתניא, ס"א תהא בקריאה כדתניא. אלא מכות הראוין, [צ"ל] אלא במכות הראוין. נכתוב והביא, [צ"ל] נכתוב ברישא והביא. היא והביא את, [צ"ל] היא והביא הוא את. תכתוש האויל. [צ"ל] תכתוש את האויל. אמר רב חסדא מלמד, נ"ב תוס' ערכין דף ל"ב (ע"ב) [ע"א ד"ה התקין]. לא נפדתה יכול לא נפדתה ת"ל, [צ"ל] לא נפדתה אי לא נפדתה יכול כולה ת"ל. משוייר לנו חציה, [צ"ל] משוייר אין לנו אלא חציה. לעבד כנעני לר' ישמעאל בשלמא והפדה, [צ"ל] לעבד כנעני בשלמא לר' ישמעאל והפדה. אלא הא דעבד כנעני מנלן, [צ"ל] אלא דעבד כנעני הוא מנלן. מתני', ואחד קטן קטן פטור אחד ער ואחד ישן ישן פטור אחד שוגג ואחד מזיד שוגג בחטאת ומזיד בהכרת, [צ"ל] ואחד קטן הקטן פטור אחד ער ואחד ישן הישן פטור אחד שוגג ואחד מזיד השוגג בחטאת והמזיד בהכרת. גמ', והכא חייב קטן א"ר יהודה הכי קתני כל עריות אחד, [צ"ל] והכא קטן חייב א"ר יהודה ה"ק כל העריות אחד. אחד ניעור, [צ"ל] אחד נער, אות י' ו' נמחק, וכצ"ל לקמן. וכאן ישן נמי חייב, תיבת נמי נמחק. תני תנא קמיה דרב ששת, [צריך להוסיף] גמ"ר נ"ש סימן. שכבת זרע כתיב ומאי ניעור כישן ואי בשאר עריות קא תני עשו, [צ"ל] שכבת זרע כתיב ותו נער כישן מאי ניהו ואי בשאר עריות קא תנית עשו.
רש"י ד"ה כל העריות מפורשות וכו', בנות חורין ושיור אין, [צ"ל] בנות חורין משוייר אין. ד"ה מכות הראויות להשתלש וכו', שתי ידות (מלפניו ואחת מאחריו). [צ"ל] שתי ידות מאחריו ואחת מלפניו. ד"ה הריפות וכו', אבר שמש דש. [צ"ל] אבר תשמיש הס"ד. ד"ה פדויה, והפדה. [צ"ל] פדויה ואינה פדויה, והפדה. ד"ה לרבי ישמעאל מאורסת לעבד עברי מנא ליה וכו', ודאי מאורסת היא מישראל דהא תפסי לה קדושין. [צ"ל] ודאי מאורסת היא לישראל דהא תפסי בה קדושין. שם, דהא לדידיה שריא לגמרי. תיבת לגמרי נמחק. ד"ה והכא חייב. [צ"ל] והכא קטן חייב. ד"ה וכי ישן חייב. מה"ד וכאן ישן חייב.
תוס' ד"ה אין האשה לוקה וכו', שוגגת וקטנה אין. [צ"ל] שוגגת או קטנה אין, אות ו' נמחק. שם, דאמרינן לרבות. [צ"ל] דאמרינן לעיל לרבות. שם, מזידה. והכי איתא בת"כ האיש קטן האשה לוקה ואי האשה קטנה האיש פטור. ד"ה דהא מקשו להדדי וכו', דהאיש הוקשה לאשה ולא אשה כו' האיש כמו האשה חייבת. [צ"ל] דהאיש הוקש לאשה ולא אשה כו' האיש נמי פטור האשה חייבת, תיבת כמו נמחק. שם, לא איתקשה לאיש. [צ"ל] לא איתקשאי לאיש. ד"ה באין מתכוין וכו', אלא האי טעמא משום שאנוס הוא. [צ"ל] אלא הוי טעמא משום שאנוס הוא.
<h2>דף יא:</h2>
תוס' ד"ה הכי קתני עשו כו', כדמפרש תלמודא. גליון כלומר כדרכה ושלא כדרכה היינו פי' דקאי אמערה ואמתכוין ואניער כישן דכדרכה ושלא כדרכה לא הוי אלא פי' דאחריני.
תוס' ד"ה הכי קתני עשו כו', ושלא כדרכה. גליון הכי קתני עשו גומר שלא כדרכה כו' וה"פ דברייתא עשו גומר ומתכוין כשלא כדרכה דפטור כמערה ואין מתכוין בכדרכה וכן הפי' בנער וישן ותימה למה כתב כדרכה כשלא כדרכה באמצע הוי ליה למכתביה לבסוף בתר נער כישן וגם היה ראוי לשנות שלא כדרכה כבדרכה אלא דתנא כסדר דאינך הראוי להתחייב שנה תחלה. מתוס' הרא"ש.
תוס' ד"ה נמצא מתכוין כו', לאו פירוש דברייתא. גליון נמצא מתכוין ומערה בשפחה דפטור כשאין מתכוין בכל העריות ישן כדרכה כישן דעריות נמצא נער בשלא כדרכה בשפחה כישן דכל העריות ואריכות לשון זה בא לפרש דבמערה ושלא כדרכה דוקא יש חילוק בין שפחה לשאר עריות אבל באין מתכוין כגון שנפל מן הגג ונתקע ובישן אין חילוק. הרא"ש ז"ל.
מתני', עד אומר אכל ועד אומר לא אכל. ע"כ בדשתק איירי דאי בדקמכחיש ליה פטור לגמרי ואפ"ה כי ליכא אחר חייב וכ"ש תרי. תוס' אחרות.
גמ', אלא דקא מכחיש להו ומני ר"מ. וליכא למימר דאמר איני יודע דפשוט דגבי שנים איני יודע כשתיקה. תו' אחרות.
גמ', במאי עסקינן. אלימא בתרי ולא שיודיעוהו אחרים היינו כשמכחישן קרא בעי ואי אמר איני יודע פשיטא דנאמנין. תוס' אחרות.
גמ', איבעי ליה למיתני, [צ"ל] איבעי לך למיתני. מתכוין שלא כדרכה בשפחה דפטורין כאינו מתכוין דשכבת זרע כתיב ניעור שלא כדרכה בשפחה דפטורין כישן מ"ט, [צ"ל] מתכוין בשלא כדרכה בשפחה דלא מחייב כשאין מתכוין כדרכה דפטור דשכבת זרע כתיב נער שלא כדרכה בשפחה דלא מחייב כישן בכדרכה דפטור מאי טעמא. דעריות נמצא ניעור, [צ"ל] דעריות נער, תיבת נמצא ואות י' ו' נמחק. מתני', שנים אומרים אכל והוא אומר לא אכלתי פטור. בקצת ס"י לא כתוב פטור אלא ר"מ מחייב וכן עיקר דגירסא דפטור לא יתכן רק לאיכא דאמרי אבל ללישנא קמא מפרש תלמודא הא קמ"ל כו' אי אפשר לפרש אותו וכן משמע ברש"י ז"ל שאינו גורס פטור כנ"ל [הוא דברי הגאון ר' בצלאל אשכנזי]. אמרו לו מה אם כו', ס"א אמרו לו אף זה אם כו'. כחצי זית אחר בהעלם, [צ"ל] כחצי זית בהעלם, תיבת אחר נמחק. אמרו לו נמי חד קרי ליה, [צ"ל] אמרו לו חד נמי אמרו קרי ליה. תצא מזה ומזה דקיי"ל דאפילו, [צ"ל] תצא מזה ומזה וקיימא לן דאפילו. שלא ברשות בית דין (ועד אחד) מכלל דרישא ברשות ב"ד ובעד אחד, [צ"ל] שלא ברשות ב"ד וע"פ עדים מכלל דרישא ברשות ב"ד ועד אחד. שמע מינה עד אחד, [צ"ל] ש"מ דקתני עד. דלא מכחיש ליה חייב, [צ"ל] דלא מכחיש ליה דחייב. בתרין תרין ואין, [צ"ל] בתרי תרי ואין, אות ן' ן' נמחק.
רש"י ד"ה ואי בשאר עריות וכו', שלא כדרכה חייב כבכדרכה. [צ"ל] שלא כדרכה דחייב כבדרכה. ד"ה לעולם דלא מכחיש ליה וכו', אמרו לו. [צ"ל] אמרו לו כו'.
תוס' ד"ה הכי קתני עשו כו', כישן בהדייהו ותנא ליה בתריה דכדרכה ושלא כדרכה. ס"א כישן עם קמייתא דגומר כמערה קודם כדרכה ושלא כדרכה. ד"ה כשאין מתכוין דעריות וכו', בכי האי גוונא שהרי. [צ"ל] בכי האי גוונא אם מתכוין לאשתו ונמצא שפחה שהרי. שם, תרווייהו לכך יש לומר כשאין מתכוין דעריות כגון נפל מן הגג ונתקע דפטור לגמרי דאנוס הוא. [צ"ל] תרוייהו לכך י"ל בשאין מתכוין דעריות כגון נפל מן הגג ונתקע דפטור לגמרי אף מחטאת דאנוס הוא. ד"ה אמרו לו. [צריך להוסיף] אכלת חלב בגמרא מפרש אי מיירי בעד אחד או בשנים ואיהו מאי קאמר. שם, עד אומר לו אכל. [צ"ל] עד אומר אכל, תיבת לו נמחק. שם, דמיירי שהעידוהו שנים בבת אחת. [צ"ל] דמיירי שהעידו שניהם בבת אחת. שם, שותק דאי אמר כו'. ס"א שותק דשתיקה כהודאה דמיא דאי הוי מכחיש ליה או אפי' אמר כו', וכן משמע בהאשה רבה. ד"ה ואשה אומרת לא אכל, מכאן. [צ"ל] ואשה אומרת לא אכל, הא לא הויא אותה שאמרה לא אכל הוי מחייב על אותה שאמרה שאכל ובשתיקתו מכאן. שם, כדאמרינן אי, [צ"ל] כדאמרינן בפ' האומר אי. שם, אפקה ואע"ג דשתקה אלמא. [צ"ל] אפקה משמע הא אי הוי גזלן לא הוה אמר זיל אפקה ואע"ג דסבר דשתק אלמא. שם, ועובדא הוה ההוא. [צ"ל] ועובדא הוה בההוא. ד"ה שאם אכל כחצי זית וכו', פטור וא"ת. [צ"ל] פטור אפיגול ונותר נמי קאי וא"ת. שם, אלא לטומאת ידים. [צ"ל] אלא בטומאת ידים. שם, דהתם לענין. [צ"ל] דהתם מיירי לענין.
<h2>דף יב.</h2>
גמ', אלא לאו בחד. ולא שיודיעוהו היינו כי נמי אין מכחישו אלא אומר איני יודע. תוס' אחרות.
תוס' ד"ה אלא לאו בחד. גליון או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים מוקי לה בעד אחד ומכחיש ליה תימה למה לי קרא פשיטא דעד אחד אינו נאמן כיון דמכחיש ליה דעד אחד אינו קם לשום עדות ממון אלא דוקא לחייב שבועה ולפי' ר"ת ניחא שפי' שאינו מכחיש לגמרי אלא אומר לו מנין לך איני סבור שהוא כן וקמ"ל דאפ"ה כיון שאינו שותק לגמרי לא מהימן. הרא"ש ז"ל.
גמ', איבעיא להו טעמא דרבנן דפטרי משום דאדם נאמן ע"י עצמו יותר ממאה איש ואפילו מכחיש להו מיפטר א"ד משום דמתרצינן לדיבוריה ולא אכלתי דקאמר ר"ל שוגג אלא מזיד ובריש האשה רבה [יבמות פ"ז ע"ב] היה רוצה להוכיח מהאי ברייתא דמייתי בגמ' או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים דעד אחד מהימן אפילו אמר איני יודע ודחי ממאי כו' עד תדע פי' דטעמא דשתיקה כהודאה דמיא ומייתי הך מתני' דהכא אמרו לו שנים אכלת חלב כו' עד מזיד הייתי ורישא בעד אחד אמאי מחייבי רבנן כו' עד שתיקה כהודאה דמיא וקשה אי טעמא דרבנן הכא משום דאדם נאמן ע"י עצמו יותר ממאה עדים היכא מוכח התם דטעמא דעד אחד מהימן משום דשתיקה כהודאה דמיא אפילו אמר איני יודע נמי נאמן העד ולא דמי לשנים אמרו אכלת חלב דהתם אפילו מכחיש להו בהדיא לא מיהמנא דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש אבל כי אמר האוכל איני יודע כנגד עד אחד לעולם אימא לך דמהימן לפי דאין זו הכחשה גמורה וצ"ל דסוגיא דהתם ס"ל דטעמייהו דרבנן משום דמתרץ לדיבוריה מ"מ תימה דהיכא מוכח התם הא לא דמי דהא דפטרי רבנן בשנים אומרים אכלת היינו משום דמתרצינן לדיבוריה הוא ולא אכלתי דקאמר שוגג אלא מזיד קאמר ועדים לא מכחשי בהכי דהא לא ידעי אי שוגג אי מזיד אבל בעד אחד אמר(תי) אכלת(י) והוא אומר איני יודע כיון דאיהו לא מכחיש ליה לעד לעולם אימא לך דעד נאמן וי"ל דמ"מ מייתי שפיר שהרי כי אמרי עדים אכלת מסתמא אכלת שוגג קאמרי וכי אמר איהו לא אכלתי נמי מתרצינן לדיבוריה הוי הכחשה קצת ואפ"ה פטור ולא מהימנא להו לעדים ואע"ג דתרי נינהו כ"ש בעד אחד אומר אכלת והוא אומר איני יודע דהוי הכחשה קצת דאין העד נאמן אלא ש"מ דבשתק מיירי ומטעם שתיקה כהודאה דמיא וא"ת ולר"מ היאך מחייבים כי אמר לא אכלתי הא תנן חייבי חטאות אין ממשכנין אותו וי"ל דה"מ כשהוא יודע דחייב חטאת ודאי אז אין ממשכנין אותו דאין לחוש לכפרתו אבל כי אמר לא אכלתי שאינו סובר שהוא חייב אז ודאי ממשכנין אותו. תוס'.
גמ', משום דאדם נאמן על עצמו במידי דכפרה. תוס' אחרות.
תוד"ה או דלמא וכו', וא"ת ונישייליה וכו' לכך. גליון וא"ת ונשייליה אי בעי למימר הכי וי"ל דלא מהימנינן ליה במאי דקאמר השתא דאמרי' בת"כ דאחר שהיה דן עמהם כל היום ולבסוף אמר מזיד הייתי לא מהימן לר"מ הלכך אי לא משום דמתרצינן לדיבוריה לא הוה אזלינן בתר דיבוריה השתא וא"ת למה מסתפק בטעם דרבנן הא אמרי בהדיא מה אם ירצה לומר מזיד הייתי אלמא טעמייהו משום מיגו וי"ל משום דקתני בברייתא וחכמים אומרים אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש מספקא ליה הי מינייהו עיקר. הרא"ש ז"ל.
גמ', ומאי נפקא מינה. המ"ל דנ"מ כגון דמכחיש ליה בהדיא ולא אכלתי דקאמר לא אכלתי כלל דאי טעמיה משום דאדם נאמן ע"י עצמו אפילו כי מכחיש להו פטור ואי טעמיה משום דמתרציה לדיבוריה אי מכחיש להו בהדיא חייב וא"ת אי אמרינן דמחייבי רבנן היכא דמכחיש להו בהדיא קשיא לך מתני' דהגוזל קמא [ב"ק ק"ח ע"ב] היכן פקדוני אמר לו אבד כו' עד אשם אלמא כי מכחיש להו מיפטר והא כמאן תרמיה לא כר"מ ולא כרבנן וי"ל דאשם שאני משום דכתיב והתודה דבעינן שיודה מפיו אבל גבי חטאת אינו כן ואמרינן דאשם לאו היינו קרבן וא"ת והרי בפ"ק דב"מ [ג' ע"ב] אמרינן דאשם היינו קרבן וכי היכא דשנים מחייבין אותו קרבן מקו"ח ה"נ מחייבין אותו [אשם] מקו"ח וצ"ל דההיא סוגיא ודאי ס"ל דטעמיה דרבנן משום דמתרצינן לדיבוריה וא"ת לפי מאי דאמרינן דאשם לאו היינו קרבן ולא יתחייב לעולם אשם עד שיודה מפיו משום דכתיב והתודה והרי גבי שמיעת קול וביטוי שפתים ומטמא מקדש דכתיב בהו והתודה ואפ"ה תני לקמן מודה בדברים חייב אינו מודה בדברים פטור כו' יכול אפילו שנים ומכחישן כו' קו"ח כו' אלמא דמחייבינן ליה אפילו אי מכחיש ואע"פ דכתיב והתודה וצריך לחלק בין הני לאשם משום דכתיב בהו והוא לא ידע ואשם הא ידע אפילו ע"פ עדים חייב וא"ת לפי מה דאמרי' דאשם לאו קרבן אלמא לא מחייב אשם אא"כ הודה היכא קאמר ר"מ קו"ח גבי קרבן איכא למיפרך אשם יוכיח דאין שנים מחייבין אותו אשם כי מכחיש להו ה"נ נימא גבי קרבן וי"ל דאין זה יוכיח דשאני אשם דאפילו אמר איני יודע פטור והוי הקו"ח טוב לומר כן ומה שנים שמחייבין אותו מיתה אפילו כי מכחיש להו כאלו אמר איני יודע והשתא לא שייך למימר אשם יוכיח דאין שנים מחייבין אותו אשם כי מכחיש להו שאני התם דאיכא למימר מה לאשם אפילו כי אמר איני יודע פטור. מורי הרמ"ר.
תוס' ד"ה נפקא מינה, וכו', וה"נ מצי למימר וכו', ולא מזיד. גליון אלא דניחא ליה למצוא נפקותא דומיא דמתניתין שאין תוספת בלשון. הרא"ש ז"ל. ולהך לישנא דאבעיא מתרץ דבריו היכא דמכחיש בפירוש לאו כל כמיניה. תוס' כת"י.
גמ', אבל טומאה חדשה מחייב. וא"ת הא לא ידעי עדים אם נכנס שוגג או מזיד וי"ל דכיון דקא"ל עדים נטמאת וחייב אתה קרבן על שנכנסת למקדש והוא בא לפטור עצמו בטענה זו שאומר לא נטמאתי הרי הוא כמודה להם שכניסתו היתה בשוגג. הרא"ש ז"ל.
גמ', לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי. הקשה הר"ר שמעיה הא דאמרינן בפרק שבועת הדיינין [שבועות מ"א ע"ב] כל דאמר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואמאי לא מתרצינן דיבוריה הא דאמר לא לויתי היינו לא עמדתי בהלואתי אלא פרעתי במיגו דאי בעי אמר פרעתי ותירץ דהתם נמי אי טעין הכי הוי מהימן אבל אנן לא טענינן ליה ולא נהירא לי דאכתי תקשי ליה דמ"ש הכא דטענינן ליה והתם לא טענינן ליה ונ"ל דהכא דוקא הוא דמתרצינן לדיבוריה משום דבא לפטור עצמו מקרבן אמרי' ודאי דאי הוי חייב הוה ניחא ליה בכפרה ואע"ג דדמי לטעמא דאדם נאמן לעצמו יותר ממאה איש נהי דלאו עיקר טעמא הוא מ"מ עושין אותו סעד לטעם אחר כדי לחלק בין הך דהכא להך דהאומר לא לויתי. הרא"ש ז"ל.
גמ', מאי. ס"י פשיטא דטעמיה דרבנן משום דאמרי' מיגו הוא דקתני אמרו לו אף זה אם ירצה לומר מזיד הייתי פטור דלמא לדבריו קאמרי ליה לר' מאיר לדילן אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים לדילך אודי לן מיהא היכא דאי בעי אמר מזיד הייתי דהא איכא למימר מיגו והוא אמר להם קו"ח ת"ש וכו'. כן מצאתי בכל הס"י שבידי וכן משמע מלשון התוספות בפ"ק דבבא מציעא [ג' ע"ב ד"ה מה אם].
גמ', לא נטמאתי. גליון פי' בעד אחד פטור הואיל וכך אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ואפילו בשני עדים פטור ע"כ וזה הגליון לא היה גורס כרש"י בטומאה ישנה פליגי ולכך דחק את עצמו כך אבל לרש"י יכול לומר לא נטמאתי אפילו בשני עדים דיכול לתרץ דיבוריה כדאמר לעיל.
גמ', אי הכי היינו חלב. וניתני פלוגתייהו גבי חלב. תוס' כת"י. אי הכי היינו חלב. פ"ה דגבי טומאה פליגי במיגו והיינו חלב ותרתי למה לי קשה לי קצת מאי אא"ב איכא ונ"ל אי אמרת בשלמא דטעמא לאו משום מיגו מצי למימר דמהכא גלי לן נמי במתני' דטעמא דרבנן משום דאדם נאמן ובא זו וגילה על זו אבל כיון דאמרת ה"נ טעמא משום מיגו אע"ג דבהדיא מפרש טעמא דאדם נאמן על עצמו וא"כ כ"ש במתניתין וא"כ תרתי למה לי ממתני' שמעינן לה דטפי מצי למשמע ממתני' דטעמא משום מיגו יותר מהכא. מתוס' הרא"ש ז"ל.
גמ', ומודים חכמים לר' יהודה. רש"י פי' ב' לשונות והם דוחק ור"י פי' מודים חכמים כו' [אא"ה חסר בכאן שיטה שלמה כי נקרע ונמחק וחבל על דאבדין עכ"ה] דטעמא דרבנן משום מתרץ דיבוריה דכיון דקאמר [לא] נטמאתי הכחשה גמורה הוא דלא מצינו לתרץ [דיבוריה דלא] נטמאתי דקאמר לא עמדתי בטומאתי שהרי אם נטמא כמי שאמרו העדים עדיין טמא הוא שאפילו טבל לא היה לו הערב שמש ומש"ה מחייבים ליה רבנן [אבל בטמא] מקדש דמודו היינו בטומאה ישנה משום דשייך ביה לתרוצי דיבוריה ולומר לא נטמאתי לא עמדתי בטומאתי קאמר כלומר שטבלתי והיה לי הערב שמש אלמא דטעמא דרבנן משום דמתרץ דיבוריה הוא ויש ספרים שכתוב בהדיא אבל בטומאה פליגי ש"מ דטעמיה דרבנן משום מיגו הוא אמר רבינא כו' רבינא לא בא לדחות הראיה דטעמיה דרבנן משום מיגו הוא אלא להוסיף בא ולומר אפשר דבטומאה ישנה נמי פליגי דלא שייך בה מתרץ דיבוריה וכגון דאמרי ליה עדים אכלת בקדשים בטומאת הגוף והוא אומר לא נטמאתי רבנן סברי לא מתרצינן דיבוריה לומר לא נטמאתי דקאמר לא עמדתי בטומאה שטבלתי דא"כ לא היה לו להשיב על דברי העדים כן אלא היה לו להשיב לא אכלתי ומדהשיב לא נטמאתי לא נטמאתי כלל קאמר ולהכחישם ממש דלא דמי לאמרו לו עדים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי שהוא משיב על דבריהם כראוי בזה שייך לתרוצי דיבוריה ולומר לא אכלתי דקאמר לא אכלתי שוגג כמו שאתם סבורים אלא מזיד אבל הכא שאינו משיב על דברי העדים כראוי ודאי להכחיש בא ויש ספרים שכתוב בהן דליכא למימר לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי מאי אמר להם טבלתי ואכלתי כי אמר להם הכי איתכחיש ליה דיבוריה בטומאת מגע וכן פרש"י בלשון ראשון וקרובים דברי ר"י ורש"י בלשון ראשון זה לזה. תוס'. חכמים. גליון. שאר חכמים דפליגי אר"מ רש"י.
רש"י ד"ה אבל בטומאה וכו', ולא סבירא להו דפטור. קשה לי דבכל מקום חכמים דר"מ היינו ר' יהודה ומצאתי בפי' שלא מפרישות רש"י פי' מקובל ונכון דהני חכמים לאו היינו חכמים דמתני' שהרי ר' יהודה הוא בר פלוגתיה דר"מ בכל מקום וה"פ ומודים כו' ופריך תלמודא אילימא טומאה ישנה כו' אלא בטומאה חדשה דליכא מיגו מכלל דר"י אפילו בטומאה חדשה דליכא מיגו וש"מ טעמיה דר"י דהיינו חכמים דמתני' משום דאדם נאמן על ידי עצמו ודחי רבינא לעולם בטומאה ישנה וכגון דאמרי עדים אכלתי קדשים בטומאת הגוף והוא אומר לא נטמאתי דס"ל לרבנן דליכא למימר מיגו דאיתכחש ליה כו' פירוש דבאומר לא נטמאתי משמע לא נטמאתי כלל ולא נגעתי בשרץ וכי מתרצי ליה לדיבוריה לומר לא עמדתי בטומאה אלא טבלתי מכל מקום איתכחיש במה שאמר לא נטמאתי דמשמע לא נגעתי בשרץ דלא דמי לשנים אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי דאיכא למימר לא אכלתי כמו שאתם אומרים אכילה שחייב אני עליה קרבן שלא אכלתי אלא מזיד וגם הכא כשאמרו לו אכלת בטומאת הגוף אם היה משיב לא אכלתי היינו אומרים כך אמר לא אכלתי כדבריכם שהרי טבלתי וזה שלא השיב כענין אלא אמר לא נטמאתי משמע לא נטמאתי כלל ולא נגעתי בשרץ וכי מתרצינן דיבוריה ואומרים דר"ל לא עמדתי בטומאה אלא טבלתי מ"מ מודה שנגע בשרץ ואיתכחש דיבוריה קמא ור' יהודה סבר דמתרצינן שפיר דיבוריה כיון דלא איתכחש בגוף הקרבן אבל לעולם אימא דטעמא דר' יהודה דהיינו חכמים דמתני' מטעם דמתרצינן דיבוריה ולא מדאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש. בתוס' כת"י.
תוס' ד"ה ומודים חכמים וכו', ור"י פי'. ס"א פר"י אם ירצה כו' דהא לא ידעי העדים אם מזיד הוא או שוגג וכיון דכן הוא מתרצינן לדיבוריה הא דקאמר לא אכלתי ר"ל שוגג אלא מזיד וכן מוכח הסוגיא דגמרא שהבאתי דודאי מיגו לא הוי משום דלא משוי אינש נפשיה רשיעא אבל אם אמר מזיד הייתי נאמן אליבא מאן דמתרצינן ליה ואנן מתרצינן דיבוריה ואמרינן הא דאמר לא אכלתי ר"ל שוגג אלא מזיד וא"ת לר' מאיר נמי אם אמר מזיד הוה מיפטר דהא לא ידעי עדים בהכי א"כ אמאי חייב אמאי לא שיילינן אי אמרת(י) לא אכלתי אלא מזיד וי"ל כו'.
גמ', כי אין מכחישן מהימן, [צ"ל] כי אין מכחישו מהימן. ממאה איש ל"ש טומאה חדשה, [צ"ל] ממאה איש אפילו טומאה נמי אדם נאמן על עצמו ולא שנא טומאה חדשה. ואי אמרת טעמיהון דרבנן, [צ"ל] ואי אמרת טעמייהו דרבנן. מיגו היא פטרי, [צ"ל] מיגו הוא כי פטרי. שנים למיתה חמורה, [צ"ל] שנים לידי מיתה חמורה, אות ל' נמחק. משום דאמרי אדם נאמן, [צ"ל] משום דאדם נאמן, תיבת דאמרי נמחק. לעולם טעמא דרבנן משום דאמרינן מיגו והכי קתני, [צ"ל] לעולם טעמייהו דרבנן משום דאמרינן מיגו ובטומאה ישנה הוא דפליגי והכי קתני. לא עמדתי בטומאתי, [צ"ל] לא נטמאתי (תיבות עמדתי בטומאתי ל"ש ונמחק). דבוריה קמ"ל הכא נמי, ס"י דבוריה לאיי הכא נמי. בטומאתי אבל טבלתי, [צ"ל] בטומאתי אלא טבלתי, תיבת אבל נמחק. אפילו שנים מכחישין א"ר מאיר אם, [צ"ל] אפילו שנים ומכחישן א"ר מאיר ק"ו אם.
רש"י ד"ה לטומאה וכו', ומיד באת למקדש. [צריך להוסיף] והוא אומר לא נטמאתי. ד"ה טומאה חדשה וכו', מזיד דבעי'. [צ"ל] מזיד הייתי דבעי'. שם, אי מזיד הוה דביאת מקדש הואי שוגג. [צ"ל] אי מזיד הואיל דביאת מקדש הויא שוגג. ד"ה מודים חכמים לר' יהודה וכו', לא נכנסתי. [צריך להוסיף] פטור דאדם נאמן ע"י עצמו. ד"ה אבל בטומאה, כגון היכא דאמר לא נטמאתי. [צ"ל] אבל בטומאה, שבביאת מקדש כגון היכא דאמרו לו נטמאת ונכנסת למקדש טמא והוא אמר ודאי נכנסתי אך לא נטמאתי. שם, אלא מזיד אבל גבי לא נטמאתי דליכא למימר לא נטמאתי לא מודו. [צ"ל] אלא מזיד טומאה ישנה נמי מתרץ דיבוריה אבל גבי לא נטמאתי בטומאה חדשה דליכא למימר לא נטמאתי שוגג לא מודו. שם, ותו לא מידי. [צריך להוסיף] ואהכי מודו ליה בחדשה. ד"ה אמר רבינא לעולם, איכא ישנה. [צ"ל] אמר רבינא לעולם בטומאה ישנה, ואיכא ישנה. שם, הגוף ומתחייבת חטאת. [צ"ל] הגוף ונתחייבת חטאת. ס"א קרבן טומאה. אות מ' נמחק. שם, בטומאה ואי הדר. [צ"ל] בטומאה דכי הדר. תיבת ואי נמחק. שם, לא עמדתי בטומאה לא קמכוין. [צ"ל] לא עמדתי בטומאה שטבלתי ולא קא מכוין. שם, מקרבן (לא) ומאכילה. תיבת לא נמחק. שם, מכחיש להו מנגיעה לא מכחיש להו ואיתכחש דיבוריה קמא בטומאת מגע. [צ"ל] מכחיש להו ומנגיעה דליכא קרבן לא מכחיש להו ובדבורא קמא קאי מיהא בטומאת מגע ומש"ה אין נאמן בטומאה, הס"ד. שם, ל"א וכו', מקדש דליכא קרבן לא מודו ליה. ס"א מקדש רק נגע בטהרות לא מודו ליה.
תוס' ד"ה או דלמא וכו', שיכול לומר מזיד (אני) הייתי. [צ"ל] שיכול לומר מזיד הייתי. (תיבת אני נמחק), וכן פי' רש"י בפ"ק דב"מ. שם, כדאמרינן גבי ההיא הבא. [צ"ל] כדאמרינן בפ' האיש מקדש גבי הבא, ותיבת ההיא נמחק. שם, הדלוסקמא (והביא לו). תיבות והביא לו ל"ש. שם, דדברים שבלב אינן דברים והתם מוכח ליה, אתיבת והתם ואתיבת ליה נרשם קו. שם, מזיד אכלתי חלב מהימן דאומר מתכוין. [צ"ל] מזיד אכלתי חלב מהימן דאדרבה מתכוין, תיבת דאומר ל"ש. שם, כל היום שאומר לא אכלתי. [צ"ל] כל היום כלומר שאמר לא אכלתי, אות ו' נמחק. ד"ה ומודים חכמים וכו', והוא אמר לא נטמאתי. [צ"ל] והוא אומר לא נטמאתי. שם, בחלבים ובעריות מודו. [צ"ל] בחלבים ובביאת מקדש מודו, תיבת ובעריות נמחק. שם, מטעם מתרץ דיבוריה. [צ"ל] מטעם דמתרץ דיבוריה. שם, היינו רבי יהודה טעמיה משום. [צ"ל] היינו רבי יהודה טעמייהו משום. שם, דאפילו ר' יהודה לא מהימנא. [צ"ל] דאפילו לר' יהודה לא מהימנא. שם, דר"ל לא עמדתי בטומאתי. [צ"ל] דר"ל לא אכלתי בטומאה לא עמדתי בטומאתי. שם, שר"ל לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי תחלה אבל כשאומר לא נטמאתי כבר איתכחיש ליה מיגו קמא. [צ"ל] שר"ל אלא טבלתי תחלה והיה משיב כראוי על טענת העדים אבל השתא שלא השיב רק על טומאה לכך לא מצינן למתריץ דאפי' אמרי' שר"ל לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי תחלה כבר אתכחיש ליה דיבורא קמא. תיבת מיגו נמחק.
<h2>דף יב:</h2>
תוס' ד"ה ומודים חכמים וכו', היכא דלא מתרץ דיבוריה. אך קשה דאמר [בפ"ק דב"מ דף ג' ע"ב] אשם היינו קרבן וכי היכי דפליגי הכא פליגי התם ואף רבנן מחייבי שהרי התם איירי באשם גזלות דבההיא דחלב לא איירי דכבר איתביה לעיל אלא מיירי באשם גזלות ולכך פריך פיו מחייבו אשם תאמר בעדים כו' משום דבאשם כתיב והתודה [הא ע"כ] אפילו רבנן מחייבי דע"כ לא פטרי רבנן גבי חלב הכא אלא משום דמתרץ דיבוריה לא אכלתי שוגג אלא מזיד והתם לא שייך האי טעמא שהרי אשם גזלות בא על המזיד כשוגג לכך נ"ל סוגיא דהתם סבירא כפשיטא דהכא דבעי למימר טעמייהו דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו והא דקאמר אם ירצה לומר מזיד הייתי לדברי ר' מאיר קאמרי לכך פריך התם מה לפיו שכן מחייבו קרבן ואע"פ שהעדים מכחישין אותו תאמר בעדים שאין מחייבין אותו הכא דפיו מכחישו משום דאמר דאדם נאמן על עצמו ומשני ר' חייא כר"מ ס"ל אבל מ"מ למסקנא דהכא דהא דמודו חכמים לר' יהודה לא משום דטעמייהו משום דאדם נאמן על עצמו [קשה] מההיא שהבאתי מפ"ק דב"מ דקאמר אשם היינו קרבן דלא מתוקם (וקי') [וקשה] כדפירש לעיל [דהא] אשם גזלות בא על (השוגג כמזיד) [המזיד כשוגג] ולא שייך טעמא מה אם ירצה לומר מזיד הייתי וגם קשה ההיא דפ' הגוזל קמא [ב"ק ק"ו ע"א] ודפרק ארבעה שומרים [שבועות מ"ט ע"א] דאמר אמר לו היכן שורי נגנב כו' והודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם אבל על פי עדים לא והא לא כר"מ ולא כרבנן דאפילו רבנן מודו בהא דלא שייך לתרץ דיבוריה כמו שפי' וגם הקשה הר"ר אלחנן דקאמר היכן פקדוני אמר לו נגנב משביעך אני ואמר אמן ועדים מעידים אותו שאכלו משלם תשלומי כפל ודייק תשלומי כפל אין ותשלומי ארבעה וחמשה לא ומשני שאכלו נבלה ופריך ולוקמא כגון שאכלו טריפה ומשני ר"מ היא דאמר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אלמא דאתיא כר"מ ותני הודה מפי עצמו משלם קרן וחומש ואשם משמע אבל מפי עדים לא ולא קאמר הכא עדים מחייבין מקו"ח ותירץ הר"ר אלחנן התם גבי אשם גזלות לא קאמר ר"מ קו"ח משום דכתיב והתודה ואם כן מפיק ממשמעותיה דקרא [ואיכא למימר מודה בדברים שחייב שאינו מודה בדברים פטור כיון שאמר איני יודע פטור כדפי' לעיל] אבל הכא גבי שמיעת קול ומטמא מקדש אע"ג דכתיב והתודה אמר ר"מ קו"ח דלא מפיק הכא ממשמעותיה דקרא משום דכתיב בהו והוא לא ידע ואשם דמרבינן מינה הודע מפי אחרים (ואיכא למימר והתודה מודה בדברים שחייב שאינו מודה בדברים פטור כיון שאמר איני יודע פטור כדפי' לעיל) אבל התם גבי אשם גזלות לא כתיב או הודע דמרבינן מיניה הודע מפי אחר כמו הכא. תוס'.
[נוסחא אחרת מדפוס ישן] היכא דלא מתריץ דבוריה נ"ב ועוד קשה דקאמר [ב"מ ג' ע"ב] אשם היינו קרבן וכי היכי דפליגי הכא פליגי התם והלא אף רבנן מחייבי אשם שהרי התם איירי באשם גזלות דבההיא דחלב לא מיירי דכבר איירי ביה לעיל אלא מיירי באשם גזילות ולכך פריך [מה לפיו] שכך מחייבו אשם תאמר בעדים וכו' משום דבאשם גזלות כתי' והתודה וא"כ אפי' רבנן מחייבי דע"כ לא פטרי רבנן גבי חלב הכא אלא משום דמתריץ דבוריה לא אכלתי שוגג אלא מזיד והתם לא שייך האי טעמא שהרי אשם גזלות בא על המזיד כשוגג לכ"נ דסוגיא דהתם ס"ל [כ]פשיטא דהכא דבעי למימר דטעמייהו דרבנן משום אדם נאמן על עצמו והא דקאמ' מה אם ירצה יאמר מזיד הייתי לדבריו דר"מ קאמרי ולכך פריך התם מה לפיו שכן מחייבו קרבן אע"פ שהעדים מכחישין אותו תאמר בעדים שאין מחייבין אותו היכא דפיו מכחישו משום דאדם נאמן על עצמו ומשני ר' חייא כר"מ ס"ל אבל ממ"ק למסקנא דהכא דהא דמודו חכמים לר' יהודה לאו משום דטעמייהו משום אדם נאמן על עצמו מההיא שהבאתי מפ"ק דב"מ דקאמר' אשם היינו קרבן דלא מיתוקם ק"ו כדפי' דאשם גזלות בא על השוגג כמזיד ולא שייך טעמא מה אם ירצה יאמר מזיד הייתי וגם קשה ההיא דפ' הגוזל ודפ' ד' שומרין דקאמ' א"ל היכן שורי אמר לו נגנב וכו' הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם אבל ע"פ עדים לא והא לא כר"מ ולא כרבנן דאפי' רבנן מודו היכא דלא שייך מתריץ דבוריה כמו שפירשתי וגם הקשה רבינו אלחנן דקאמר היכן פקדוני א"ל נגנב משביעך אני ואמ' אמן והעדים מעידין אותו שאכלו משלם כפל ודייק כפל אין תשלומי ד' וה' לא ומשני שאכלו נבלה ופריך ולוקמה שאכלו טרפה ומשני ר"מ היא דאמ' שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אלמא אתיא כר"מ וקתני הודה מעצמו משלם קרן וחומש [ואשם] משמע אבל ע"פ עדים לא ור"מ קאמ' הכא עדים מחייבין קרבן מק"ו ותירץ רבינו אלחנן התם גבי אשם גזלות לכך לא קאמ' ר"מ ק"ו משום דכתי' והתודה וא"כ מפיק הק"ו קרא ממשמעותיה אבל הכא אע"ג דכתי' והתודה קאמ' ר"מ ק"ו דלא מפיק קרא ממשמעותיה ואיכא למימר ה"ק והתודה מודו בדברים חייב שאינו מודה בדברים פטור כגון אם היה עד א' אומר אכלת חלב והוא אומר איני יודע ואפ"ה פטור כיון שאמר איני יודע כדפי' לעיל אבל התם גבי אשם גזלות ליכא למימר הכי דהכא כתי' או הודע ומרבינן לעיל עד א' כשאינו מכחישו אבל מכחישו כגון שאמר איני יודע פטור כדפרשית לעיל אבל התם גבי אשם גזלות לא כתי' או הודע דמרבינן מיניה עד א' כמו הכא מר'. כן מצאתי בתוס' כ"י.
מתני', אכל אוכלין כו' חייב. לא קאי אאוכלין טמאין ואמשקין טמאין דהא לית בהו טומאה דאוריי' אלא אשתה רביעית יין לבד קאי ואינך משום דין דשהה בכדי אכילת פרס תנינהו הכא א"נ י"ל דחייב אכולהו קאי ומאי חייב דקתני מכות מרדות. תוס'.
גמ', ר"מ לחומרא. לפרש"י הוי ר"מ לחומרא מכל דבר דמצטרף בכדי אכילת קליות אפילו כל היום כולו בין הפסיק בין לא הפסיק ורבנן אזלי בשיעור אכילת פרס בין הפסיק בין לא הפסיק ולא באכילת קליות כלל ויש לפרשו בענין אחר ר"מ לחומרא קאמר כאלו אוכל קליות ואפילו כל היום מצטרף כיון דלא מפסיק אבל אם הפסיק ביני ביני צריך שלא ישהה יותר מכדי אכילת פרס דהיכא (דלא הפסיק) [דהפסיק] לא פליגי ר"מ ורבנן דלעולם בהפסיק אזלינן בתר אכילת פרס בין לר"מ בין לרבנן. תוס'.
גמ', או דילמא לקולא. לפרש"י היכא דבלא הפסיק הם שוים ר"מ ורבנן לפטור ביותר מכדי אכילת פרס ויש לפרש בע"א היכא דלא הפסיק אפילו כולי יומא מחייב בין לר' מאיר בין לרבנן ובהפסיק פליגי דלר"מ פטור אם הפסיק אפילו פורתא כיון דלא אכלו בלי הפסק כדרך אכילת קליות דדרך לאכלו בסמוך זו לזו. תוס'.
גמ', לא עמדתי בטומאה אבל טבלתי, [צ"ל] לא עמדתי בטומאה אלא טבלתי, תיבת אבל נמחק. בטומאת מגעו אמר רב נחמן הלכה, [צ"ל] בטומאת מגע אמר רב נחמן אמר רב הלכה. לא אמרה אלא, [צ"ל] לא אמר ר' יהודה אלא. העלמות מחולקות והכא, [צ"ל] העלמות מחלקין והכא. העלמות מחולקין אכל חלב ודם פיגול ונותר חייב כו' ממין, [צ"ל] העלמות מחלקין [ממין], אות ו' ומתיבת אכל עד תיבת ממין נמחק. תמחויין מחולקין מהו, [צ"ל] תמחויין מחלקין מהו, אות ו' נמחק. איכא דאמר על סיפא משני, [צ"ל] איכא דאמרי אסיפא משני, תיבת על נמחק. תמחויין מחולקין דמהו, [צ"ל] תמחויין מחלקין דמהו, אות ו' נמחק. משום דאכלו בב', [צ"ל] משום דאכלה כעין שני מינין בב'. מתני', כמה ישהא באוכלין כאילו, [צ"ל] כמה ישהא האוכלן כאילו. אכילת פרס חייב אכל. [צ"ל] אכילת פרס אכל, [תיבת חייב נמחק]. ר' אליעזר אומר אם פסק בה או אם נתן בו מים, [צ"ל] ר' אלעזר אומר אם הפסיק בה או אם נתן לתוכו מים [במלאכת שלמה הגיה, או שנתן לתוכה מים וכו', דקאי ארביעית]. גמ', כיון דמשכיה אכילתיה, [צ"ל] כיון דמשכה אכילתיה. לקולא קאמר דהכי קתני, [צ"ל] לקולא קאמר והכי קתני, אות ד' נמחק. אבל דאיפסיק ביני וביני, [צ"ל] אבל אי פסיק ביני וביני, אות ד' נמחק. שישהא בכדי אכילת פרס מתחלה ועד סוף אי, [צ"ל] שישהא מתחילה ועד סוף בכדי אכילת פרס אי.
רש"י ד"ה ובמאי עסקינן וכו', דהא בטומאה ישנה איכא. [צ"ל] דהא בטומאה ישנה נמי איכא. שם, דאיכא קרבן הכי. [צ"ל] דאיכא קרבן אמרינן הכי. ד"ה אמר רבינא לעולם וכו', קרבן ואיכא טומאה. [צ"ל] קרבן דאיכא טומאה, אות ו' נמחק. שם, אכלת קדשים כו'. [צ"ל] אכלת קדשים כדפי' לפי' קמא. ד"ה לעצמו וכו', על עצמו אבל לאחרים לא יאכילם. ס"א על עצמו אבל אם נגע בטהרות של אחרים אין להם להאמינו. ד"ה מודה ר"מ כו', אבל. [צ"ל] מודה ר"מ כו', דיש לו מיגו ולא משוי נפשיה רשיעא אמרינן דמה לו לשקר אבל. ד"ה נשאלתי לחכם על נדרי וכו', בעודי בנדרי. [צ"ל] בעודי בנזירות, הס"ד. ד"ה יודע אתה בעדות וכו', וחייב אתה בקרבן. [צ"ל] וחייב בקרבן, תיבת אתה נמחק. ד"ה כי אמר ר' יהושע וכו', (שני חצאי זיתים ממין אחד חייב). תיבות שני חצאי זיתים ממין אחד חייב נמחק. ד"ה בין לחומרא וכו', ר' יהושע. קמ"ל, דלחומרא. [צ"ל] ר' יהושע דלחומרא, תיבות קמ"ל נמחק. ד"ה אם הפסיק בה, שלא שתה. [צ"ל] אם הפסיק בה, ברביעית יין שלא שתה. ד"ה גמ' לחומרא וכו', והפסיק ולאחר אותה שעה. [צ"ל] והפסיק ולאחר שעה, תיבת אותה נמחק. שם, אכילת פרס בסמוך. [צ"ל] אכילת קליות אחת ואחת בסמוך, תיבת פרס נמחק.
תוס' ד"ה ומודים חכמים וכו', קרבן (מטותיה) ובעדים שאין. [צ"ל] קרבן ודכותיה בעדים כשאין, תיבת מטותיה ואות ו' נמחק. ד"ה מדסיפא וכו', אגב סיפא לא תנא. [צ"ל] אגב סיפא לא קתני, הס"ד. ד"ה מתחלה ועד סוף כדי אכילת פרס וכו', בשיעור פרס דחולין ואכלן שהוא חייב עליה. [צ"ל] בשיעור פרס ממקפה שהוא חייב עליה.
<h2>דף יג.</h2>
גמ', הכי קתני התירו לה לעוברה לאכול פחות. גליון אומר ר"י דאיירי גם דאכלה בשר קדשים דאל"כ פשיטא דאין מוזהרים לפסול גוייה רק ברגל ונזיר [וכהן] אסרינן למת.
תוס' ד"ה בנה אמאי טהור וכו', ונפסל גופו מטומאת גוייה. וכ"ת לא אתכשר אע"ג דחלב משקה הוא מ"מ יש לו דין משקה הבא לאוכל הואיל שהוא מיוחד לתינוק ולכך צריך הכשר והא אתכשר בטיפה המלוכלכת ומשני בתקיפה אחת כלומר שינקה בכח ולא נשאר שום טיפה מלוכלכת. תוס'.
תוס' ד"ה אמר רבא וכו', וכיון שמעיין הוא. גליון ונראה דפריך (הכא) [הכי] מקום חלב מעיין הוא בזב וזבה שיש להם מעיינות דס"ל דחלב הוי מעיין ויוצא כמו רוק וכיון דהוי מעיין ליכא לשנויי כדמשני רב נחמן שינק בתקיפה והוי אוכל דודאי כיון דהוי מעיין לא יעשה שוב אוכל והק"ל בנה אמאי טהור.
גמ', דלא ניחא ליה וקתני מטמא. והאי מתני' גבי הכשר מיתנייא וכיון דמטמא שלא לרצון ש"מ דמעיין הוא ותימה דלמה ליה למידק מדמטמא שלא לרצון מגופיה דמתני' מצי להוכיח דמשקה הוא מדמכשיר ועוד לקמן דמוכח במסקנא דלאו מעיין היא ומתרץ האי מתני' דהכא מ"מ כיון דמכשיר משקה הוא והיאך מדחה מילתיה דרבא ונראה למורי הר"מ דאמתני' לא קשיא מידי דאיכא לאוקמא הא דמכשיר היינו טיפה המלוכלכת ע"פ הדר אבל כל שאר החלב לא מכשיר ומש"ה דייק הכא שלא לרצון מה הוא כו' אלמא דין מעיין יש לו ועדיף משאר משקה דלא מכשיר היכא דלא ניחא ליה וכיון דמעיין הוא לא יבא עוד לידי אוכל דתוקמא בתקיפה אחת אלא אמר רבא משום דהוי ספק ספיקא. תוס'.
גמ', דספק ינק כשיעור וספק לא ינק. נ"ב אע"ג דבעירובין [ל"ה ע"ב] איכא מ"ד דאפי' בספק ספיקא מטמאה התם היינו טעמ' דודאי נטמא וליכא ספיקא רק מן הטבילה אבל הכא דתחלת הטומאה הוי ספק ספקא כ"ע מודו. גליון מהר"י ז"ל.
גמ', והתנן כו' עד אין אוכל מטמא כלי. [אא"ה עיין לקמן בד"ה והתנן] וצ"ל דה"ק במאי מתכשר האי חלב דהוא אוכל דנוכל לומר דהמשקה שבו מטמא ליה לתנור מדרבנן כלי הנטמא במשקה שהוא מי"ח דבר ויש להוכיח מכאן דלא בעינן במשקה רביעית כדי לטמא אחריני וה"נ אמרי' בפ"ק דפסחים [י"ד ע"א] דאיכא משקה בהדי בשר ושם ליכא רביעית ותימה כיון דהמשנה דנטף חלב מדדיה בטומאה איירי היאך קאמר בסיפא דהמשקה מטמא לרצון ושלא לרצון מאי שלא לרצון שייך גבי טומאה וצ"ל דה"פ דהמשקה מטמא לרצון ושלא לרצון וכיון דיש לאותה טיפה כח להכשיר אפילו שלא לרצון אלמא דין משקה יש לה לטמא התנור כשנפלה בו.
גמ', (שפי'.) והתנן האשה שנטף חלב מדדיה ונפל לאויר התנור התנור טמא, ובנדה איירי וקשיא לן במאי אתכשר דהוא עצמו הוי אוכל ואמר ר' יוחנן בטיפה כו' וא"ת ואפי' אתכשר מ"מ כיון דהוי אוכל היאך מטמא לתנור והלא אין אוכל מטמא כלי ועו"ק ליתי סיפא דקתני שהחלב מטמא לרצון ושלא לרצון ואם כן דקרי משקה למה צריך הכשר ומיהו הא לא קשיא דהרבה מקומות [מצי] למיפרך ולטעמיך ולא פריך ליה והכא [הכי פי'] חדא דאין אוכל מטמא כלי ואפילו מטמא כלי הלא חלב לא מתכשר דאע"ג דקרוי משקה מ"מ דין אוכל יש לו כיון שאינו מיוחד אלא למאכלו של תינוק ומשני בטיפה המלוכלכת שאינה מיוחדת אלא ללכלך הדד ואותה יש לה דין משקה ואי אפשר שלא יתערב מאותה טיפה עם שאר החלב שנופל בתנור ולכך התנור טמא מפני אותה טיפה שהיא משקה ומשקה מטמא כלי גזירה משום משקה דזב וזבה וסיפא נמי דקתני (שהמשקה) [שהחלב] מטמא לרצון ושלא לרצון אההיא טיפה קאי וא"ת איך תטמא הטיפה את התנור והא לית בה רביעית וחלב אינו מטמא פחות מרביעית כדאמר בסמוך וי"ל ה"מ לחולין אבל לתרומה כל שהוא והכא ע"כ מיירי לתרומה דהא דמשקה מטמא כלי היינו לתרומה שהרי בי"ח דבר דמני שם ט' פוסלי תרומה קתני האוכלים והכלים שנטמאו במשקין וההיא דחגיגה [דף כ' ע"א] נימא נפסקה לי וקשרתיה בפה דקאמר שהיא טמאה מטעם רוקה ורוקה טמאה משום הידים שהם שניות שנגעו ברוקה והוי משקה ומטמא המפה י"ל התם נמי לענין תרומה אייתי ולכך טמאה אע"ג שאין ברוק רביעית. תוס'.
גמ', בטיפה המלוכלכת ע"פ הדד וכי תימא רבא לא סבר לה כו'. כלומר דאין אנו צריכים לומר דמתכשר בטיפה המלוכלכת דלעולם מקום החלב מעיין הוא וכ"ש דניחא טפי דמטמא לתנור והתניא כו' אלמא ש"מ דלאו מעיין הוא. תוס'.
גמ', דיליה כדי אכילת, [צ"ל] דידיה בכדי אכילת. אוכלים טמאים שקצים ורמשים ומשקין אפילו, [צ"ל] אוכלין טמאין ומשקין טמאים אפילו. שאכל כזית בכדי, ס"א שאכל כזית כזית שבו בכדי. הגוייה בכחצי פרס כו', [צ"ל] הגוייה בכדי אכילת פרס ה"נ מאי בכדי אכילת פרס כזית כזית ולאו דאכליה חצי פרס ת"ש כל האוכלים מצטרפין לפסול את הגוייה בכחצי פרס כו' (ואכל וחזר ואכל). לא התירו לאכול, [צ"ל] לא התירו לאוכל. התירו לה לעוברה. עי' תוס' חולין (ד' ל"ד ע"ב). הותרו לה למגע, [צ"ל] התירו לה למגע. ועד סוף אכילה בכדי אכילת פרס מצטרף תיובתא דרבנאי תיובתא, [צ"ל] ועד סוף אכילה אחרונה בכדי אכילת פרס מצטרף יתר מכאן אין מצטרף תיובתא דרבנאי אמר שמואל תיובתא. לא התירו לו לאכול פחות, [צ"ל] לא התירו לו אוכל פחות. הכי קתני הותרו לה לעוברה פחות, [צ"ל] הכי קתני התירה לה לעוברה לאכול פחות. דיינק חלב איטמי, [צ"ל] דיינק חלבה איטמי. לא איתכשר נתכשר בטיפה מלוכלכת, [צ"ל] לא איתכשר הא אתכשר בטיפה המלוכלכת, אות נ' נמחק. בתקיפה אחת לא הניח טיפה מלוכלכת, [צ"ל] בתקיפה אחת שלא הניח טיפה המלוכלכת. הוא דקתני חלב אשה מטמא בין לרצון ובין שלא לרצון בהמה אינה מטמא אלא לרצון מאי לאו שלא לרצון דלא ניחא ליה כו', [צ"ל] הוא דתנן חלב אשה מטמא בין לרצון בין שלא לרצון שלא לרצון מאי היא דלא ניחא ליה כו'. ואמר רבי יוחנן בטפה מלוכלכת, [צ"ל] ואמר רבי יוחנן בטפה המלוכלכת. בזוב הזיעה וליחה סרוחה וריעי טהורין מכולם דמעת, [צ"ל] בזב הזיעה וליחה סרוחה והריעי טהורין מכלום דמעת.
רש"י ד"ה איטמי מחלב וכו', וכלים מטמאין אלא. [צ"ל] וכלים מיטמאין אלא. שם, אלא מחלב איטמי. [צ"ל] אלא מאכילת חלב איטמי, אות מ' נמחק. ד"ה ועוד וכו', לאו תורת אוכל [או משקה] אית ליה. [צ"ל] לאו תורת אוכל ולא תורת משקה אית ליה.
תוס' ד"ה התירו לעוברה וכו', והשלישי יאכל בנזיד. [צ"ל] והשלישי נאכל בנזיד, אות י' נמחק. שם, שחולין טמאין וי"ל. [צ"ל] שחולין טמאין הן דאין מוזהר אטומאה אלא כהנים או נזיר במת או ישראל ברגל וי"ל. ד"ה כיון דינק לה וכו', בצר שיעוריה. [צ"ל] בצר ליה שיעוריה. ד"ה אמר רבא וכו', אין הדד שמשום [צ"ל] אין סברא שמשום, תיבת הדד נמחק. שם, שהוא מעוגל ויוצא. [צ"ל] שהוא מתעגל ויוצא, אות ו' נמחק. שם, ונבלע ומנלן לרבא דמעיין הוא דתנא חלב. [צ"ל] ונבלע א"נ היה טועה רבא לומר דחלבו נמי חוזר ונבלע ומנא ליה לרבא דמעיין הוא דתנן חלב.
<h2>דף יג:</h2>
גמ', אלא ש"מ מקום חלב אשה לאו מעיין הוא. גליון ק"ק אם אוכל הוא איך תני ומטמא טומאת משקין ברביעית וצ"ל דמדרבנן הוא דבעינן רביעית דכל הני נמי משקין הוו מדרבנן אבל פריך לרבא דאמר חלב מעיין הוא. מהר"י ז"ל.
גמ', קשיא הא מתניתא דאמר רבא דקתני מטמא. פי' מדמטמא שלא לרצון ש"מ מעיין הוא ומשני שלא לרצון בסתמא עדיף משאר משקין. תוס'.
גמ', מאי שלא לרצון בסתמא דאמרי' דדעתיה של תינוק, לאו דוקא דעתו של תינוק אלא דעת האשה שנותנת חלב להניק את בנה על הטיפה המלוכלכת ע"פ הדד [והוי] משקה שתחילתו לרצון דמכשיר כשאר משקין. תוס'.
תוס' ד"ה וחלב האשה מטמא וכו', כדמשמע פר' קמא דפסחים גליון וי"מ דהתם לקדשים והכא לחולין א"נ הכא ביצאו דרך שפופרת דלא נגעו וברביעית גזרו רבנן טומאה. מהר"י ז"ל.
תוס' ד"ה וחלב האשה מטמא וכו', אבל בציר מרביעית לא. ואין לומר דהיינו מדרבנן אבל מדאורייתא בעינן רביעית דהתם בדאורייתא איירי דעל משקי בית מטבחייא לא גזרו רבנן טומאה עלייהו ואין לומר דלגבי טומאת עצמן אין צריכין רביעית אבל לטמא אחרים בעינן רביעית דהא לעיל גבי חלב הנוטף מדדיה מטמא התנור בשביל טיפה המלוכלכת בפי הדד המעורבת בה דליכא רביעית וכן בפ"ק דפסחים אי דאיכא משקי בהדי בשר וכן באלו דברים כו' וי"ל דפסול הגויה בעינן רביעית ועי"ל דלטמא קדש ותרומה לא בעינן רביעית אבל לטמא חולין בעינן רביעית ועי"ל דהכא מיירי שיצאו מן האשה ע"י שפופרת ולא נגעו בשום טומאה מש"ה בעינן רביעית. תוס' אחרות.
גמ', למה לי שהייה דקתני ושהה. דקס"ד דשהה במקדש ולכך פריך ולמה לי שהייה מיד שהפך בצנורא מחייב דעבודה היא. תוס'.
גמ', אכל אוכלין טמאין ושתה כו' ונכנס למקדש חייב. לא קאי אאכל אוכלין טמאין ונכנס למקדש דפסול גויה אינו אלא מדרבנן וא"כ לא קאי הא דקתני חייב אאכל אוכלין טמאין ונכנס למקדש אלא אשתה רביעית יין ונכנס למקדש והא דתני אכל אוכלין טמאין הכא משום דשוה בשיעוריה לענין אכילת פרס וא"נ י"ל דחייב נמי קאי אאכל אוכלין טמאין ור"ל חייב מכות מרדות מדרבנן ולצדדין קתני גבי שתה רביעית יין ר"ל חייב מלקות וגבי אוכלין טמאין מכות מרדות וי"מ דמיירי באוכלין טמאין שהן אב הטומאה ולא נהירא שהרי אמרינן כל דבר שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה ועוד דקאמרינן בפרק כשם [סוטה כ"ב ע"ב] מה לטבול יום שיש במינו אב הטומאה משא"כ בככר שני. תוס'.
גמ', מה ת"ל יין לומר לך על היין וכו'. גליון צ"ע לר"י אי מוזהר איין בכל שהוא כמו לת"ק. מהר"י ז"ל.
גמ', ר' אלעזר אומר. אמר מורי הרמ"ר דדריש כמו ת"ק מה ת"ל יין (יין) אם הפסיק כו' א"כ הוא באזהרה איין וצ"ע קצת. תוס'.
גמ', מידי דהוא משכר. גליון וקשה אמאי לא אמרינן מה ת"ל יין כמו לת"ק דלא מחייב רק ביין וי"ל דאה"נ נימא יין לומר שמוזהרין עליו אף אם נתן בו מים דלא פטר ליה רק ממיתה אך קשה דבסמוך אמרינן הא אמר [רב] הלכה כר' אלעזר ומר רמי ביה מיא משמע דאף אזהרה ליכא וצ"ל דיש לנו לדמות שתיית יין לגבי הוראה לשתיית יין למקדש היכא דאית ביה מיתה ולא לאותה דליכא אלא אזהרה והא דאמר בכתובות אכל תמרים אל יורה מדרבנן הוא. תוס' הרא"ש ז"ל.
תוס' ד"ה אמר רב וכו'. (רב ואין לתמוה הלכתא למשיחא כו') וא"ת כיון דהלכתא כר' אלעזר א"כ הא דאמרינן בכתובות אכל תמרים אל יורה אמאי והא לית ליה לר' אלעזר שאר משכרים דהא דריש שכר למילתא אחריתי וצ"ל דאינו אלא מדרבנן. תוס' אחרות.
תוס' ד"ה אמר רב וכו', אבל מן התורה יין דוקא. ואין לתמוה הלכתא למשיחא די"ל דנ"מ לענין הוראה דאם נתן מים כ"ש ברביעית יין מותר להורות. תוס' כת"י.
גמ', ומר הוא דקא רמי ביה מיא. לפי דברי מורי הרמ"ר דפי' דאע"ג דאינו במיתה איכא באזהרה קשה כי רמי ביה מיא מאי הוי ושמא אינו מוזהר להורות רק בדבר דאית ביה מיתה. תוס'.
גמ', מעיין חלב נמי, [צ"ל] מעיין הוא חלב נמי. קשיא הא מתניתא ואמר רבא מטמא, [צ"ל] קשיא הא מתניתא דאמר רבא דקתני מטמא. שלא לרצון דאמר דדעתיה, [צ"ל] שלא לרצון בסתמא דאמרי' דדעתיה. לומר לך שמוזהרין עליו כל שהוא, [צ"ל] לומר לך יין מוזהרין עליו בכל שהוא. מה ת"ל יין על היין, [צ"ל] מה ת"ל יין לומר לך על היין. שאר משקין באזהרה, [צ"ל] שאר משכרין באזהרה, תיבת משקין נמחק. ר' אליעזר אומר יין אל תשת, [צ"ל] ר' אלעזר אומר יין אל תשת. ושכר אל תשתהו, [צ"ל] ושכר אל תשת שלא תשתהו. מאי שכר מידי דהוא משכר, ס"א מאי ושכר והוא דמשכר. אמר רב יהודה בר אחותאי הלכה, [צ"ל] אמר רב שמואל בר אחותאי אמר רב המנונא סבא אמר רב יצחק בר אשיאן אמר רב הונא אמר רב הלכה, תיבת יהודה נמחק. הלכה כרבי אליעזר, [צ"ל] הלכה כרבי אלעזר, אות י' נמחק. אלו דמין וערכין, [צ"ל] אלו הדמין וערכין. אמורא מיומא טבא, [צ"ל] אמורא עליה מיומא טבא. מתני', והוציאו חייב, [צ"ל] והוציאו בפיו חייב.
רש"י ד"ה ושהה כדי אכילת פרס וכו', והיינו דקפריך בגמרא. תיבת בגמרא נמחק. ד"ה ולהבדיל וכו', ולהבדיל וגו' ובבואכם. [צ"ל] ולהבדיל וגו' כלומר ובבואכם. ד"ה ההוראה של איסור והיתר, שתויי יין אסורין בה. [צ"ל] זה הוראה של איסור והיתר ששתויי יין אסורין בה, והוא תחלת דבור. שתויי יין מורים. מה"ד ששתויי יין מורין.
תוס' ד"ה וחלב האשה מטמא וכו', משקה דמטבחייא. [צ"ל] משקי' בי מטבחייא. ד"ה ונכנס למקדש וכו', והכי פירשו בתורת כהנים. [צ"ל] והכי איתא בהדיא בתו"כ, תיבת פירשו נמחק. ד"ה ארבע חטאות וכו', כהילכתא ליתא בשאלה. [צ"ל] כהלכתא ליתנהו בשאלה.
<h2>דף יד.</h2>
תוס' ד"ה אם היה שבת והוציאו בפיו חייב. וא"ת כו' אכילה דהא לא קא אתו בהדי הדדי דחיוב אכילה מהנאת גרונו בא ואהוצאה לא מחייב עד דנייח גופו דהנחה בעינן ויש לומר דאכילתו זו הנחתו דהא מוציא כו' הנחתן ה"נ אכילתו זו הנחה וא"ת מ"מ לא אתו בהדי הדדי דחיוב אכילה חל בבית הבליעה וחיוב הוצאה לא חל עד דנחת במעיו וי"ל דכיון דהוא בבית הבליעה הרי הוא כמעוכל ומונח במעיו. תוס' אחרות.
גמ', נהי דאיסור חל על איסור לית ליה, פרש"י דאיסור גרידא וכו' וצ"ע דבפרק (יש בקדשי) [קדשי] מזבח [מעילה ט"ז ע"א] אמר לוי דנבלת בהמה טמאה ונבלת בהמה טהורה מצטרף אלמא משמע דאיסור נבלה חל על הטמאה והתם משמע דקאי למאן דלית ליה לא כולל ולא מוסיף ומיהו קשיא ללוי דאמר בפ' גיד הנשה [חולין ק' ע"ב] האוכל מנבלת עוף טמא אין לוקה משום נבלה שנאמר לא תאכל כל נבלה מי שאיסורו משום נבלה יצא זו שאיסורו משום טומאה לא תאכל טמא ויש לחלק בין עוף לבהמה דגבי בהמה טמאה איכא עליה שם נבלה לענין טומאה שיטמא במגע ובמשא כמו טהורה חל נמי אאכילה אבל עוף טמא דאין חל עליו שום טומאה דאין מטמא בגדים אבית הבליעה רק נבלת עוף טהור מש"ה לא חל נמי אאכילה. תוס'.
גמ', אקדשיה מיגו דאיתוסיף, פי' הר"י דלאו איסור מוסיף הוא. ס"א דאין זה איסור מוסיף כיון דאינה אלא בחתיכה אחת, אלא איסור חמור וכן מוכח בפרק גיד הנשה [חולין ק"א ע"ב] דקאמר האוכל גיד הנשה של עולה חייב שתים וקאמר מאן תנא דאיסור חל על איסור באיסור כולל לית ליה ואיסור כולל (חמור) באיסור חמור (לית) [אית] ליה אלמא איסור הנאה של עולה שנוסף על גיד הנשה לא קרי איסור מוסיף (על) [אלא] איסור חמור דאע"ג דאיתוסף היינו נוסף חומרא אבל עולה שהקדיש הוי איסור כולל באיסור חמור דמיגו דאיתסר בשאר חתיכות משום עולה איתסר נמי בחלב משום עולה וחייב אשם וה"ה דאף בלא איסור כולל מיחייב כיון דאיסור חמור חל על איסור קל לר"מ. תוס'.
גמ', ופלגיה אנחיה על גבי מזבח ופלגיה מאבראי. תימה דבפרק ב"ש [זבחים מ"ג ע"ב] אמר פיגול דאנחיה אארעא כו' עד לכתחלה א"כ בחד אבר משכחת לה שפיר ואמר מורי דיש חילוק בין קומץ לאבר דקומץ הוי כאלו כולו אחד ואע"ג דהתם ר"ל איפכא דאמר מ"ד ה"מ אבר דמחובר אבל קומץ דמיפרת אימא לא מיהו כי אמר אח"כ קמ"ל נהפכה הסברא ואפשר הוי קומץ מחובר טפי מאבר. תוס'.
גמ', עתי ואפילו בטומאה. גי' מהר"י ז"ל מפרש בפרק שני שעירים [יומא ס"ו ע"ב] דאם היה העתי טמא נכנס לעזרה להוציאו וכ"ת למה יכנס יביאו לו בחוץ ושמא כיון דכתיב יעמד חי לפני ה' לשלחו צריך שיהיה ביד איש עתי מלפני ה' א"נ י"ל דאיצטריך לומר אפילו בטומאה שלא תאמר דשילוח השעיר עבודה היא ואין לעשות בטומאה להכי איצטריך להתיר כמו דאיצטריך קרא להתיר זרות. תוס'.
גמ', דרפרם בדותא היא, וכן הלכה דיש עירוב והוצאה ליה"כ ובפ"ק דביצה [י"ב ע"א] נמי מסיק דיש עירוב והוצאה שלא לצורך אפילו בי"ט (שלא לצורך) ושם הארכתי. תוס'.
מתני', וחייב עליה שש חטאות הבא על בתו. פי' שבא על אמו והוליד ממנה בת ובא על אותה בת וא"ת ולחשוב עוד אם חמותו כגון שנשא בת בת בתו דהשתא הויא זאת שבא עליה אם חמותו ומתחייב באיסור כולל דמיגו דאיתסר בקרובות אשתו כגון אחותה ובתה איתסר נמי באם אמה משום אם חמותו ואע"ג דכבר אסורה עליו וא"כ לא דמיא לאינך אפ"ה קרי ליה איסור כולל דהכי אשכחנא בפרק ארבע אחין [יבמות ל"ב ע"א] דפריך מי אית ליה לר' יוסי איסור חל על איסור והתניא חמותו ונעשית אשת איש נידון משום חמותו אשת איש ונעשית חמותו נידון באשת איש ומשני ר' אבהו מודה ר' יוסי באיסור מוסיף ופריך תינח נשא חי ואח"כ נשא מת אלא נשא מת ואח"כ נשא חי איסור כולל הוא והקשה שם הר"י ומנ"ל דלית ליה לר' יוסי איסור כולל ותירץ מדקאמר אשת איש ונעשית חמותו נידון באשת איש ואם איתא דאיסור כולל אית ליה אמאי אינו נידון בחמותו ונימא מיגו דאיתסר בקרובתיה כמו אחותה משום אחות אשתו או בתה משום בת אשתו ובשאר האסורות לו משום אשתו איתכלל נמי איסורה באמה משום חמותו ואע"ג דאין זה מיגו שוה דמעיקרא קרובות אשתו שריא ליה אבל חמותו מעיקרא נמי אסירא ליה משום אשת איש והא דאמר התם אמר ר' חייא לר' יוסי באיסור כולל מחייב שתים אם כן משמע דחמותו ואשת איש לא הוי איסור כולל היינו דוקא לר' חייא לא הוי איסור כולל משום דאין איסורה שוה כמו שפי' אבל לכ"ע הוי איסור כולל לבד לר' חייא וא"כ הדרי קושיא לדוכתיה וע"ק אמאי לא חשיב אם חמיו שנשא בת בן בתו באיסור כולל דהא מתני' כר"מ אתיא כדאיתא בגמרא ור"מ ס"ל איסור כולל במתניתין דלעיל יש אוכל אכילה אחת וי"ל דמתני' לא איירי בנושא נשים בעבירה ואם חמותו ואם חמיו לא משכחת אלא בנושא נשים בעבירה שנשא שניה ולא תנא אחות אביו וברשיעא בר רשיעא דא"כ אשת אחיו לא משכחת לה. הבא על בתו, כגון עמלק בא על אמו והוליד ממנה בת שהיא בתו ואחותו חייב.
רש"י ד"ה מגו דנאסר בחתיכות (טהורות) איתסר נמי וכו'. [צ"ל] מגו דנאסר בחתיכות טהורות משום טומאה איתסר נמי וכו'. שם, כייל. ס"א גריר. ד"ה כגון שאכל כוליא בחלבה, דאאכילת וכו', דהוה חלב פיגול ולכוליא נותר. [צ"ל] דהוי חלב פיגול וכוליא נותר. שם, (גליו"ן) אלא בכזית. [צ"ל] אלמא בכזית, תיבת גליון נמחק. שם, מכזית. גליון כאן. ד"ה כגון שאכל כוליא בחלבה, ואם וכו', פירוש מורי. נ"א פירוש רומי. ד"ה בתו ואחותו וכו', והולידה. כו' שנשאת לו קודם. [צ"ל] והולידה בת כו' שנשאת לאחיו קודם, תיבת לו נמחק.
תוס' ד"ה אמר עולא וכו', ש"מ דעושה לחמו. [צ"ל] ש"מ דנעשה לחמו, אות ו' נמחק. שם, כמו בהדיא דקומץ. [צ"ל] כמו בההיא דהכא דהקומץ, הס"ד. ד"ה פקע פיגולו ממנו, במנחות הקשה רש"י. [צ"ל] פקע פגולו ממנו הקשה רש"י. שם, שנשאר ואם תאמר. [צ"ל] שנשאר ומ"מ קרב המתיר כמצותו כיון שהעלה ממנו כזית על המזבח וא"ת. שם, אארעא אסיקנא. [צ"ל] אארעא ופלגיה אסקיה אמערכה אסיקנא. שם, והלא אינה מתרת שום דבר. [צ"ל] והלא אין מתירין שום דבר. ד"ה תפשוט וכו', רובו לכבש ככבש דמי רובו למזבח כמזבח דמי. [צ"ל] רובו למזבח כמזבח דמי רובו לכבש ככבש דמי. ד"ה עירוב והוצאה לשבת וכו', מלאכות בי"ה לשון. [צ"ל] מלאכות ליה"כ לשון, אות ב' נמחק. ד"ה אלא דרפרם ברותא היא וכו', הוא דברי תורה עניים במקומם. [צ"ל] אלא דרפרם בדותא היא וכו', הוא דדברי תורה עניים הן במקומם.
<h2>דף יד:</h2>
גמ', נשאת לאחיו, מאביו דאילו מאמו אין קדושין תופסין בה דהיא אחותו מאמו אבל כלתו לא מצי למיתני הכא כמו בסמוך שהרי היא אסורה לבנו דהויא לה אחותו ולא תפסי בה קדושין ואחות אשתו נמי לא משכחת לה כמו בסמוך ולא מצי למיתני נמי הכא רבי יוסי אמר אם עבר הזקן ונשאה כדתני בסמוך שהרי אין קדושין תופסין בה שהרי היא בת בתו.
מתני', הבא על בת בתו כו'. ומשום כלתו אם נשאה בנו דמיגו דאיתוסיף איסורא ע"י נשואין בנו לגבי שאר בניו משום אשת אחיו איתוסיף נמי איסור לגבי דידיה משום כלתו וזהו איסור מוסיף משני שמות אבל אשת אחיו ואשת אבי אביו ואשת איש ונדה כולן הן איסור מוסיף משם אחד וכן חשיב נמי אחות אשתו כגון שהיה נשוי בת חתנו שהיא אחות בת בתו מן האב והוי להו בת בתו ואחות אשתו איסור בת אחת ואחותו לא שייך למיתני הכא כגון שבא אליפז על בת עמלק דהוי ליה בת בתו ואחותו דתו לא מצי למיתני כלתו דהויא לה אחות אביו. הבא על בת בתו מדלא תני בת בתה ש"מ דבת בתו מאנוסתו איירי ואמאי ליתני בת בתו מנשיאותו דהוי ליה נמי בת בתה והויא חיובי טפי שהרי התנא תני להו אח"כ וכן הבא על בת אשתו ובת בתה וצ"ע מורי הר"מ.
תוס' ד"ה ואחות אשתו וכו', וליתני שבע. גליון תירץ הר"י בגליון דלא תני איסורא הבא ע"י קדושין שעושה הבועל רק בקדושין שעושה אחרים כמו קדושי אחיו [במלאכת שלמה, רק בקידושין שעושין אחרים כמו קדושי אחין]. ע"כ.
מתני', וכן הבא כו'. פי' מהני נמי תמצא כולן בת אשתו וכלתו כו' ולרש"י דחשיב לעיל אחות אשתו תוכל נמי לחשבה כאן כגון שהיה בת אשתו מראובן ויש לו לראובן בת מאשה אחרת ונשא עמלק אשתו של ראובן ובתו שהיה לו מאשה אחרת דהויא לה בת אשתו ואחות אשתו וכן בבת בתה תוכל למצוא כולן.
גמ', והכא מאי איסור מוסיף איכא. גליון תימה לימא מיגו דאיתוסיף איסור אשת איש לעלמא איתוסיף ליה נמי עליו וי"ל דשם אשת אב חייב אף לאחר מיתה ואז ליכא עליה איסור אשת איש לעלמא. תוס'. [נוסח שיטמ"ק דפו"י, י"ל דשם אשת אב חייב אף לאחר מיתה ומתני' איירי אפי' לאחר מיתה ושם ליכא מוסיף. גיליון מהר"י ז"ל]. והכא מאי איסור מוסיף איכא. בבא על בתו בשעבר אליפז ונשא בת בתו של עמלק ואין לומר דמיגו דאיתוסף בה איסור אשת איש לעלמא איתוסיף נמי איסור אשת אב להאי דאיסור מוסיף שפיר אמרינן אף בשני שמות שהרי איסור משום אשת אב מתחייב אף לאחר מיתת אב ואז ליכא עליה איסור אשת איש לעלמא.
גמ', דאיכא ברא לסבא דמיגו דאיתוסיף. פרש"י לאליפז אחיו של זה הוא דמיגו דאיתוסף אההוא איסור אשת אב איתוסף נמי לדידיה אשת אב וקשה היאך יחול על זה הבן איסור אשת אב והלא היתה אסורה עליו מקודם לכן משום אשת אחי אביו ור"י פי' לסבא לעשו שהוא זקנו של עמלק שהוא אחי אביו שנפלה ליבום קמיה מן אליפז אחיו וכי נשא אליפז מיגו דאיתוסף איסורא לאחי אליפז משום אשת אח איתוסף נמי לעמלק משום אשת אב והיינו משום איסור מוסיף בשני שמות. תוס'. דאית ליה ברא לסבא פ"ה ברא לזקן דמתניתין מיגו דאיתוסיף איסור לגבי בריה דזקן משום אשת אב איתוסיף נמי איסורא לגבי האי בועל משום אשת אב וקשה שהרי אחיו של בועל נמי אסורא עליה משום אשת אחי אביו ואיך מיתסרא עליה משום אשת אב לכן פר"י דסבא דהכא היינו אבי הזקן דמתני' היינו אבי אביו של בועל וה"ק מיגו דאיתוסף איסורא לגבי ברא דסבא דהיינו אחי הזקן דמתני' ואסורה לו משום אשת אחיו כשנשאה הזקן דמעיקרא קודם שנשאת ונפלה לפניהם ליבום שריא לתרוייהו וכאשר נשאה הזקן אסורה לאחיו משום אשת אח איתוסיף נמי איסורא עלה לגבי בועל שהוא חייב עליה משום אשת אב וכה"ג מקרי איסור מוסיף ואע"ג דשני שמות הן ובאיסור כולל לא חייל באיסור מוסיף חייל שהרי כלתו דמתניתין לא משכחת איסור מוסיף אלא בשני שמות דמיגו דאיתוסיף עלה איסורא לגבי אחי בעלה ובן בעלה נוסף נמי עליה איסורא לגבי חמיה משום כלתו.
מתני', הבא על חמותו. גם כאן גריס רש"י אחות אשתו דוק ותמצא לכולהו מיהו אחות אשתו לא תמצא (הכי) [הכא] כי אם באיסור כולל ובשם אחד מיגו דאכלל בשאר אחיות משום אחות אשתו איתכלל נמי לגבי חמותו וכלתו משכחת לה כגון עמלק ובנו עמלק נשא הבת ובנו נשא האם דהוי האם לעמלק חמותו וכלתו. חייב עליה משום חמותו ואם חמותו ואם חמיו כגון שהיה נשוי ג' נשים וכולם בהיתר נשא בת רחל ובת בנה ובת בתה דהוי ליה חמותו ואם חמותו ואם חמיו.
מתני', שלשתן שם אחד. ואע"ג דהבא על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו חייב שלש אע"ג דשם אחד הוא התם משום דכתיב תלתא קראי אבל חמותו ואם חמותו ואם חמיו מחד קרא נפקא מגז"ש דהנה הנה זימה זימה.
גמ', ואיסור כולל אית ליה, [צ"ל] ואיסור בת אחת אית ליה, תיבת כולל נמחק. שאר אחי אביו איתוסף לגבי דידיה, [צ"ל] שאר בני אחי אביו איתוסף נמי איסורא לגבי דידיה. בקצת ס"י גריס מיגו דאיתוסיף איסורא לגבי אחי אביו, ויס"ג לגבי אביו, ויס"ג לגבי אחיו. מתני', וכלתו ואשת אחיו ואשת אחי אביו (ואחות אשתו) ואשת איש, [צ"ל] וכלתו ואחות אשתו ואשת אחיו ואשת אחי אביו ואשת איש. גמ', לו ליבום א"ה מאי עבר א"ר יעקב, [צ"ל] לו ביבום א"ה מאי עבר א"ר אחא בר יעקב. מוצא בבת בנו ובבת בן בנו עד, [צ"ל] מוצא בבן בנו ובבן בן בנו עד (תיבות בבת ובבת נמחק). ס"א בבת בן בנו ובבת בן בן בנו כו'. מוסיף מאי איסור מוסיף איכא הכא דאיכא, [צ"ל] מוסיף והכא מאי איסור מוסיף איכא דאיכא.
רש"י ד"ה וכן בת אשתו וכו', בת אשתו. [צ"ל] בת בת אשתו. ד"ה מודה ר' יוסי וכו', משום דחמורה היא. ס"א מיהו אם התרו בו משום אשת איש ולא התרו בו משום חמותו מיחייב משום אשת איש.
תוס' ד"ה הבא על בת בתו וכו', בת בנה ובת בתה דמשכחת. [צ"ל] בת בנה בהדי בתה ובת בתה דמשכחת. שם, ואם חמיו ושניות הן. [צ"ל] ואם חמיו דשניות הן. שם, לא תני להו דהוי איסור כולל ואפילו. [צ"ל] לא תני להו דלית להו איסור כולל דהיינו דמיגו דאסור באחות אשתו כלל נמי בבתו משום חמותו ואפי', תיבת דהוי ל"ש. שם, אבל בשני שמות לא. [צ"ל] אבל בשני שמות וכגון אחות אשה ואם חמותו לא. ד"ה ואחות אשתו וכו', שיעקב נשא אחותו נכרית של בת דינה בת יעקב. [צ"ל] שיעקב נשא בת אדם נכרי ואח"כ נשא אותו נכרי דינה בת יעקב. הויא אותו בת של דינה. [צ"ל] הויא אותה בת של דינה. שם, שחל ע"י קדושין. [צ"ל] שע"י קדושין, תיבת שחל נמחק. שם, עד שנולדה דינה. [צ"ל] עד שנולדה בת דינה. שם, ובגמרא נמי דקאמר מודי ליה באיסור. [צ"ל] ובגמרא דקאמר מודי ר' יוסי באיסור. שם, וכגון שנתקדשה הלה פחות. [צ"ל] וכגון שנתקדשו כולם פחות, תיבת הלה נמחק. שם, כל האיסורין וחשיב במתני' בבת אחת וי"ל דלא חשיב איסורא. [צ"ל] כל האיסורין דחשיב במתני' בבת אחת וי"ל כדפרישית דלא חשיב איסורין. שם, ואי בבת אחת הויין עלה הרי. [צ"ל] ואי בבת אחת הויין כולהון הרי, תיבת עלה נמחק. ד"ה אשת אחיו וכו', זקן ולא תפסי. [צ"ל] זקן והלא לא תפסי, אות ו' נמחק. שם, בכרת ומחייב עליה חטאת והא דממעט בתורת כהנים היינו מערירות אבל. [צ"ל] בכרת מדמחייב עליה חטאת והא דממעט ליה בת"כ היינו מערירי אבל.
<h2>דף טו.</h2>
גמ', אלא אמר קרא ערות אחותו גלה. גליון תימה למה לי קרא הא תנן יש בא ביאה אחת וחייב עליה שש חטאות ולא מצריך קרא אלא מחייב אכולהו באיסור כולל ובאיסור מוסיף וכ"ש היכא דהוי ליה איסור בת אחת כדאמר בפ' ארבעה אחין [יבמות ל"ג ע"א] איסור כולל ואיסור מוסיף אית ליה איסור בת אחת מבעיא וי"ל דשאני הכא דהכל איסור אחוה הילכך בעיא קרא. הרא"ש ז"ל.
גמ', ת"ר בא עליה וחזר ובא עליה. גליון לאו דוקא בא דר' אליעזר מחייב על כל כח וכח אלא לרבותא דחכמים נקט בא. הרא"ש ז"ל. חייב על כל אחת ואחת. ובסוף פ' ד' אחין [יבמות ל"ד ע"א] אמר דחייב על כל ביאה וביאה ושם פרש"י שפיר. תוס'.
גמ', משום שמות מוחלקין דמיקריא חמותו ומיקריא אם חמותו ומיקריא אם חמיו, [צ"ל] משום דשמות מוחלקין דמיתקריא חמותו ומיתקריא אם חמותו ומיתקריא אם חמיו. מיקריין דאין שמות, [צ"ל] מיקריין ואין שמות, אות ד' נמחק. מתני', ואחת אמרו לו לא, [צ"ל] ואחת אמרו לי לא. ה' נשיו, ס"א ה' נשים. ואחת (ורואה אני) שהדברים, [צ"ל] ואחת ורואין אנו שהדברים. גמ', הבא על אחות אביו, [צ"ל] הבא על אחותו שהיא אחות אביו. אחות אמו חייב, [צ"ל] אחות אמו מהו חייב, אחת ואחת מהו, תיבת מהו נמחק. נדות בבת אחת שהוא שם אחד, תיבות שהוא שם א' נמחק. נדות בבת אחת שהיא שם, [צ"ל] נדות בבת אחת שהן שם, תיבת שהיא נמחק. בר רשיעא שבא על אמו, [צ"ל] בר רשיעא שבא אביו על אמו. אמר רבא לרב נחמן מי, [צ"ל] אמר ליה רבא לרב נחמן ומי. אחת והיא בה', ס"א אחת והן בחמשה. אחת והיא חייבת על, ס"א אחת והן חייבות על. משום דהוא דעבד תרתין כו' חייב על כל אחת ואחת וה"נ דעבד, [צ"ל] משום דהא עבד תרתין כו' חייב על כל אחת ואחת דעבד וה"נ כיון דקצר כגרוגרת וחזר וקצר כגרוגרת בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת דעביד. אמר רבה טעמא דר"א, [צ"ל] אמר רבה הוא ניהו טעמא דר' אליעזר, ונ"ב תוס' לקמן דף ט"ז ע"ב. התם דאי אפשר, [צ"ל] התם משום דאי אפשר. בדלית המודלית על, [צ"ל] בדלית המודלה על, אות י' ת' נמחק. מתני', אבר המדולדלת בבהמה, [צ"ל] אבר המדולדל בבהמה.
רש"י ד"ה ואחר כך שחט את בתה וכו', ששחט ב' איסורים. תיבות ב' איסורים ל"ש. שם, שלישית ושניה בנו ואותו דבנו שניה ואותו שלישית. [צ"ל] השלישית ובנו שניה אותו שלישית, תיבות ושניה בנו ואותו ל"ש ואות ד' נמחק. ד"ה דגופין מוחלקין וכו', אבל הכא אין גופין מוחלקין. דלמא כדר' אבהו. על תיבות אבל הכא אין גופין מוחלקין דילמא כר' אבהו נרשם מלמעלה על כל תיבה קו להורות שלפי דעתו צריך למחקו. ד"ה שהיא אחות אביו. ד"ה שהיא כו' צריך להיות אחר ד"ה שם א'. ד"ה והן ה' עלמות. [צ"ל] והן בחמשה העלמות. ד"ה קצר וכו', וזה השיעור. [צ"ל] וזה הוא השיעור. ד"ה בדלית וכו', של גפן היא. תיבת היא נמחק. ד"ה המודלית על גבי תאנה וכו', דבבת אחת הואיל. [צ"ל] דבבת אחת היא הואיל. ד"ה דכוותה גבי קצר וקצר וכו', אחת עשאן גופין ושמות. [צ"ל] אחת עשאן וגופין ושמות.
<h2>דף טו:</h2>
גמ', והסוחט בשערו ובכסותו. ק"ק דאם היו לרצון מתחלה אמאי אינו בכי יותן הא כל משקה שתחילתו לרצון אע"פ שאין סופו לרצון מכשיר ופ"ה דלא חשיבי מידי הואיל ובלועין הן ור"י פי' דנפלו עליו מי גשמים דלא החשיבם כלל. והיוצאים ממנו כו'. דאע"ג דאמרי' התם בשביל שלא תלקה הכותל אינו בכי יותן המים התם לא ניחא ליה שהיו אלו מים בעולם אבל הכא נהי דלא ניחא ליה שיבואו כיון שהוא עצמו הפילן משערו וכסותו א"כ אחשבינהו ומכשיר. הרא"ש ז"ל.
תוס' ד"ה המוחק את הכרישה וכו', ופי' הקונטרס. גליון כן פרש"י ז"ל הסוחט בשערו אחר שיצא מבית המרחץ ויש עדיין מים על שערו ולא נהירא אלא מיירי שירדו גשמים על הכרישה ועל שערו וכסותו ואינו לרצון עד שיצא מהן. הרא"ש ז"ל.
גמ', בשעת פרישתן ממנה הוכשרה. (פ"ה) [פי' ר"י] דכל זמן שיש משקין על הכרישין אין מכשירין אף כי נגעו במים כשיצאו כיון שיש מים על הפרישה שדעתו להסיר אבל לאחר שהוסרו מעל הפרישה אז מכשירין דאי אפשר דלאחר שנתפרשו כולם שלא יחזרו ויגעו בה(ם) ואז הן מכשירין והשתא הוי דומיא דמתני' דמייתי דכל זמן שהאבר מחובר לאדם אפילו אינו מחובר כי אם כשערה אינו מטמא ואפילו מה שנבדל כבר ונוגע אל האדם כיון שמחובר בשום מקום ופריך לאחר שנתלש לגמרי ואינו מחובר כלל נימא שחזר ונגע לאדם וטמאהו והיאך עושה פסחו בטהרה ומשני בנתזין בכל כחו והשתא הוי דומה בדומה והשתא אתי שפיר אמאי פריך מהאי (משום) [משנה] דמוחק הכרישה דמתניא (ברישא) [בריש] מסכת מכשירין על מתני' דהולך אצל רופא ולא פריך מאידך דפרק בהמה המקשה [חולין ע"ב ע"א] הוציא עובר ידו לחוץ שחטה ואח"כ חתכה הבשר מטמא מגע נבלה ומפרש בגמ' דאף לר' יוסי הבשר מטמא בבית הסתרים משום דבשעת פרישתן מקבל טומאה מאבר והוי ליה לאתויי הכא ולמיפרך על מתני' דהכא קבלת טומאה על קבלת טומאה ולשנויי בניתזין בכל כחו ולא לאתויי הכשר אקבלת טומאה והשתא אתי שפיר [דלא אייתי] הכא דלא דמיא כי עדיין מחובר האבר לעובר באותו צד שנחתך שחוזר ונוגע בו ומטמא ליה אבל אבר המדולדל באדם ובבהמה חיין אינם מטמאין כל זמן שמחוברין כלל וההיא דכיצד צולין [פסחים פ"ה ע"א] דקאמר אבר שיצא מקצתו חותך עד שמגיע לעצם וקולף ופריך אי גזרו טומאה על היוצא הא איטמא מה שבפנים ומשני טומאת בית הסתרים היא והשתא מ"מ [תקשי] בשעת פרישתה תקבל טומאה מן היוצא דהא ביוצא איכא ביה שיעור לטמא דהא מטמא ליה בבית הסתרים לר' מאיר ותו דמשני דליכא ביה כביצה מכלל דמעיקרא סבר דאיכא ביה ביצה וליכא למימר בנתזין בכל כחו דלא שייך אלא לענין שלא יגעו זה לזה לאחר שהבדלו לגמרי אבל כשמחובר האבר באותו צד שנחתך נוגע לבשר וי"ל דהתם מיירי שחתכו בסכין רחב שמפסיק בין חתך לחתך ובירושלמי מפרש שחותך ומשליך מעט מעט דהשתא אין הנחתך חוזר ונוגע בבשר וכן בההיא דהעור והרוטב [חולין קכ"ח ע"ב] החותך בשר מאבר מן החי חישב עליו ואח"כ חתכו טמא ופריך טומאת בית הסתרים היא ומשני ר' מאיר היא והשתא לר' יוסי אמאי לא הוי טמא דבשעת פרישתו מאביו מקבל טומאה ואין לתרץ בנתזין בכל כחו כדפי' לעיל אלא מיירי בחותך בסכין רחב שמפסיק בין חתך לחתך אבל בשלש [על שלש דאמר ר' יוסי דטמא מגע מדרס] אי אפשר לחתוך בסכין שלא יגע חתך אל חתך [ובירושלמי דמפרש שחותך ומשליך] לפי שהאבר גדול [אי אפשר] לחתוך סביביו [עד שיגע]. תוס'.
גמ', חמשה זבחים דגופין מוחלקין לא כ"ש. צ"ל דמדמי הכי דמ"מ תמחויין מחלקין לפי שיש שינוי טעמים כדאמר בסמוך דמשכחת דכגון שאכל מה' אברים דמדמי לה' תמחויין. והבהמות נמי חלוקין בטעם שאין טעם זו דומה לזו והוי כחמשה תמחויין.
גמ', אכל ה' חתיכות. כן מוכח הסוגיא הא דקתני מזבח אחד בה' תמחויין אינו חייב אלא חטאת אחת ה"ה מה' זבחים והאי דקתני מה' זבחים ה"ה מזבח אחד מה' תמחויין.
גמ', אשם תלוי אחד כללו של דבר. גליון פי' לדברי הכל. גליון גמרא ישנה עיין תוס' לקמן דף י"ח (ע"א) [ע"ב ד"ה והתניא].
מתני', פסחו (ורואה אני), [צ"ל] פסחו ורואה אני. גמ', תנן התם, [צ"ל] גמ', מאי קו"ח ומה אדם שמטמא מחיים אבר המדולדל בו טהור בהמה שאינה מטמאה מחיים אבר המדולדל בה אינו דין שטהור תנן התם. ממנו הוכשרה והתנן ערב פסח הולך לו אצל. [צ"ל] ממנה הוכשרו והתנן הולך לו ערבי פסחים אצל, הוכשר הא איכא נמי, [צ"ל] הוכשר הכא נמי, תיבות הא איכא נמחק. לאדם כדקאמר רב יוסף, [צ"ל] לאדם כדאמר רב יוסף, אות ק' נמחק. בניתזין, נ"ב תוס' מנחות דף כ"ד ע"ב. מהלכים וירדו עליהם גשמים אע"פ שסוחטין (זה את זה משקין היורדין), [צ"ל] מהלכים בדרך וירדו גשמים אע"פ שסוחטין משקין היורדין. אלא שיצאו מכולן יצאו מכולן הרי מכשירין (שאין נחשבין אלא לאחר שיצאו מגופו). [צ"ל] אלא לאחר שיצאו מכולו יצאו מכולו הרי אלו מכשירין וטהורין, ותיבות שאין נחשבין אלא לאחר שיצאו מגופו נמחק. מתני', ועוד שאלו ר' עקיבא, [צ"ל] ועוד שאל ר' עקיבא, אות ו' נמחק. אחד מה' תמחויין, [צ"ל] אחד בחמשה תמחויין, אות מ' נמחק. כך שאלו ר' עקיבא, [צ"ל] כך שאל ר' עקיבא. אמר ולא אם אמרת, [צ"ל] אמר לו לא אם אמרת, אות ו' נמחק. גמ', מאי קשיא ליה לר"ש הכי, [צ"ל] מאי קא קשיא ליה הכי, תיבת לר"ש נמחק. אלא כך שאלו האוכל, [צ"ל] אלא כך שאל האוכל, אות ו' נמחק. חייב בכל אחת, [צ"ל] חייב על כל אחת, אות ב' נמחק. אחד מחמשה תמחויין, [צ"ל] אחד בחמשה תמחויין, אות מ' נמחק. משום תמחויין מוחלקין, [צ"ל] משום דתמחויין מוחלקין. אמר ר' שמעון לא כך שאלו אלא באוכל (מזבח אחד) וכו' ורואה אני שהדברים ק"ו אמר לו ר' עקיבא, מתיבת אמר ר"ש לא כך כו' עד תיבת א"ל ר"ע נמחק. אחת מחמשה תמחויין בחמש העלמות, [צ"ל] אחת בחמש העלמות, תיבות מחמשה תמחויין נמחק. ואחת ועל לא הודע, [צ"ל] ואחת מחמשה זבחים אפילו בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת ועל לא הודע. ואחת מה' זבחים בהעלם אחת חייב [על כל אחת ואחת] ר' יוסי בר' יהודה, מתיבת מה' עד תיבת ר' יוסי בר' יהודה ל"ש ונמחק. ר' יוסי בר' יהודה אומר אפילו, [צ"ל] ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר בר' שמעון אומרים אפילו. חלוקין באשמות אכל, [צ"ל] חלוקין באשמות אבל אכל.
רש"י ד"ה ק"ו, מפרש בגמ' אדם. מפרש בגמ' הס"ד, ומה"ד גמ' אדם. ד"ה גמ' המוחק את הכרישה. תיבת גמ' נמחק. ד"ה וכרישה עצמה וכו', שיצאו ממנו המשקין [צ"ל] שיצאו ממנה המשקים. ד"ה בה' העלמות וכו', אחד אכל נותר חייב ה' משום נותר. [צ"ל] אחד אכל נותר חייב על כל אחת משום נותר, אות ה' ל"ש. ד"ה אבל אכל ה' חתיכות כו', דאיירי רישא בה'. [צ"ל] דאיירי ברישא בה'.
תוס' ד"ה המוחק את הכרישה וכו', הקפלוט וקשה דא"כ פירות. [צ"ל] הקפלוט ומים שזבים מן הכרישה נוטפין וקשה דא"כ מי פירות. שם, שאין סופו לרצון לכך פר"י. [צ"ל] שאין סופו לרצון מכשיר לכך פר"י. ד"ה והיוצאין ממנו וכו', דשלא ילקה הכותל. נ"ב חולין דף ט"ז ע"א. שם, דלא ניחא ליה דאתו והכא. [צ"ל] דלא ניחא ליה דאתו בעולם והכא. שם, המים אחשבינהו. [צ"ל] המים א"כ אחשבינהו.
<h2>דף טז.</h2>
תוס' ד"ה אלא לאו ר' יהושע היא וקתני. גליון פי' הקונטרס דמשמע דוקא העלמות מחלקין אבל זבחים לא ונראה דסמיך ארישא דחמשה תמחויין בהעלם אחד אין חייב רק אחד ואי לא קבלה בה' תמחויין לחייב חמשה חטאות משמע דוקא.
גמ', אפילו תימא ר"ע. פירוש רישא דקתני העלמות מחלקין אבל זבחים לאו ר"ע היא ותמחויין וזבחים שוין וסיפא דקתני מביא חטאת על כל אחת ר"י היא וה"נ מזבח אחד בחמשה תמחויין ולעולם לא קבלה ור' יוסי וראב"ש לפרושי מילתיה דת"ק אתו דה' חתיכות מה' זבחים בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת. תוס'.
מתני', אמר ר' עקיבא שאלתי את ר' אליעזר העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת. מפרש בגמרא (דבעי מיניה) מדנקט העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת ש"מ דמיבעיא ליה אי מחייב אולדי מלאכות ומדנקט שבתות הרבה ש"מ דמבעיא ליה כמו כן אי שבתות כגופין דמיין אי לא ופליגי בגמרא רבה ורב חסדא דרבה אמר דמבעיא ליה בשבתות אי כגופין דמיין אי לא בזדון שבת ושגגת מלאכות אי כגופין הוו ומחלקין ואם היה עושה אפילו אותן מלאכות עצמן בשבת אחרת חייב עליהם אבל בשגגת שבת וזדון מלאכות פשיטא ליה דימים שבינתים הוו ידיעה לחלק ופשיט ליה דשבתות כגופין דמיין וגם דמחייב על ולדי מלאכה ור' עקיבא לא קבלה מיניה ולא מחייב על ולדי מלאכה ולא דשבתות כגופין דמיין אבל רב חסדא אמר דזדון שבת ושגגת מלאכות פשיטא ליה דשבתות כגופין דמיין אבל מבעיא ליה בשגגת שבת וזדון מלאכות אי ימים שבינתים הוו ידיעה לחלק אי לא וגם מולדי מלאכות מבעיא ליה ופשיט אתרוייהו וחדא קבל ר"ע וחדא לא קבל כדאמר בגמרא והא דאמר בפ' כלל גדול [שבת ס"ז ע"ב] היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל מלאכה ומלאכה ר"ל על כל מלאכה של כל שבת ושבת דשבתות כגופין דמיין ואם עשה בשבת אחרת אפילו אותן מלאכות עצמן חייב עליהם ולדברי רבה ההיא דהיודע שהוא שבת כו' חייב על כל מלאכה ומלאכה ר"ל דוקא כדקתני של אותה שבת דהא מבעיא ליה לר"ע אי שבתות כגופין ופשיט ליה ר' אליעזר ולא קבלה כדפרישית ופרש"י שיטתו ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק ואי אפשר שלא נודע לו בימות החול ששבת היה ולכך בשגגת שבת וזדון מלאכות שייכא אבל לא בזדון שבת ושגגת מלאכות שאינו יכול לידע המלאכות אם לא שילמד והקשה הר"ר אליעזר ממגנצא אל ר' שמואל היכא אמרינן (ידיעה) [ימים] שבינתיים הויא ידיעה לחלק בהכי הא אמרינן בפ' כלל גדול [שם ע' ע"ב] קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכה קצירה גוררת קצירה פי' ואינו חייב רק קרבן אחד אלמא אע"ג דנודע לו בשניה שבראשונה היה שבת פטור בקרבן אחד ואם כן היכי נימא הכא דהויין ידיעה לחלק לפי שאי אפשר שלא שמע בימות החול ששבת היה ומה בכך כיון שלא נזכר שחטא דע"כ לא מצינן לפרש שנזכר בימות החול ששבת היה וחזר וחטא ועשה מלאכה באיסור דהא פשיטא דהויא ידיעה לחלק ומאי קמיבעיא ליה לר"ע בשמעתין פשיטא דהויא ידיעה לחלק ועוד הקשה הרב ר' שמואל דהתם מצריך קרא דחייב על כל שבת ושבת בשגגת שבת וזדון מלאכות ושמרו שמירה לכל שבת ושבת כדמפרש התם ולמה לי קרא תיפוק ליה מסברא ועוד הקשה הרי"ץ ז"ל לפרש"י שפי' אי אפשר שלא נודע לו בימות החול ששבת היה בשמעתתיה דקאמר בנדה מאי ימים שבינתיים איכא ומשני (כיון) [כגון] שראתה ובא עליה, (ס"א ומוקי לה שטבלה ומאי מהני טבילה שבינתיים אי הוי לה ידיעה בלא טבילה נמי מחייב על כל אחת ואחת ואי לא הוי ידיעה שחטא מאי מהני האי שטבלה). וטבלה וראתה ובא עליה ומאי משני והלא לפעמים היא טובלת שאין יודע בעלה שטבלה שיהא נזכר ע"י טבילתה שבא עליה כשהיתה נדה ועוד מאי קא בעי מאי ימים שבינתיים איכא לישני כגון שבא עליה לסוף שנה או שנתים דהשתא אי אפשר שלא היתה נדה באותן הימים ועתה בא עליה בלא טבילה אלא ש"מ דבהכי לא מקרי ידיעה ועוד דלישנא דהויין ידיעה לחלק לא משמע שנודע לו אלא הוי ליה למימר ידיעה שבינתים מחלקת לכך נראה לי לפרש ימים שבינתים כלומר ימי היתר שבינתים חשובין כמו ידיעה לחלק ולכך דוקא בשגגת שבת וזדון מלאכות אבל לא בזדון שבת דליכא ימי היתר בינתים דתמיד מוזהר הוא על שבת והשתא ניחא גבי נדה דקאמר מאי ימים שבינתים איכא כלומר מאי ימים של היתר איכא בינתים ומשני כגון שבא עליה וטבלה כו' דהוו ימי היתר בינתים וההיא דקצר וטחן קצירה גוררת קצירה מיירי באותו שבת עצמו דליכא ימי היתר בינתים וגם ניחא דמייתי קרא בפ' כלל גדול ושמרו שמירה לכל שבת ושבת לאשמועינן היכי דמי היתר בינתים חשיבי כמו ידיעה לחלק ודוקא בשגגת שבת וזדון מלאכות כמו שפירשתי הטעם. כל זה חסר מתוס'.
מתני', אמר לי חייב על כל אחת ואחת מקו"ח. ובלא קו"ח יכול להשיב לפי שיטתו דאפי' בקצר וקצר אמר ר' אליעזר לעיל דחייב על כל אחת ואחת אפילו בהעלם אחד אלא לפי שהיה רוצה להשיב לפי סברת שאר תנאים. ומה נדה שאין בה תוצאות. (למה) [למאי] דקאמר בגמרא דמבעיא ליה אי שבתות כגופין דמיין ואמר ליה קו"ח מנדה צריך להגיה ומה נדות כו' דגופין מוחלקין הוו ולרב חסדא דאמר דקמבעיא ליה בימים שבינתים אי הוו ידיעה לחלק ואמר ליה קו"ח מנדה בנדה אחת מיירי וימים שבינתיים שייכי בנדה כדמפרש בגמרא כגון שבא עליה וטבלה [במלאכת שלמה נוסף, וראתה וחזר ובא עליה וטבלה וראתה וחזר ובא עליה דטבילות הויין כימים שבנתיים]. כ"ז חסר מתוס'.
מתני', אמרתי לו בהמה כשבת. פי' לרב חסדא דאמר קבלה הכי צריך לומר מה בהמה חייב על כל אחת אף שבת דהא לא מצינן לפרש אף בבהמה מבעיא ליה כמו גבי שבת דהא רב חסדא קאמר דקבלה ר"ע אלא ה"פ שבת חייב על כל אחת כמו בהמה וקשה שהרי לגבי בהמה לא שייך בה לא גופין מוחלקין ולא ימים שבינתים ואם כן בבהמה אינו חייב אלא אחת וי"ל כי ודאי במתני' לא קבלה אבל קבלה אח"כ מכח ברייתא שהביא לו ואז קבלה ר"ע והכא ה"פ א"ל הבא על הבהמה יוכיח כמו שפי' אמרתי לו בהמה כשבת כלומר לדידך פשיטא לך משבת דמדמית ליה לבהמה דמחייבת על כל אחת ולדידי פשיטא לי בבהמה דאינו חייב אלא אחת דליכא לא גופין מוחלקין ולא ימים שבינתים ובשבת אכתי מבעיא לי בשגגת שבת וזדון מלאכות אי ימים שבינתים הוו ידיעה לחלק אי לא והא דקאמר ליה בהמה כשבת לדבריו קאמר ליה וה"ק לדבריך שבת כבהמה כמו שפי' וק"ק דהוי ליה למימר אמרתי לו שבת כבהמה ולרבה דאמר בגמרא דמבעיא ליה אי שבתות כגופין דמיין כמו כן צריך לפרש א"ל הבא על הבהמה יוכיח דחייב לר' אליעזר על כל ביאה וביאה שהרי בבהמה ליכא גופין מוחלקין כדפריך בגמ' גבי נדה מאי גופין מוחלקין איכא ומשני שתי נדות אבל גבי בהמה לא פריך א"כ מיירי בבהמה אחת אמרתי לו בהמה כשבת כלומר בבהמה מבעיא לי כמו שבת והשתא ניחא לרבה שהרי קאמר דר"ע לא קבלה מיניה ומ"מ קשה לרבה דקאמר דמבעיא ליה לר"ע אי שבתות כגופין דמיין אי לא והשיב לו שבת כבהמה ומבעיא ליה בבהמה כמו גבי שבת אם בא ה' ביאות על הבהמה אם חייב על כל אחת ואחת אי לא וכן לעיל קא מבעיא ליה נמי לר"ע באוכל נותר מה' זבחים אם חייב על כל אחת ואחת אי לא ולא קבל תשובה מה שהשיב לו ר' יהושע אלמא בהמות לאו כגופין מוחלקין דמיין וקשה דהא תנן בפרק אותו ואת בנו [חולין פ"ב ע"א] שחטה ואח"כ שחט שני בניה סופג שמונים לכו"ע משום דגופין מוחלקין הן וגם בשחטה ואח"כ שחט את בת בתה ואח"כ שחט את בתה פליגי סומכוס ורבנן ואיכא מאן דאמר סופג שמונים שהרי האי בתה לוקה עליה משום בת ומשום אם ועוד קשה דקאמר בפ' גיד הנשה [שם ק"ב ע"א] בשר מן החי ובשר מן הטריפה אינו חייב אלא אחת ואפילו משתי בהמות משום דנפקי מחד קרא ובשר בשדה טריפה לא תאכלו ואמאי הא בהמות גופין מוחלקין הן וי"ל דהיינו טעמא גבי בשר מן החי ובשר מן הטריפה דאינו חייב אלא אחת כיון דשייך שפיר איסורייהו בחתיכה אחת מן הבהמה דלא צריך כל הגוף לאיסורייהו לכך לא מקרי גופין מוחלקין אבל גבי אותו ואת בנו איסורייהו שייך בכל הגוף הבהמה ומש"ה בהמה כגופין מוחלקין וניחא ההיא דאוכל נותר מה' זבחים דאיסורייהו שייך בחתיכה אחת אבל ההיא דהכא הבא על הבהמה קשה אמאי אינו חייב אלא אחת והלא שייך האיסור בכל גוף הבהמה וע"ק שהרי אמרינן בפ"ק נרבע לזכר ונרבע לבהמה אינו חייב אלא אחת משום דתרוייהו מלא יהיה קדש נפקי ואפילו ר"ע לא מחייב אלא משום דמתרי קראי נפקי מלא תשכב ולא תתן שכבתך הא לאו הכי אינו חייב אלא אחת ואע"ג דגופין מוחלקין הן וי"ל כיון ששני איסורין הן ושני שמות הן נרבע לזכר ונרבע לבהמה וכללן הכתוב בלאו אחד ש"מ דאתא לאורויי שלא יתחייב מטעם שני שמות ושני גופין כי אם לאו אחת וא"ת מ"ש גבי פאות שבזקן ופאות שבראש שחייב על כל אחת ואחת כדתנן בפרק אלו הן הלוקין [מכות כ' ע"א] וחייב על הראש ועל הזקן חמש ולא צריך קרא וגבי קרחה ושריטה צריך קרא לחייב על כל קרחה וקרחה ועל כל שריטה ושריטה וי"ל בפאות איכא קביעות מקום דאיכא חמש מקומות חלוקין זה מזה שאם גילח באחת מהן חמשה שיעורים של פאה אינו חייב אלא אחת אבל גבי קרחה בכל מקום שיהא קורח שיעור חמש קריחות חייב חמש ולכך צריך קרא לחלק והא דאמר גבי רחיים ורכב וזג וחרצן ונא ומבושל ושאור ודבש דלוקה שתים לכ"ע ולא פליגי אלא בלאו שאינו מפורש כמו גבי רחיים ורכב כי נפש הוא חובל וגבי זג וחרצן כל אשר יעשה מגפן היין (ושאור) [ועירובי שאור] ודבש דנפקי מכי כל שאור וכל דבש דאיכא מאן דאמר לוקה עליהם ואיכא מאן דאמר אינו לוקה עליהם אבל בלאו המפורש לכ"ע לוקה שתים וגבי בשר מן החי ובשר מן הטריפה אינו לוקה אלא אחת י"ל שאני בהנהו דכתיבי בהדי' בקרא דרחיים ורכב כתיבי בקרא בהדיא וקאי הלאו אתרוייהו וכן זג וחרצן נא ומבושל אבל בשר מן החי ובשר מן הטריפה לא כתיב קרא בהדיא וא"ת מ"ש גבי חלב שור כבש ועז דאינו חייב אלא אחת ואע"ג דכתיבי בקרא בהדיא וקרי ליה לאו שבכללות [וי"ל דזג וחרצן וכן כולם הם שני שמות אבל חלב שור וכבש ועז שם אחד] וכן לחם וקלי וכרמל שם לחם חד הוא וכן נמי מעשר דגן תירוש ויצהר שם מעשר חד הוא ולכך צריך קרא בפ' אלו הן הלוקין דחייב על כל אחת ואחת אע"ג דכתיבי כולהו בקרא. גם זה חסר מן התוס'. בהמה כשבת. פרש"י פלוגתא היא כו' ותימה למורי היאך מצינו למימר דקבל ר"ע לזה דבהמה כשבת והלא בבהמה אין לו גופין מוחלקין ולא ימי היתר בינתים אלא ודאי דין בהמה לא קבל ובין למ"ד קבלה או לא קבלה ה"פ דמתני' ע"כ הבהמה כשבת לפי דעתך ובבהמה ודאי פשיטא ליה דלא מחייב על כל אחת ואחת ועדיין שבת קא מבעיא ליה וכל הני אמוראי דפליגי בגמ' אי קבלה אי לא קבלה ודאי לא ממשא ומתן דמתני' קבלה אלא מאן דאמר קבלה מטעם אחר הודה לו על מילתא דשבת דיש בו טעמים כדמפרש בגמרא או משום דשבת כגופין מוחלקין דמיין ובזדון שבת ושגגת מלאכות או משום דימים שבינתים הויין ידיעה לחלק בשגגת שבת וזדון מלאכות.
רש"י ד"ה בהמה כשבת וכו', בהמה כשבת מה בהמה חייב על כל אחת ואחת אף שבת חייב על כל אחת דאינו יודע להשיב כלום. וק"ק הלשון דהוי ליה למימר שבת כבהמה.
גמ', ואלא מאי אית למימר, [צ"ל] ואלא מאי אית לך למימר. אפילו תימא ר"ע היא, [צ"ל] אפילו תימא כולה ר"ע היא, ונ"ב כן כתוב בכל הס"י, ועיין בהרגמ"ה ז"ל. ה' מעילות אמר שמואל, [צ"ל] ה' תמחוין אמר שמואל, תיבת מעילות נמחק. מתני', רבי אליעזר בעושה מלאכות, [צ"ל] רבי אליעזר העושה מלאכות, אות ב' נמחק. אמר לו חייב, [צ"ל] אמר לי חייב. ומה נדה שאין בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה חייב וכו' שבת שיש בה תוצאות הרבה ומיתות הרבה אינו דין. [צ"ל] ומה נדה שאין בה תוצאות הרבה ומיתות הרבה חייב וכו', תיבת וחטאת נמחק. ונ"ב ס"א ומה נדה וכו' וחטאות הרבה חייב וכו' שבת שיש בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה אינו דין. לו אם, [צ"ל] לו לא אם. לו אם, [צ"ל] לו לא אם. גמ', ניבעי העושה. [צ"ל] ניבעי מיניה העושה. הרבה אלא ולדי מלאכות אי כאבות דמיין ואי לא בעי. [צ"ל] הרבה ואי ולדי מלאכות כאבות דמיין אי לא בעי. בשבת אמר רבא אמרי, [צ"ל] בשבת אחת אמר רבה אמרי, אות א' נמחק. דמיין ואי לא בעא מיניה ולדי מלאכות כמלאכות דמיין אי לא ושבתות, [צ"ל] דמיין אי לא בעא מיניה ולדי מלאכות אי כמלאכות דמיין אי לא בעא מיניה ופשט ליה דשבתות כגופין דמיין ופשט ליה דולדי מלאכות כמלאכות דמיין ושבתות. היכי מיבעי ליה, [צ"ל] הידא מבעיא ליה, אות כ' נמחק. פשיטא ליה דכגופין דמיין, [צ"ל] פשיטא ליה דשבתות כגופין דמיין, אות ד' נמחק.
רש"י ד"ה ואילו על הספקות כו' לא קתני. [צ"ל] ואילו על ספקו כו' לא קתני. ד"ה נדה אין בה תוצאות הרבה וכו', אלא ביאה. [צ"ל] אלא על ביאה. ד"ה על הקטנות וכו', ומאי קטנות דעלמא [צ"ל] ומאי קטנות קטנות דעלמא. ד"ה אי קבעי מיניה שבתות כגופין דמיין אי לא וכו', ליבעי הכי אעשה אב. [צ"ל] ליבעי הכי העושה אב, אות א' נמחק.
תוס' ד"ה אלא לאו ר' יהושע היא וקתני בה' העלמות חייב ה' חטאות. משום דוקא העלמות. מתיבת בה' העלמות עד תיבת דוקא העלמות נמחק. שם, מדמי תמחויין אלא. [צ"ל] מדמי תמחויין לזבחים אלא. ד"ה בכתף של עולה. יש בה ז' עצמות. [צ"ל] יש בה ה' עצמות. והס"ד. ד"ה בה' מיני קדירה וכו', ורש"י לא פירש כן. ס"א ורש"י פי' איפכא.
<h2>דף טז:</h2>
תוס' ד"ה דתנן כלל גדול כו', וא"ת וכו'. לשון הרא"ש [תימ' מאי סברת רבה מאי ראיה מייתי לדבריו דילמא כדפריך אביי] והא מסתבר טפי למימר דלא פליגי וי"ל דסבר רבה כיון דבעי מיניה אי ולדי מלאכות כמלאכות דמיין מסתמא אותה משנה דהיודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה דמתנייא אצל משנה דהעושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת גם ההיא מבעיא ליה. עכ"ל הרא"ש גליון.
תוס' ד"ה אמר רב חסדא מנא אמינא לה כו', דימים שבינתיים הויא ידיעה לחלק. ואע"ג דשמעינא ליה לר"ג דאין ידיעה לחצי שיעור מ"מ יש לחלק בין ידיעה שנודע לו שחטא לידיעה דימים שבינתים אבל השתא דמייתי אידך ברייתא דר"ג מחייב אות אחת בשבת זו כו' וע"כ ההיא מתוקמא בשגגת שבת וזדון מלאכות וימים שבינתים לא הוי ידיעה לחלק משום דאין ידיעה לחצי שיעור וא"כ ע"כ הא דמודה ר"ג דפטור ע"כ לא משכחת לה אלא בזדון שבת ושגגת מלאכות מטעם דשבתות כגופין דמיין גבי זדון שבת ושגגת מלאכות אפילו לר"ע כדמפרש ואמר. עכ"ל תוס'. גליון יש להקשות עכשיו נמי כשהביא הברייתא שניה היכא מוכח כגופין דמיין לעולם אימא לך דשבתות כגוף אחד והא דתניא חייב מיירי בזדון שבת ושגגת מלאכות מטעם דגוף אחד הן והא דקתני ומודה ר"ג מתוקמא שפיר בשגגת שבת וזדון מלאכות וימים שבינתים ידיעה לחלק ואע"ג דשמעינן לר"ג דאין ידיעה לחצי שיעור יש חילוק בין ידיעה שנודע לו שחטא לידיעה דימים שבינתים ויש לתרץ דמ"מ מוכח שפיר דר"ג סבר דשבתות כגופין דמיין מה נפשך אתה אומר שהברייתא שניה מיירי בשגגת שבת וזדון מלאכות ולא נחלק בין ידיעה לימים שבינתים לידיעה דעלמא ומש"ה מחייב ר"ג א"כ אותה ברייתא דמודה מיירי בזדון שבת ושגגת מלאכות ומוכח שפיר דר"ע סבר דשבתות כגופין דמיין ואפילו אתה אומר הא דמודה ר"ג בשגגת שבת וזדון מלאכות אם כן הברייתא שניה מיירי בזדון שבת ושגגת מלאכות ומ"ט מחייב ר"ג דסבר שבתות כגוף אחד וחכמים פליגי מטעם דשבתות כגופין דמיין וחכמים דר"ג היינו ר"ע וא"כ מוכח שפיר דר"ע סבר דשבתות כגופין דמיין משמע מתוך לשון הקונטרס שאמר אח"כ על ברייתא שניה שחכמים זהו ר"ע על הלשון שאמר הספר אלא למ"ד אליבא דר"ע דשבתות כגוף אחד הן בשלמא הא דתניא חייב משכחת לה בין בזדון שבת ושגגת מלאכות [כו'] ואיך מתוקמא בזדון שבת א"כ יקשה מחכמים שפוטרים שהרי חכמים הן ר"ע ור"ע סבר שבתות כגוף אחד הן אכן יש לדחות ולומר כך הא דתניא חייב בין בזדון כו' כלומר ר"ג איירי בכל ענין אך החכמים שהן פוטרים לא פליגי אלא אשגגת שבת דיש ידיעה לחצי שיעור אבל לא אזדון שבת ושגגת מלאכות משום דשבתות כגוף אחד הן. ע"כ.
תוס' ד"ה ותניא אחריתי כו', שפטור מכלום. לשון הקונטרס וקשה דמאי קאמר והא דתניא חייב בשגגת שבת וזדון מלאכות כיון דמדמינן שבת לגופין ומלאכות חלוקות היכי מצטרפי והא חצי שיעור קצירה וחצי שיעור טחינה לא מצטרפי אפי' בשגגת שבת וזדון מלאכות לכך צריך לומר שיש שום טעם אחר שזדון שבת יש חשיבות לשבתות להיות כגופין משגגת שבת.
גמ', מיניה כגופין דמיין או לאו ופשיט, [צ"ל] מיניה אי כגופין דמיין וחייב על כל שבת ושבת ועל כל מלאכה ומלאכה של כל אב ואב אי לא ופשיט. ואי ר"א חייב על כל ולדי, [צ"ל] ואי ר"א הא ר"א מחייב על ולדי, תיבת כל נמחק. דמיין ולדי מלאכות, [צ"ל] דמיין ודולדי מלאכות. שבינתיים לחלק כו' ופשט ליה ולדי מלאכות, [צ"ל] שבינתיים הויין ידיעה לחלק כו' ופשט ליה דולדי מלאכות. ופשיט ליה ימים שבינתיים, [צ"ל] ופשט ליה דימים שבינתיים. בשבת אחרת פטור, [צ"ל] בשבת אחרת שהוא פטור. אפילו ר"ע אומר דשבתות, [צ"ל] אפילו ר"ע מודה דשבתות, תיבת אמר נמחק.
רש"י ד"ה חטאת אחת וכו', כולן [דחדא] שגגה היא. [צ"ל] כולן דשגגה אחת היא. ד"ה חייב על כל שבת ושבת וכו', וזדון מלאכות דהיינו. [צ"ל] וזדון מלאכות אינו חייב אלא אחת דהיינו. שם, ליכא למימר (פשטו מינה) דנימא. [צ"ל] ליכא למימר ותפשוט מינה דנימא, תיבת פשטו נמחק. ד"ה היודע שהוא שבת ועשה מלאכות בשבתות הרבה. [צ"ל] היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה. שם, שבת ראשון דהיינו. [צ"ל] שבת אחת דהיינו, תיבת ראשון נמחק. ד"ה א"ל אביי לאו כגופין דמיין. [צ"ל] א"ל אביי כו' לאו כגופין דמיין. ד"ה וקביל מיניה, כדקתני (טעמא כו') מציעתא. [צ"ל] כדקתני טעמא מציעתא, תיבת כו' נמחק. ד"ה מנ"ל, דאית. [צ"ל] מנא אמינא לה, דאית. תיבת מנ"ל נמחק.
תוס' ד"ה אמר רבה מסתברא כו', קשיא מיניה אדרבה. [צ"ל] קשיא דרבה אדרבה, תיבת מיניה נמחק. ד"ה דתנן כלל גדול כו', ראיה מדבריו וי"ל. [צ"ל] ראיה לדבריו דילמא כדקאמר אביי וי"ל (אות מ' נמחק). שם, ליה הסמוכה. [צ"ל] ליה נמי אבבא הסמוכה. ד"ה רב חסדא אמר כו', כי קמייתי ראיה מיניה אבל לא. [צ"ל] כדמייתי ראיה מנדה אבל לא. שם, על הק"ו אלא מקבלה. [צ"ל] על הקו"ח אבל ולדי מלאכות כמלאכות א"ל מקבלה, אות א' נמחק. ד"ה אמר רב חסדא מנא אמינא לה וכו', לא היינו מייתינן בשבתות כגופין. [צ"ל] לא מצי מייתי דשבתות כגופין, תיבת היינו ואות ב' נמחק. שם, לחצי שיעור דלמא ידיעה כי ההיא מחלקת דאיכא. [צ"ל] לחצי שיעור כידיעה אלמא ידיעה כי האי מחלק דאיכא. שם, לכך צריך להביא טעם אחר שזדון שבת יש חשיבות לשבתות להיות כגופין משגגת שבת ותניא אחריתי כו'. [צ"ל] לכך צריך להביא ותניא אחריתי כו', והס"ד. מתיבת וטעם עד סה"ד נמחק ומקומן לקמן. ד"ה ותניא אחריתי כו'. נמחקו שלשת מלות הללו. שם, (דכיון דשבתות כגופין דמיין). תיבות דכיון דשבתות כגופין דמיין נמחק.
<h2>דף יז.</h2>
גמ', והא מדקתני ומודה ר"ג מכלל דפליגי באחרנייתא, אי אמרת בשלמא ר"ג כר"ע ס"ל דשבתות כגופין דמיין וחכמים פוטרים היינו ר"ע היינו דקתני ומודה כלומר אע"ג דפליגי עליה בעלמא בשתי שבתות בשגגת שבת וזדון מלאכות דנהי דימים שבינתים הויין ידיעה לחלק ומחייב ר"ג באידך ברייתא משום דאין ידיעה לחצי שיעור אפ"ה בשתי שבתות בענין אחר כגון בזדון שבת ושגגת מלאכות מודה ר"ג לר"ע דפטור ואין מצטרפין שתי אותיות משום דשבת כגופין דמיין והוי כעושה חצאי שתי מלאכות השתא ניחא ומודה ר"ג אע"ג דפליגנא עלך בשתי שבתות בגווני אחריתי בהני שתי שבתות מודינא לך אבל אי כר"א ס"ל דשבתות כגופין דמיין אבל ר"ע סבר כגוף אחד א"כ מודה ר"ג דפטור לאו לר"ע מודה דר"ע הוי מחייב כתב אות אחת בשבת זו ואחת בשבת אחרת כיון דשבתות הרבה כגוף אחד דמו א"כ מודה ר"ג לר"א קאמר ואיך נאמר אע"ג דפליג עליה בשתי שבתות מחייב ר"ג בשגגת שבת וזדון מלאכות משום דאין ידיעה לחצי שיעור דהא לר"א נמי חייב דאיהו נמי אין ידיעה לחצי שיעור ס"ל והא ליכא למימר דמודה ר"ג על ההיא ברייתא גופה קאי דמחייב בשתי העלמות בשבת אחת וקאמר דמודה בשתי שבתות דפטור דמשמע דקאי אאידך ברייתא דמחייב בשתי שבתות וקאמ' דבשתי שבתות בענין אחר מודה (דחייב) [דפטור]. הרא"ש ז"ל גליון.
גמ', אלא באחת על האריג, ופי' ומודה ר"ג דקתני בעלמא קאי (וה"ג) [וה"ק] ר"ג לר"א אע"ג דפלגינא עלך באחת על האריג דאת מיפטרת ליה ואנא מחייבנא ליה בהא מודינא שאם כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת זו דפטור וא"ת אמאי פטור והלא הוסיף אות אחת על הכתב הוא ויש לומר דמשכחת לה דפטור דכתב בשני קלפים אות אחת על קלף זה ואות אחת על הכתב בקלף אחר. תוס'. אלא באחת על האריג חייב ואם כתב אות אחת בחול ואות אחת בשבת אצל אות ראשונה חייב וכן נמי בשתי שבתות ואפ"ה מודה הוא בשתי שבתות בענין אחר דפטור היכי דלא הוי אחד על האריג כמו בזדון שבתות ושגגת מלאכות וכתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת האחרת על אחת [פי' על קלף אחר עכ"ה]. הרא"ש ז"ל. אלא אמר רבה (אות א' נמחק) לעולם אימא לך מודה ר"ג דקתני אמר אר' אליעזר אע"ג דפלגינא עלך בעלמא בדין חילוק ב' רשויות דאת פטרת ואנא מחייבנא בהא מודינא לך בכתב אות אחת דפטור. דר"ג כת"ק. דלית ליה רשויות מחלקות ולא ממש כותיה ס"ל דאילו הת"ק סבר העלמות מחלקות ואילו ר"ג סבר דאין ידיעה לחצי שיעור. ור"א סבר כר' יוסי דרשויות מחלקות והא נמי לא ממש כר' יוסי דאילו ר' יוסי ס"ל בשתי העלמות פטור דבהא לא פליג ר' יוסי את"ק דיש ידיעה לחצי שיעור ואילו ר' אליעזר שמעינן ליה דס"ל אין ידיעה לחצי שיעור כדתניא לעיל בכותב שתי אותיות בשתי שבתות כו'.
גמ', (דשבתות כגופין דמיין). תיבות דשבתות כגופין דמיין נמחק. אלא לרבא, [צ"ל] אלא לרבה, וכצ"ל בכל העמוד. לחצי שיעור ומודה, [צ"ל] לחצי שיעור ור' עקיבא סבר יש ידיעה לחצי שיעור ומודה. בהעלם אחד ברשות אחד, [צ"ל] בהעלם אחד לרשות אחד. רב נתן בר אושעיא אמר, תיבת אמר נמחק. לחלק ואי לא, [צ"ל] לחלק אי לא, אות ו' נמחק. וטבלה וחזר, [צ"ל] וטבלה וראתה וחזר. לא כך שאלו ר' עקיבא לר' אלעזר אלא כך שאלו הבא כו', [צ"ל] לא כך שאל רבי עקיבא לרבי אליעזר אלא כך שאל הבא כו'. ובא על אשתו נדה בהעלם, [צ"ל] ובא עליה בהעלם, תיבות על אשתו נדה נמחק. ואחת אמרו לו, [צ"ל] ואחת אמר לו, אות ו' נמחק. הרבה לחטאות הרבה, [צ"ל] הרבה וחטאות הרבה, אות ל' נמחק. הרבה לחטאות הרבה אמרו לו, [צ"ל] הרבה וחטאות הרבה אמר לו. הרבה לחטאות הרבה, [צ"ל] הרבה וחטאות הרבה. ואחת אמרו לו, [צ"ל] ואחת אמר לו, אות ו' נמחק. מוחלקין אמרו לו הבא כו' ואחת אמרו לו הבהמה כנדה, [צ"ל] מוחלקין אמר לו הבא כו' ואחת אמר לו בהמה כנדה.
רש"י ד"ה א"א בשלמא כר"ע ס"ל וכו', דפליגי בהכותב אות. [צ"ל] דפליגי בכותב אות. אות ה' נמחק. ד"ה ר"א מחייב וכו', דאי בשגגת שבת וזדון מלאכות הא. [צ"ל] דאי בזדון שבת ושגגת מלאכות הא. ד"ה אלא באחת על האריג וכו', ור"א והכי קאמר. [צ"ל] ור"א דלר"א פטור ולר"ג מחייב והכי קאמר. שם, כו' זדון שבת. [צ"ל] כו' בזדון שבת. שם, בשבת שני ומשלים לשיעור הראשון ואורג. [צ"ל] בשבת זו ומשלים לשבת אחרת לחצי שיעור הראשון ואורג. שם, האריג אפילו הכי מחייב ר"ג דהכא היינו טעמא דשבתות. [צ"ל] האריג נמי כן הוא ואפ"ה מחייב ר"ג דהכא גבי כותב ה"ט דפטור דשבתות. שם, לאו ר"א הוא אפילו הכי. [צ"ל] לאו ר"א הוא דהא ר"א בידיעה לחצי שיעור סבר כר"ג אפילו הכי. שם, העלמות איידי דאיירי בכותב לחצאים. ס"א העלמות דאידי ואידי בעושה לחצאים איירי. ד"ה אמר רבא, לעולם. [צ"ל] אמר רבה, לעולם. אות א' נמחק. שם, דפליגי בהדא. [צ"ל] דפליגי בחדא, הס"ד. ד"ה בשתי העלמות פטור, ויש ידיעה. [צ"ל] בשתי העלמות פטור, דיש ידיעה. אות ו' נמחק. ד"ה אלא לרבא, דאמר. [צ"ל] אלא לרבה, דאמר. אות א' נמחק. ד"ה תני נדות וכו', דגופין נינהו. [צ"ל] דגופין מחולקין נינהו. שם, שהן גופין. [צ"ל] שהן גופין מחולקין, הס"ד. ד"ה ואפילו אכל וכו', ספק יש בו כזית. [צ"ל] ספק אם יש בו כזית.
תוס' ד"ה ר"ג כתנא קמא, וקשה דמאי קאמר כת"ק דלר"ג העלמות אינן מחלקות כו'. [צ"ל] ר"ג כת"ק, פי' דמדמה שתי העלמות דר"ג לשתי רשויות דת"ק שהרי ת"ק סבר דרשויות אין מחלקות לאפטוריה המוציא גרוגרת וכמו כן סבר ר"ג דהעלמות אינן מחלקות כו', ומתיבת וקשה עד תיבת אינן מחלקות אין כאן מקומם ונמחק ושייך לעיל בדף ט"ז ע"ב אחר תיבת כלום לשון הקונטרס [בשט"מ אות כ"ו]. ד"ה אמר לו הבא על בהמה יוכיח וכו', אלא שלא שמע [צ"ל] אלא בהמה שמע, תיבת שלא נמחק. שם, מרבותיו נדה רק בהמה. תיבות נדה רק בהמה ל"ש. ד"ה ספק אכל כו', לא שבת מידיעתו. [צ"ל] לא שב מידיעתו הוא ובעינן שאם היה יודע בשעת אכילתו שהיה איסור לא היה אוכלו, והס"ד.
<h2>דף יז:</h2>
גמ', וחייא בר רב סבר יש אם למקרא מצות קרינן. הקשה הריב"א שהרי ר"ע סבר יש אם למקרא בפ"ק דסנהדרין [דף ד' ע"א] ור"ע הוא דסבר לקמן פרק דם שחיטה [דף כ"ב ע"ב] גבי חתיכה של הקדש וחתיכה של חולין אכל את הראשונה ובא אחר ואכל את השניה מביא אשם תלוי דברי ר"ע ואע"ג דבשעה שאכל את [השניה לא היתה] רק חתיכה אחת ולקמן בשמעתין [דף י"ח ע"א] משמע דכי אין בהם שתי חתיכות בשעת אכילתו אע"ג דמעיקרא היו שתים לא מחייב אשם תלוי למאן דבעי חתיכה משתי חתיכות כדאמר מאי בינייהו כגון שהיו לפניו שתי חתיכות אכל עכו"ם את הראשונה ובא ישראל ואכל את השניה לרבה ליכא מצות ופטור ואין לומר דאיכא חילוק בין היכא שאכל עכו"ם את הראשונה להיכא דאכלה ישראל. ס"א משום דעכו"ם לאו בר חיובא הוא אכל את הראשונה אבל היכא דשניהם בר חיובא [אף על השני] מצות קרינא ביה להראשונה. דמשום דמייתי הראשון מייתי נמי השני שהרי בפ' דם שחיטה משמע אפילו כי אכל ישראל את הראשונה ואח"כ השניה פטור למאן דבעי חתיכה משתי חתיכות גבי חתיכת חולין וחתיכת חלב ועוד דאמרי' בשמעתין אכלום שנים בשוגג שניהם חייבין והשני שלא מן הדין ואע"ג דראשון מביא א"כ ליתא להאי סברא וע"ק דרבי אדרבי שהרי רבי קאמר בסנהדרין יש אם למקרא ולקמן בשמעתין אמר אכל הראשונה במזיד ושניה בשוגג רבי מחייב אשם תלוי וכי אכל הראשונה במזיד הוי כאלו אכלה עכו"ם ואפ"ה מחייב אשם תלוי על השניה. ס"א וע"ק דר' אליעזר אדר' אליעזר דבפ' כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ד ע"א] מסיק דר"א אית ליה יש אם למסורת ולקמן בעי חתיכה מב' חתיכות. וי"ל דאיכא לחלק בין יש אם למקרא ולמסורת דהכא לדעלמא דלמאן דאמר בעלמא יש אם למקרא הכא נמי י"ל דסבר יש אם למקרא והוי סברא דר' עקיבא דמחייב משום דאיקבע איסוריה דכיון דמעיקרא היה שנים אע"פ שאין עתה רק אחת חייב דאע"ג דסבר יש אם למקרא ומצות קרינן מ"מ הוי טעמא משום אקבועיה איסורא וכיון דאיקבע איסורא תו לא בעי שתים וכן אליבא דרבי דמחייב באכל הראשונה במזיד והשניה בשוגג ונראה דשלש מחלוקות בדבר לפי שיטת ההלכה דאמרי' הראשונה במזיד והשניה בשוגג פטור ורבי מחייב והוי טעמא דת"ק דפטר דבעינן אפשר לברר איסוריה ועתה אי אפשר לבררו שהרי לא נשאר רק אחת ורבי מחייב דטעמא משום דבעי' אקבועיה איסורא וכבר איקבע איסורא והשתא פליגי תרוייהו למ"ד יש אם למקרא דת"ק סבר בעינן מצות מתחלה ועד סוף ורבי לא בעי וכדפי' טעמייהו ור' אליעזר סבר אפילו בחתיכה אחת חייב דלא בעי' לא לאקבועיה איסורא ולא לברר איסוריה ומשום הכי קאמר כוי חייבין על חלבו אשם תלוי והכא פליגי רב אסי וחייא בר רב דרב אסי סבר לכ"ע יש אם למסורת ומהאי טעמא דפירשית וחייא בר רב סבר לכ"ע יש אם למקרא והשתא ניחא דליכא לדמות מסורת ומקרא דהכא לדעלמא דהכא הוי טעמא כדפי' וכן צריך לומר ע"כ שהרי גבי חטאת כתיב מצות כמו גבי אשם תלוי ומ"ש דגבי אשם תלוי בעינן שתי חתיכות וגבי חטאת סגי בחתיכה אחת אלא טעמא משום דגבי אשם תלוי בעינן לברר איסוריה ולאקבועי איסורא וגבי חטאת לא צריך שהרי בא על ודאי שהאיסור נקבע ומבורר ונראה דגם רש"י סובר האי טעמא דקאמר בשמעתין אי הכי י"ל חתיכה אחת מיחייב שתי חתיכות מבעיא ופ"ה חתיכה אחת ואע"ג דלא איקבע איסוריה מחייב שתי חתיכות דאיקבע איסוריה מבעיא וגם ניחא ההיא דלקמן איתביה נמצא על שלו כו' אישתיק כו' לבתר דנפק כו' וקאמר אמאי לימא הא מני ר' אליעזר היא כו' ואמאי לא מייתי מהנך תנאי דתניא בעלמא דסברי יש אם למסורת אלא ש"מ משום דאיכא למימר דאפילו מאן דאמר בעלמא יש אם למסורת הכא סבר יש אם למקרא או מטעם איקבע איסוריה או לברר איסוריה כמו גבי לחם עוני דפסחים [דף ל"ו ע"א] וגבי כפות דלולב [סוכה דף ל"ב] ועבד [קידושין י"ח ע"ב] דלכ"ע יש אם למקרא כדמפרש טעמא דמסתברא המקרא.
גמ', שתי חתיכות צריכא למימר. מכאן נמי מוכח דסמיך אטעמא דלקמן דאפשר לברר איסוריה או איקבע איסוריה דאל"כ מה חילוק יש בין ב' חתיכות לחתיכה אחת. תוס'.
תוס' ד"ה אמר רב יהודה אמר רב כו', באיסור אשם תלוי קאי. גליון ונהי דליכא קרבן מ"מ בספק איסורא קאתי והיכי קאמר דלא תצא. הרא"ש ז"ל.
גמ', איתיביה אביי לרבה ר' אלעזר. ר' אלעזר גרסינן דאליביה אמרינן לקמן דלא בעינן חתיכה מב' חתיכות ובמקומו אפרשנו. תוס'.
מתני', בו שומן וחלב לפניו. [צ"ל] בו חלב ושומן לפניו. כשם שאכל, [צ"ל] כשם שאם אכל, אות ש' נמחק. גמ', וחייא בר רב אמר יש, [צ"ל] וחייא בר רב סבר יש (תיבת אמר נמחק). למקרא מצוות קרינן, בקצת ס"י וכן גריס הרגמ"ה למקרא מצות קרינן, בויו אחד, ואין ההפרש רק הנקודה שרב אסי מנקד מִצְוַת וחייא בר רב מִצְות וכן לקמן בדברי רב. לא תיזלא בתר, [צ"ל] לא תיזלו בתר. זו ואין צריך למימר זו, [צ"ל] זו ואין צריך לומר זו, תיבת למימר נמחק. ספק אכל ספק, [צ"ל] ספק אכל חלב ספק. אמר רבא מאי, [צ"ל] אמר רבה מאי, אות א' נמחק. שישגוג בשתים מצות כתיב מצוות קרינן, [צ"ל] שישגוג בשתי מצות מצו[ו]ת קרינן. איתיביה אביי רבי אליעזר, [צ"ל] איתיביה אביי לרבה ר' אלעזר. כוי חייבין עליו אשם, [צ"ל] כוי חייבין על חלבו אשם. ר' אליעזר סבר יש אם למסורת. [צ"ל] רבי אלעזר (אות י' נמחק) סבר יש אם למסורת ואנא ס"ל דתנא דידן פליג עליה וסבר יש אם למקרא ואנא סבר כותיה. כשר וחייב באשם, [צ"ל] כשר וחייבין באשם. חייב משום אשם תלוי הא מני רבי אליעזר היא, [צ"ל] וחייבין באשם תלוי הא מני ר' אלעזר היא. א"ר חייא אמר רב, [צ"ל] א"ר זירא אמר רב, תיבת חייא נמחק. חתיכה ספק, [צ"ל] חתיכה אחת ספק. טעמא דרבא לטעמא, [צ"ל] טעמא דרבה לטעמא, אות א' נמחק. ומחצה לרבא, [צ"ל] ומחצה לרבה, אות א' נמחק. רבי אליעזר אומר כו' אמר ליה רבי אליעזר סבר, [צ"ל] ר' אלעזר אומר כו' א"ל ר' אלעזר סבר.
רש"י ד"ה אשם תלוי וכו', כסבור חיה הוא. [צריך להוסיף] וקשיא לחייא בר רב. ד"ה לרבא ליכא מצוות, ליכא ב'. [צ"ל] לרבא ליכא מצוות, דליכא ב'.
תוס' ד"ה מדסיפא בשתי חתיכות וכו', וההיא נמי אפי' אכל. [צ"ל] וההיא נמי דאפי' אכל. שם, כשיעור וכך צ"ל. [צ"ל] כשיעור דכך צ"ל, אות (ב') [ו'] נמחק. שם, איקבע איסורא. גליון נ"א איברר איסורא, ודלא כגירסת רש"י ז"ל לקמן. שם, ומכל מקום האי זית אכל. [צ"ל] ומכל מקום מסופק זה מאי, תיבת האי ל"ש. [נראה שצ"ל מסופק איזה זית אכל, חשק שלמה. ובשיטמ"ק דפו"י, מסופק מאיזה אכל]. שם, דספק יום. [צ"ל] דספק אם יום. שם, המלאכה שפעל בשבת לפי מה שיש כמה. [צ"ל] המלאכה שהיא מרובה שפעל בשבת לפי מה שיבין כמה, תיבת שיש נמחק. שם, מעט ופעל מלאכה רבה א"כ. [צ"ל] מעט והוא עשה מלאכה מרובה א"כ. ד"ה אמר רב יהודה אמר רב כו', אבל קשה דרב אדרב. [צ"ל] אבל הקשה ר"ת דרב אדרב, תיבת קשה ל"ש. שם, לרב נחמן דמתרץ הכא. [צ"ל] לרב נחמן דמפרש הכא. שם, הראשונה משום השניה. [צ"ל] הראשונה וישראל השניה, תיבת משום נמחק. ד"ה ותני עלה וכו', והתם פרק כל. [צ"ל] והתם בפ' כל. שם, לא קאמר מהא ומביאין. [צ"ל] לא מייתי ההיא דהוריות דקאמר ומביאין. שם, דליכא שתי חתיכות. [צריך להוסיף] דנדה חתיכה אחת היא.
<h2>דף יח.</h2>
גמ', באנו למחלוקת. ע"כ צ"ל דתרוייהו ס"ל דפטור דבעינן ב' חתיכות וליכא אלא בהא קמפלגי אי מקבלין הימנו או לא דלר"א מקבלין אותו הימנו ואע"ג דאי בעי לא מייתי ולחכמים אין מקבלין אבל אין לומר דפליגי אם חייב להביאו דיש אם למסורת או לא דא"כ מאי פריך מאי איריא כו' הא נפקא מינה טובא דאילו אכלה הוזקק להביא עליה אשם תלוי ואי לא אכלה אי בעי מייתי ואי בעי לא מייתי אלא תרוייהו ס"ל יש אם למקרא ומיפטר ופליגי אי מקבלין ממנו אם הביאו אי לא והשתא שמעינן מהכא דר"א סבר יש אם למקרא ובההיא דכוי גרסי' ר' אליעזר כדפי' לעיל. תוס'.
גמ', בא ישראל ואכל את השניה פטור. לרב נחמן דאמר משום דאיקבע איסורא צ"ל דהאי תנא סבר יש אם למקרא ואינו מביא היכא דליכא שתי חתיכות. תוס'.
גמ', שניהן חייבין והשני לא מן הדין. צ"ל דלהאי תנא לית ליה הך סברא דפרישית לעיל אליבא דר' עקיבא דאע"פ דיש אם למקרא כיון שהראשון מביא אשם תלוי גם השני מביא דא"כ הוו שניהן מן הדין ועוד י"ל דהא דקאמר ר"ע לקמן זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי השני שלא מן הדין קאמר כי הך דהכא ור' עקיבא סבר כר' אלעזר ומייתי ומתנה כדמשני הכא. תוס'. [בדפו"י, הרא"ש ז"ל].
גמ', רבי אליעזר היא, [צ"ל] ר' אלעזר היא, אות י' נמחק, וכצ"ל לקמן. חתיכה ספק של חלב, [צ"ל] חתיכה אחת ספק של חלב. לברר איסוריה איכא בינייהו, [צ"ל] לברר איסורן איכא בינייהו. השניה לרבא ליכא, [צ"ל] השניה לרבה ליכא, אות א' נמחק. אמר רבה בר אבוה אמר רב, [צ"ל] אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב. דבבא בן בוטא דתנן אלא אומרים לו המתן כו' לבית ספק, [צ"ל] דבבא בן בוטא קאמר דתנן אלא אומרים לי המתן כו' לבית הספק. חייבין השני לא מן הדין, [צ"ל] חייבין והשני לא מן הדין.
רש"י ד"ה ואמאי וכו', הוה ליה למימר אשמעתיה דר' אליעזר היא, בשיטת. [צ"ל] הוה ליה למימר הא מני ר' אליעזר היא. הא קמ"ל כלומר מש"ה הוי מצטער על שלא אמר ר' מאיר היא משום דאי הוי אמר ליה אשמועינן דר' מאיר בשיטת. ד"ה אמר רבא כו'. [צ"ל] אמר רב נחמן כו'. שם, דהא ר' אליעזר. [צ"ל] דהא ר' אלעזר, אות י' נמחק. ד"ה מתנדב אדם כו', דר' אליעזר בגמרא מפרש. [צ"ל] דר' אלעזר מפרש, תיבת בגמרא נמחק. ד"ה אמר רב אשי וכו', דאמר בפרק. [צ"ל] דאמר לקמן בפרק. שם, בעינן כדקרינן. [צ"ל] בעינן שתי חתיכות כדקרינן.
תוס' ד"ה וחכמים פוטרין וכו', ועדיפי מר' מאיר ופטרי אפילו. [צ"ל] ועדיפי מר' מאיר דפטרי אפילו. ד"ה באנו למחלוקת רבי אליעזר וחכמים כו', וקמ"ל צריך שיביאנו. [צ"ל] וקמ"ל שצריך שיביאנו. שם, ההיא דר' אליעזר. [צ"ל] ההיא ר' אליעזר, אות ד' נמחק. שם, הסוגיא מטעמים אשר. [צ"ל] הסוגיא מטעמא אשר. שם, דאמר מתנדב אדם. [צ"ל] דאמר דמתנדב אדם. [שם, ומשני רבי אליעזר [אליבא] דבבא וכו' ובמוצאי יום הכיפורים וכו' דרבי אליעזר סבר יש אם למסורת וכו' פרק קמא דקדושין וכו', נ"ב וז"ל הרא"ש ז"ל ומשני במוצאי יום הכיפורים דאם לא אכלה לא מייתי נדבה. והקשה ה"ר יהודה דהא ר' אליעזר סבר יש אם למסורת בפ"ק דקדושין וכו' ע"כ. שיטמ"ק דפו"י]. שם, לא אייתי הכא. [צ"ל] לא אתי הכא, אות י' י' נמחק.
<h2>דף יח:</h2>
גמ', ידיעות ספק מחלקות לחטאות, ה"מ למיפרך מאי כשם כדפריך לקמן לרשב"ל.
גמ', כל שחלוקין כו', ואי אין ידיעות ספק מחלקות לחטאות כיון דס"ל לרבי דמחייב אשם תלוי על כל אחת ואחת מידיעת ספק א"כ לא הוי הכלל ברור בשלמא לר' יוסי ברבי יהודה דסבר דאפילו לאשם תלוי אין ידיעות ספק מחלקות ניחא כללו של דבר כדתנן במתניתין כשם שאם אכל כזית חלב ונותר ופיגול כו' דהיינו ספק חלב וספק נותר ומיירי דלא היתה ידיעה כלל.
תוס' ד"ה והתניא וכו', ולרבי יוסי ברבי יהודה וכו' חלוקין לאשמות דצריך להביא אשם תלוי וכו'. גליון דאם אכל בהעלם א' ספק שלשתן חייב שלשה אשמות. מהר"י ז"ל. שם, אבל בידיעה לא קמיירי, דהא סבר דאף באשמות אין ידיעות מחלקות גי' מהר"י ז"ל.
תוס' ד"ה הא דנקט חלב וכו'. גליון וזה לשון הרא"ש ז"ל אילו אכל כזית חלב הוי מצי למימר אכילה סתם ולאו דוקא א"נ משום כזית נקט [חלב] דאכילת היתר בעינן ככותבת. ע"כ.
גמ', מתיב רב אידי בר אבין. גליון הוי כמו אתקפתא דלעיל אלא דלעיל פריך מסברא ומצי לדחויי דאה"נ כדתריץ לעיל אבל הכא פריך ממשנה דתני בהדיא אין חייב אלא אחת. מהר"י ז"ל.
גמ', ליהוי כפרה, [צ"ל] ליהוי ליה כפרה. ור' אלעזר ורבי שמעון, [צ"ל] ור' אלעזר בר' שמעון, אות ו' נמחק. ידיעות אין, [צ"ל] ידיעות ספק אין. מכפר על דלא. [צ"ל] מכפר אע"ג דלא, תיבת על נמחק. רבא הודע, [צ"ל] רבא תרדא הודע. א"ל (רבה בב"ח תרדא), [צ"ל] אמר ליה תרדא, תיבות רבה בב"ח ל"ש. וכפר ליה דיוה"כ, [צ"ל] וכפר ליה יום הכפורים דיוה"כ. מביא על כל, [צ"ל] מביא חטאת על כל. [הלך בראשון ונכנס (פטור בשני ונכנס חייב הלך בראשון ונכנס) והזה. [צ"ל] הילך בראשון ונכנס בשני ונכנס חייב הילך בראשון ונכנס והזה. שיטמ"ק דפו"י].
רש"י ד"ה כשם וכו', ודאי חלב היו ודאי ליהוי מביא. [צ"ל] ודאי חלב היו מביא, תיבות ודאי ליהוי נמחק. ד"ה במקום אשם תלוי וכו', יום הכיפורים א' והוה. [צ"ל] יום הכפורים פטורים והוה, ותיבת א' נמחק. ד"ה דילמא וכו', דמתיידע ליה שספק חלב אכל. [צ"ל] דמתיידע ליה קודם יוה"כ שספק חלב אכל אבל ידיעת ספק אימא דלעולם אינה מחלקת. ד"ה דמתיידע ליה, כלומר אי. [צ"ל] [כלומר איכא], תיבת אי נמחק. ד"ה ומכאן עד ג' שנים, ובהעלם אחד. והיינו צירף את המעילה לזמן מרובה דתנן לעיל [דף ט"ו ע"ב] דחייב. ד"ה בשני ונכנס, למקדש. [צריך להוסיף] ובכניסתו [נעלמו] ממנו מקדש וידע טומאה [דהוי ליה] ידיעה [בתחילה] ובסוף והעלם בנתים.
תוס' ד"ה והתניא וכו', וגם לרבא. [צ"ל] וגם לרבה. ד"ה אלא מעתה וכו', דלפני יוה"כ כיפר יוה"כ. [צ"ל] דלפני יום הכפורים בפר יה"כ. ד"ה אמר ליה דילמא וכו', כמו שתי אשמות. הס"ד. שם, אמר ליה רבא בר רב חנן. [צ"ל] אמר ליה רבה בר רב חנן. הת"ד.
<h2>דף יט.</h2>
מתני', על מה נחלקו (אלא בדבר) [על דבר] כו'. פ"ה כגון ספק (אפה) [קצר] ספק טחן וכן ספק תאנים ספק ענבים וכן נתכוין לזו ועשה זו. תפש לשון דהכי הוא ודאי דמהא מיירי דמתכוין לזו ועשה זו דאהא מייתי לה אבל אין זקוק לומר דמיירי כלל בספק (אפה) [קצר] ובספק טחן דמהא לא איירי כלל דודאי זקוקים אנו לפרש מה שפי' דבה דכתיב בקרא בין אחטאת בין אידיעה דלר' יהושע עד שמתכוין לחטא בה ולעת הידיעה ידע במה חטא דבתרוייהו פטר ר"י כדתנן במתני' במילתיה דת"ק דבעי דידע במה חטא ובמילתיה דר"ש עד דמתכוין לחטא בה. תוס'.
גמ', והיזה וטבל, [צ"ל] והיזה ושנה וטבל. חייב אמאי חייב, [צ"ל] חייב ואמאי חייב. כידיעה סלקא דעתך, [צ"ל] כידיעה קא סלקא דעתין, אות כ' נמחק. מתני', מקצת עשה היום, [צ"ל] מקצת מלאכה עשה היום. שהוא משם אחד, [צ"ל] שהוא משום שם אחד. פוטר [אמר ר"ש] תמיהני. [צ"ל] פוטר ותמהני, גליון כן גרס רש"י והרגמ"ה [תיבות אמר ר"ש ל"ש], ונוסחת הרמב"ם ז"ל א"ר שמעון תמהני עיין בפי' המשנה.
רש"י ד"ה שכח שהלך בראשון וכו', איכא טומאה ידיעה ודאית. [צ"ל] איכא ידיעת טומאה ודאית, ועל תיבות ידיעה נרשם עליו קו להורות כי לפ"ד הוא יתר. שם, ליכא ידיעה ודאית, [צ"ל] ליכא ידיעה טומאה ודאית. ד"ה ור' שמעון בן יהודה סבר, אף על גב דטומאת ידיעה ודאית. [צ"ל] אע"ג דידיעת טומאה ודאית. ד"ה על דבר שהוא משם אחד, [צ"ל] על דבר שהוא משום שם אחד.
תוס' ד"ה הא מתניתין היא דתנן כו', דבעי אי, [צ"ל] דבעי ידיעת בית רבו אי. שם, רבו ועוד. [צ"ל] רבו מרבי ועוד.
<h2>דף יט:</h2>
רש"י ד"ה מתעסק בחלבים, כגון חלב כו' עד אל החלב ואכלו ולא דמי לשוגג כו'. גליון וכן פי' מתעסק דעריות ובחנם פי' כן דשוגג היינו שנתכוין לחתיכה זו עצמה אבל סבור שהוא שומן וה"ה דמצי למימר דשוגג זהו אומר מותר דהוי שוגג כו'. גליון ע"כ. שם, אבל סבור שהוא שומן. גליון ועוד יש לפרש שוגג היינו אומר מותר לאכול חלב דהוי שוגג בכל התורה כולה חוץ מלענין גלות דטובא בשגגה כתיבא. תוס' כת"י.
רש"י ד"ה מתעסק בעריות, כגון נתכוון לבוא על אשתו נדה וסבור טהורה היא. לא הבנתי זה הלשון דהיינו נתכוין לחתיכה עצמה של חלב וסבור שהוא שומן שאמר רש"י לעיל שהוא שוגג וכך היה לו לומר אשתו טהורה ואחותו עמו בבית ומכוין לבא על אשתו ונשמטה אשתו ולא ידע ובא אחותו במקומה א"נ אשתו נדה ואחותו עמו בבית ונתכוין לבא על אשתו ובא על אחותו והיינו דומיא דמתעסק דחלב דפי' רש"י בעצמו לעיל.
גמ', מתעסק בשבת פטור מ"ט מלאכת מחשבת אסרה תורה. וא"ת א"כ למה צריך בה פרט למתעסק תיפוק ליה מהכא וגם איפכא למה צריך טעמא דמלאכת מחשבת תיפוק ליה מהכא דכתיב בה פרט למתעסק וגם למה צריך טעמא גבי חלבים ועריות שכן נהנה תיפוק ליה דלא בעי מלאכת מחשבת. ס"א ועוד אי טעם דנהנה טעם גמור הוא למה לי טעם גבי שבת משום מלאכת מחשבת תיפוק ליה דאינו נהנה ועוד יש להקשות לפרש"י גבי נתכוין להגביה. וע"ק דקאמר לרבא היכי דמי כגון דנתכוין לחתוך התלוש כו' לאביי כגון דנתכוין להגביה התלוש ולמה לי שנתכוין להיתרא אפילו נתכוין לאיסורא נמי דהא אמרינן לקמן נתכוון להדליק את זו והדליק את זו פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה וא"כ אפילו נתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר פטור וי"ל דתרוייהו צריכי אשר חטא בה פרט למתעסק ר"ל מתעסק דהיתר כגון שנתכוין לחתוך או להגביה התלוש (ועלה) [ונמצא] בידו שהוא מחובר אותו דבר עצמו דאם מטעם מלאכת מחשבת לא מפטרה שהרי עשה מחשבתו אע"פ שלא נתכוין רק להגביה התלוש או לחתוך את התלוש מ"מ איתעבידא מחשבתו שהרי אותו דבר עצמו שנתכוין ליקח (עלה) [נמצא] בידו ואיצטריך בה למיפטר לענין שבת הואיל ולא נתכוין לאיסור ובחלבים שסבור שומן הוא ונמצא חלב חייב משום דנהנה ואיצטריך מלאכת מחשבת למיפטר היכא דנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דאי מאשר חטא בה פרט למתעסק לא ממעיט רק היכא שלא נתכוין לאיסור כגון נתכוין לחתוך התלוש ועלה בידו שהוא מחובר דלא מצינן למעט ממלאכת מחשבת [אבל היכא דנתכוין למחובר זה ועלה בידו מחובר אחר לא כיון דנתכוין לאיסור [לא] פטרינן ליה [אלא] מטעם דאין זו מלאכת מחשבת כיון דאין מתכוין לאותה מלאכה עצמה שעשה ובחלבים ובעריות כה"ג כגון ב' חתיכות של חלב ונתכוין לאכול זו ואכל זו וכן בעריות נתכוין לבא על אשתו נדה ובא על אחותו חייב ואע"ג דלא נתכוין לזה האיסור דלא כתיב מלאכת [מחשבת] אלא גבי שבת דסמיך הכתוב מלאכת מחשבת דמשכן לשבת. (אא"ה זה היה כתוב בסוף המס' השמטה שייך לכאן והעתקתי על מקומו עכ"ה)] וה"פ דסוגיא אלא מתעסק בשבת דפטור פי' נפקינן מאשר חטא בה דאמר רב נחמן אמר שמואל מתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה כו' כלומר אלא למתעסק בשבת דפטור מדכתיב בה דאמר רב נחמן אמר שמואל מתעסק בשבת פטור מ"ט מלאכת מחשבת אסרה תורה ולא מבעיא נתכוין להיתר דפטור מדכתיב בה אלא אפילו נתכוין לאיסור נמי פטור מטעם מלאכת מחשבת וה"פ דמילתא דשמואל כדפרישי' וניחא דמייתי תלמודא מילתיה דשמואל לאשמועינן דשמואל דריש בה פרט למתעסק והשתא מפרש היכי דמי מתעסק דהיתר דפטור מטעם בה לאביי כגון דנתכוין להגביה את התלוש ולרבא נתכוין לחתוך את התלוש. תוס'.
תוס' ד"ה לשון וכו', ורבינו שלמה יצחקי לא פירש כן. דמשמע ליה דר"י מיירי מתעסק ממש דפטר ר' יהושע בב' מינין אפילו מתעסק בדבר אסור ותמהני אם פטר ר' יהושע דלכאורה מחייב וא"כ למה נאמר כו' פי' בדבר שהוא אמת שמותר כגון להגביה את התלוש וחתך את המחובר או מתכוין לאיסור נמי אם מתכוין לכבות והדליק והוו ב' שמות דדוקא בחושב ב' מינים דהוו שניהם שם אחד יכול להיות דר' יהושע מחייב כן היה אומר ר' יהודה והא דלא אותיב תלמודא ממילתא דר"ש משום דמצינו לדחות באבד מלקט מלבו אבל מילתא דר"י משתמע טפי דמיירי במתעסק בזו ועלתה בידו אחרת ומוקי לה תלמודא בלא מתעסק אבל [אבד] מלקט בלבו דמתחילה מתכוין במה שהוא עושה בסוף.
גמ', הגביה בין השמשות מהו. פ"ה עומד ברה"ר והגביה חפץ ברה"י דהשתא הגבהה הוצאה היא ובפי' אשכנז פי' הגביה בין השמשות הקורנס והניח על הסדן דהוי מלאכה דמכה בפטיש דחייב ואי אפשר שלא תהא כולה או ביה"כ או בשבת ואמר להו דקדקתם אחרי כלומר נצחתוני ופריך ולימא להו מקצת הגבהה היום ומקצת הגבהה למחר דאיכא שני ימים אל המלאכה אחד בהגבהתו ואחד בהכאה אבל רבנן דפרכי סברי דאזלינן בתר הכאה דאי משום הגבהה לאו מלאכה היא והכי איתא בתוספתא אמרו ליה מכה בפטיש יוכיח אמר להו דקדקתם אחרי ומהכא משמע דאם הגביה הקורנס בחול והכה על הסדן בשבת דחייב דאזלינן בתר ההכאה לרבנן וק"ק אמאי לא קאמרי ליה קוצר כגרוגרת בחול ובשבת בין השמשות השלימו לשיעור דאזלינן בתר ההשלמה כמו גבי ההגבהה. תוס'.
גמ', אמר ליה רבא לרב נחמן והא תינוקות כו'. וא"ת אפילו לא אייתי מילתא דשמואל מצי פריך שהרי אמר במתני' מה ת"ל אשר חטא בה פרט למתעסק וכבר פירשתי דמיירי שהוא מתכוין לדבר היתר וא"כ תיקשי היכי מחייב ר' אליעזר חטאת וגם רבא תיקשי לנפשיה דההיא דהכא היינו כמו נתכוין להגביה התלוש ועלה בידו שהוא מחובר דלא נתכוין לאיסור דפטור מטעם בה פרט למתעסק כדפרישית לעיל ועוד מאי פריך לההיא דאמר רב נחמן אמר שמואל הא דפטור מטעם מלאכת מחשבת היינו שנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דהיינו תרי גופין אבל הכא גבי תינוקות לא שייך האי טעמא למיפטריה מטעם מלאכת מחשבת שהרי להאי גוף נתכוין והוי כמו נתכוין לחתוך התלוש ועלה בידו שהיא מחובר וחד גופא הוא וי"ל דלמתני' לא מצי פריך שהרי האי נמי מקרי שפיר נתכוין לאיסור כיון דהחובל בשבת חייב אלא שהותרה גבי מילה וא"כ לא שייך האי טעמא בה פרט למתעסק אבל לשמואל פריך שפיר [דליפטר] מטעם מלאכת מחשבת [אף] דנתכוין לאיסור ואע"ג דהכא גבי תינוקות חד גופא הוא וגבי מלאכת מחשבת תרי גופין מ"מ פריך שפיר והכי פריך כי היכי דמדמי שמואל לפטור נתכוין לאיסור מטעם מלאכת מחשבת לנתכוין להיתר דפטור מטעם בה פרט למתעסק ה"נ מדמי גבי מתעסק לפטור מטעם מתעסק מתכוין לאיסור ועלה בידו שהוא איסור למתכוין להיתר ועלה בידו שהוא איסור דפטור מטעם מתעסק דהתם כתיב קרא [אשר חטא בה] דמאחר דחזינן דשמואל לא מפליג בין איסור להיתר גבי מלאכת מחשבת בתרי גופין ה"נ לא מפליג גבי מתעסק בין איסור להיתר בחד גופא וא"כ לשמואל הכא גבי תנוקות יהיה פטור דמתעסק הוא ופטור מאשר חטא בה פרט למתעסק. תוס'. א"ל רבא לרב נחמן כו'. תימה חדא דתינוקות מתכוין להיתר למול של שבת והך מתעסק פי' לעיל דנפיק מבה ולא ממלאכת מחשבת דהוי שפיר מלאכת מחשבת הואיל ומתכוין לגוף שנמצא איסור אלא שהיה סבור שהיה היתר ולא דמי למתעסק דשמואל דמיירי שהיה מתכוין לגוף זה ועלה בידו אחר ותו לרבא תיקשי דהיינו נתכוין כו' וי"ל דהך דתינוקות הוי כמו מתכוין לאיסור שהרי הוא מתכוין למלאכה גמורה לעשות חבורה דנהי דסבור שהוא של שבת מ"מ לחבלה מתכוין ובעלמא מתחייב כיוצא בה אבל רחמנא שריא ואין זה היתר גמור הלכך אתנא דסבר מתעסק [נפיק] מבה ליכא לאותביה וכן לרבא דאין זה כמו מתכוין להגביה את התלוש או לחתוך תלוש דהתם אין כוונתו לעשות מלאכה אבל אמתעסק דשמואל קשיא ליה דאמר מתעסק שייך שפיר במתכוין לעשות איסור ועלה בידו איסור אחר א"כ ה"נ לפטור דנהי (דלא) דבדשמואל עלה בידו גוף (אחד) [אחר] ואין זה מלאכת מחשבת מ"מ מדברי שמואל אנו למדין דכך מתעסק ובמתכוין לעשות [איסור] כמו לעשות היתר ואלו מתכוין להיתר ממעטינן מבה גם מתכוין לאותו גוף שנמצא אסור כמו כן לשמואל אם נתכוין לגוף זה לעשות מלאכה גמורה אבל סבור שהוא היתר ונמצא שאותו גוף עצמו אסור פטור דכך לי מתכוין לאיסור כמו מתכוין להיתר. תוס' כת"י.
גמ', הואיל ומקלקל בחבורה כו'. וא"ת התם פ"ק דכתובות [דף ה' ע"ב] משמע דלר"ש אינו מתכוין בחבורה פטור אע"ג דסבר מקלקל בחבורה דחייב ואמאי לא אמר הואיל כי הכא וי"ל דיש לחלק בין מתעסק לשאין מתכוין דהכא היינו טעמא משום דמתעסק ומקלקל שוין שהרי מקלקל חייב בכולי עלמא רק גבי שבת דפטור חוץ ממקלקל בחבורה דחייב והכי נמי מתעסק בכולי עלמא חייב (אבל) [אלא] גבי שבת פטור ובחבורה יהיה חייב כמו מקלקל אבל אינו מתכוין פטור בכ"ע. תוס'. הואיל מקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב. דהא דכל המקלקלין פטורים היינו משום דבעי מלאכת מחשבת כדאיתא בחגיגה הלכות שבת כהררין התלויין בשערה וקאמר עלה בגמ' הלכות שבת מיכתב כתיבין ומשני לא צריכא אלא לכדר' אבא דאמר ר' אבא החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה ומוקי אפילו כר' יהודה ומשום מקלקל ומאי תלויין בשערה משום דמלאכת מחשבת לא כתיבא וכיון דמחייב מקלקל בחבורה א"כ לא בעי מלאכת מחשבת בחבורה הלכך מתעסק נמי חייב. הרא"ש ז"ל.
רש"י ד"ה ותא אבתראי וכו', ואנן תרוייהו בעינן בקשתו ומחשבתו. נ"ב אבל מתעסק אחר כגון דנתכוין ללקוט מחובר זה וליקט את זה אפילו זה בצד זה פטור לד"ה אפילו לר' אליעזר שהרי לא נעשית בקשתו שמעולם לא נתכוין לאותו מחובר שליקט. כך יש בגמרא ישנה בגליון תוס'.
גמ', מתעסק דמאי אי דחלבים ועריות חייב [דאמר רב נחמן אמר שמואל המתעסק בחלבים ועריות חייב] שכן נהנה ואי מתעסק בשבת פטור מאי טעמא. [צ"ל] מתעסק במאי אי בחלבים ועריות חייב שכן נהנה אלא מתעסק (תיבת ואי נמחק) בשבת פטור דהא אמר רב נחמן אמר שמואל מתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה מתעסק בשבת פטור מ"ט. פטור דהא לא איכוון לחתיכה דאיסורא, ס"י נ"א פטור דכי איכוין לחתיכה דתלוש איכוין. דאיסורא רבי יוסי אומר לא. [צ"ל] דאיסורא אמר ר' יוסי לא, תיבת אומר נמחק. לרבי אליעזר פטור הא שמענא, תיבת פטור נמחק. ר' שמעון שזורי ור"ש אומר לא, [צ"ל] ר' שמעון שזורי ור"ש אומרים לא. אם כן מה ת"ל אשר חטא בה פרט למתעסק אמר רב נחמן, מתיבת א"כ עד תיבת אמר ר"נ נרשם על כל תיבה קו להורות כי יתר הוא לפ"ד. הואיל ומקלקל בחבורה חייב, עי' תוס' (שבת דף ע"ב). לשמואל ר' יהודה אומר אפי', [צ"ל] לשמואל אמר ר' יהודה אפילו, תיבת אומר נמחק. והא הכא מתעסק הוא, [צ"ל] והא הכא דמתעסק הוא. ותא בתראי הכא, [צ"ל] ותא אבתראי הכא. מלבו נתכוון, [צ"ל] מלבו כגון נתכוין. הרי נעשתה כוונתו ורבי יהושע כו' לא נעשתה כוונתו ומחשבתו, [צ"ל] הרי נעשתה בקשתו ומחשבתו ורבי יהושע כו' לא נעשתה בקשתו ומחשבתו.
רש"י ד"ה מתעסק בעריות וכו', טהורה היא אחותו. [צ"ל] טהורה היא ואחותו. ד"ה ולר' יוסי וכו', למחר (הוא) גמר. [צ"ל] למחר הא גמר, אות ו' נמחק. שם, אמאי קאמר. [צ"ל] ואמאי קאמר. ד"ה אבל בחד מינא וכו' מחייב, ואת אמרת מתעסק בשבת פטור דמשמע בסתם ואפילו בחד מינא. [צ"ל] מחייב דלאו מתעסק הוא שהרי ללקיטת תאנים נתכוין וליקט תאנים ואת אמרת מתעסק בשבת פטור דמשמע בסתם ואפילו בחד מינא, ובס"א אינו. ד"ה אפילו ר' יהושע מחייב, תיבות אפילו ר' יהושע מחייב נמחק. שם, דלאו מתעסק הוא שהרי ללקיטת תאנים נתכוון וליקט תאנים אף על גב. מתיבת דלאו מתעסק עד תיבת אע"ג אין זה מקומן ושייך למעלה [ועי' באות כ"א]. שם, אבל שמואל. תיבת אבל נרשם קו למעלה להורות כי הוא יתר. שם, משמע שיתכוין בו. [צ"ל] משמע שיתכוין לזו, הס"ד. ותיבת בו נמחק. ד"ה ותא אבתראי וכו', צריך [אבל לא נעשית מחשבתו] שבשעת. [צ"ל] צריך אבל לא נעשת בקשתו ומחשבתו שבשעת.
תוס' ד"ה לשון וכו', עצמו שמתכוון לו. [צ"ל] עצמו שנתכוין לו, אות מ' נמחק. ד"ה אבל בחד מינא אפילו רבי יהושע מחייב. [צריך להוסיף] ואת אמרת מתעסק בשבת פטור דמשמע בסתם ואפילו בחד מינא ואע"ג דאביי ורבא לא פטרי מתעסק אלא במתכוין להיתר וכו' שמואל אפילו מתעסק לאיסורא פטר ע"כ לשון הקונטרס וקשה שהרי אפילו במתכוין לאיסור פטרי כמו בההיא דשתי נרות דולקות כדפירש לעיל אלא נראה לכך. שם, לאיסור ומיפטר מטעם. [צ"ל] לאיסור דמיפטר מטעם, אות ו' נמחק.
<h2>דף כ.</h2>
גמ', ורבי יהודה מאי קאמר דפליגי. פי' אם כמו דשנינן לשמואל דמתעסק פטור ומתני' דר' יהודה מתוקמא באבד מלקט נעמוד מילתא דר"ש [ג"כ בהכי] א"כ ר"י מאי אתא לאשמועינן אלא לאו מתעסק כו' אבל לא רצה לומר איפכא דר"ש ור"ש שזורי סברי מתעסק חייב ור"י [סבר] פטור דלכאורה משמע לישנא דר"י אפי' במתכוין ללקוט תאנים ולקט ענבים ולא משמע כולי האי דאיירי דאבד מלקט מלבו. תוס'. ור' יהודה מאי קאמר דפליגי במתכוין ללקוט ענבים וכו' וכשאבד מלקט מלבו וכדפי' לעיל והיינו כו'.
גמ', ור"ש ור"ש שזורי סברי מתעסק פטור. וה"ק ר"ש [ור"ש שזורי] לא נחלקו בשם אחד באבד מלקט מלבו שהוא חייב כגון נתכוין ללקוט תאנים אלו ושכח וכסבור תאנים אחרים והלכה ידו על התאנים הראשונים על מה נחלקו על שני שמות בנתכוין ללקוט תאנים ושכח וכסבור ענבים והלכה ידו על התאנים אבל בלא אבד מלקט מלבו לכ"ע פטור אף במין אחד כגון נתכוין ללקוט תאנים אלו ולקט תאנים אחרים ואתא ר' יהודה למימר דאף נתכוין ללקוט תאנים ולקט ענבים בלא אבד מלבו נמי חייב לר' אליעזר ופטור לר' יהושע ובמין אחד [כגון] נתכוין ללקוט תאנים אלו ולקט תאנים אחרים אף ר' יהושע מודה דחייב וקשיא לשמואל ממתני' דר' יהודה ומשני דבאבד מלקט מלבו בשני שמות פליגי לדברי ר' שמעון ור' יהודה סבר דבאבד מלקט מלבו אף בשם אחד כגון שחורות ולבנות דהיינו שם אחד פליגי כפר"י וק"ק דמעיקרא פשיטא לתלמודא שחורות ולבנות הם היו שני שמות והשתא משנה סברתו לומר דמין אחד הם לבנות ושחורות ועוד למה נקט ר' יהודה במילתיה תאנים וענבים דבהא מודה ר"ש לא היה לו להזכיר רק שחורות ולבנות ונראה כפי' אשכנז דה"ק ר"י לר"ש דקאמרת באבד מלקט מלבו בשם אחד לא פליגי כי אם בשני שמות פליגי אדרבה הכי הוי לך למימר אפילו נתכוין ללקוט תאנים ולקט ענבים שחורות ולקט לבנות דשני שמות נינהו פליגי ואי אמרת האי לישנא משמע אף בשני שמות וכ"ש בשם אחד פליגי ואז משתמע שפיר בין בשם אחד ובין בשני שמות פליגי. הר"י ז"ל בגליון.
גמ', רבא אמר ליקדם כו'. פ"ה כדאיתא ועוד מפרש ר"י דנפרש על שם אחד דר"ש שזורי כהאי גוונא וה"ק ר"ש שזורי לא נחלקו על שם אחד פירוש על מלאכה א' כגון לכבות נר זה תחלה ולכבות נר אחר אח"כ ועשה להיפך ואיחר את המוקדם והקדים את המאוחר אפילו בשתי נשימות חייב דכיון דמלאכה אחת היא אין קפידא בהקדמה ואיחור על מה נחלקו בשני שמות פי' בשתי מלאכות שרוצה להדליק נר זה תחלה ולכבות נר אחר אח"כ. ס"א בנפיחה אחת. וכבה תחלה והדליק אח"כ ובהא פליגי ר"א ור"י ר"י פוטר כיון דשתי מלאכות נינהו וה"ה נתכוין ללקט תאנים תחלה ואח"כ ענבים והקדים וליקט ענבים תחלה ואח"כ תאנים חייב לכ"ע כיון דמלאכה אחת היא אע"ג דשני מיני פירות הן וקרינן ביה אשר חטא בה ואתא ר' יהודה למימר דכי היכי דפליגי בשתי מלאכות בהדלקה ובכבוי ה"נ פליגי במלאכה אחת בשתי מיני פירות כגון נתכוין ללקוט תאנים תחלה ואח"כ ללקט ענבים ועשה להיפך ולא מבעיא שני מיני פירות אלא מין פרי אחד והוא משני ענינים כגון נתכוין ללקוט תאנים שחורות תחלה ואח"כ לבנים ועשה להיפך פטר בה ר' יהושע. (ס"א אלא אמרינן דלבנות ושחורות ב' שמות הן וכולה מלתא דר' יהודה הויא שם אחד ומלאכה אחת תלישת היתר ותלישת שחייב כשנתכוין לשניהם אך נתכוין להקדים תלישת תאנים לתלישת ענבים ושינה להקדים המאוחר וקאמר ר' יהודה אע"פ שהוא שם מלאכה אחת נחלקו ר"א ור"י דר"י פוטר וקאמר ר"ש שזורי כיון שהוא מתכוין לשם מלאכה אחת שהכל שם תלישה היא אע"פ שהן ב' שמות תאנים וענבים לכ"ע חייב דשם אחד מקרי והיינו דקאמר במילתיה לא נחלקו על שם אחד והתניא בניחותא כו'). והשתא לכ"ע בין לר' יהודה ובין לר"ש שזורי במין אחד וענין אחד ומלאכה אחת חייב אף לר' יהושע ובשתי מלאכות בין לר' יהודה בין לר"ש פוטר ר' יהושע. הרא"ש ז"ל בתוספותיו אבל כן מצאתי בתוס' כת"י.
גמ', והתניא בניחותא היו לפניו שני נרות דולקות או כבות ונתכוין לכבות את זו וכיבה את זו להדליק את זו והדליק את זו, אית ספרים דגרסי חייב וניחא טפי דמייתי הך סייעתא לדברי רבא וה"פ לכבות את זו תחלה ואח"כ את זו ועשה להיפך חייב אפילו בשתי נשימות כיון דהכל מלאכה אחת וענין אחד אבל שתי מלאכות להדליק תחלה ולכבות אח"כ ועשה להיפך אם בנשימה אחת כיבה והדליק חייב דבנשימה אחת לא שייך הקדמה ולקמן מפרש או חייב אחת או שתים בשתי נשימות פטור כיון דב' מלאכות נינהו לא קרינן בה אשר חטא לר' יהושע והשתא הויא הך ברייתא בין אליבא דר' יהודה בין אליבא דר"ש ואי גרסינן פטור לא איירי רישא בהקדמה אלא במתעסק נתכוין להדליק נר זו והדליק נר אחר פטור וסיפא לא מצינן לפרושי אלא בלהקדים ושמעינן שפיר מינה דוקא בהדלקה וכבוי דהוו שתי מלאכות פטור אם עשה להיפך ובשתי נשימות אבל בהדלקה והדלקה דמלאכה אחת היא ועשה איפכא אפילו בשתי נשימות חייב וכולה ר' יהושע היא. הרא"ש ז"ל בתוספותיו וכן מצאתי ג"כ בתוס' כת"י.
גמ', נהי דאקדומי. ובסמוך פליגי ת"ק ורשב"א אי מחייב אחת או שתים לפי דאמר להקדים איכא בינייהו. תוס'.
גמ', דפטר ואלא דקא מכוין לכבות ולא קא מכוין להבעיר, וליכא למימר משום הוי פסיק רישיה דא"כ מאי טעמא דפטר. תוס'. ור' אליעזר ברבי צדוק סבר חייב. ואע"פ דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה יש לפרש דס"ל כר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ובמקלקל בהבערה כר"ש דמחייב. תוס'.
גמ', שהוא משם אחד שהוא חייב אלא [על מה נחלקו] על, [צ"ל] שהוא משום שם אחד שהוא חייב על מה נחלקו על, ותיבת אלא נמחק. חייב ור"ש שזורי סברי, [צ"ל] חייב ור"ש ור"ש שזורי סברי. דרבי שמעון שזורי סבר שכח, [צ"ל] דרבי שמעון ור"ש שזורי סברי שכח. ולא שנא בשני שמות, [צ"ל] ולא שנא בדבר שהוא בשני שמות. דולקות (ארוכות) ונתכוין, [צ"ל] דולקות או כבויות ונתכוין, תיבת ארוכות נמחק. והדליק את זו פטור. גליון בקצת ס"י כתוב פטור ורש"י גריס כן, והתוס' בכמה דוכתי גרסי לעיל כרש"י ז"ל, אבל הרא"ש גריס חייב. בנשימה אחת חייב [בשתי נשימות פטור] פשיטא, [צ"ל] בנשימה אחת חייב בשתי נשימות פטור בנשימה אחת חייב פשיטא. דפטר אלא דלא קא מכוין להבעיר, [צ"ל] דפטר ואלא דקא מכוין לכבות ולא קא מכוין להבעיר. ור' אליעזר ברבי צדוק אמר חייב, [צ"ל] ור' אליעזר ברבי צדוק סבר חייב (ותיבת אמר נמחק). אמר רבי יוחנן עד כאן, [צ"ל] אמר ר' ירמיה עד כאן, תיבת יוחנן נמחק. הלכה זו אמי בר אבין, [צ"ל] הלכה זו אביי בר אבין, תיבת אמי נמחק.
רש"י ד"ה אלא לאו מתעסק איכא בינייהו, דשמעיה רבי יהודה לרבי שמעון שזורי דאוקי פלוגתא באבד. [צ"ל] דשמעינהו רבי יהודה לר"ש ורבי שמעון שזורי דאוקימו פלוגתייהו באבד. שם, באב מלאכה ועשה. [צ"ל] באב מלאכה זו ועשה. ד"ה ורבי יהודה סבר אפילו בשם אחד פליגי וכו', (תוספות) מה שאמר במתניתין וכו' עד כאן תוספות. מן תיבת תוס' עד סה"ד מוקף בחצאי לבנות. ד"ה ליקדם איכא בינייהו וכו', האחרונה ר' שמעון. [צ"ל] האחרונה תחילה ר' שמעון. שם, עבד ולא איכפת לן במקדים המאוחר כי. [צ"ל] עבד מחייב ולא איכפת לן במוקדם ומאוחר כי. ד"ה בשתי נשימות פטור וכו', כסדר. לא אתעביד מחשבתיה, דאיכא למימר. [צ"ל] כסדר ולא אתעבידא מחשבתיה. אחורי נמי לא מאחר, דליכא למימר. ד"ה החותה, הממלא כלים מצבור. [צ"ל] הממלא כלי מצבור. ד"ה מאי טעמא דמאן דמחייב תרתי וכו', לא איכוין לחדא ולגביה מתעסק. [צ"ל] לא איכוין אלא לחדא ולגבי שניה מתעסק. ד"ה כדי להבעיר את התחתונות וכו', כוונתו שהיה נפח וצריך לפחמין נתכוין לכבות עליונות שהיו גסות. [צ"ל] כוונתו שהוא נפח וצריך פחמין ומתכוין לכבות עליונות שהן גסות. שם, שהוא מקלקלם אצלו. [צ"ל] שהוא מקלקל אצלן, הס"ד. ד"ה אמי בר אבין. [צ"ל] אביי בר אבין, תיבת אמי נמחק.
תוס' ד"ה היינו ר' שמעון ור' שמעון שזורי וכו', כגון ענבים או תאנים וכו' כגון שלקט תאנים או ענבים. [צ"ל] ענבים ותאנים וכו' תאנים וענבים. שם, דמאי קמשמע לן. [צריך להוסיף] היינו דרבי יוסי. ד"ה אלא לאו מתעסק איכא בינייהו וכו', פטור ורבי שמעון. [צ"ל] פטור דר' שמעון, אות ו' נמחק. שם, דפלוגתיה דרבי יהושע ורבי אליעזר. [צ"ל] דפלוגתייהו דר' יהושע ור' אליעזר. שם, אבל במין אחד דשלא אבד מלקט. [צ"ל] בשלא אבד מלקט. שם, אפילו בנתכוין כו' ובשני מינים. [צ"ל] אפילו נתכוין כו', דבשני מינים.
<h2>דף כ:</h2>
רש"י ד"ה להקדים איכא בינייהו וכו', הילכך מחייב חדא. תימה דא"כ יתחייב שתים ואם אין [נקרא בבת אחת] יפטור בלא כלום וי"ל דלכך מיהא חייב אחד לת"ק דס"ל דאחד משני דבריו לאו דוקא או אינו מקדים המוקדם או אינו מאחר המאוחר הילכך לא סגי דלא מחייב חדא בשביל אותו שאינו מקפיד בהקדמה או באיחור ובאחרת שרוצה בהקדמה ונמצא שנעשית עם האחרת בלא הקדמה ואיחרה על השניה מפטר לעולם או בהקדמה או באיחור.
תוס' ד"ה סבירא ליה וכו', דהוה פסיק רישיה דלא ניחא ליה, והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה כמו בשמעתין נתכוין לכבות והובערו מאליהן דהוי פסיק רישיה וע"כ אינו מקלקל בהבערה מדמחייב ליה אידך תנא ופטור משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וכן אמר מורי דכך יש לפרש בהך דכל כתבי (שבת קי"ז ע"א) גבי הא דקאמר דלא בעי לעור והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש כו' וכיון דניחא ליה בעור בהפשט מאלו לא יופשט הוי שפיר מלאכה שאינה צריכה לגופה.
מתני', דם עיקור. אין לפרש שעקר הסימנים ממקום חיבורן דאינה מתה בעיקור זה וכדפרש"י בחולין דהלכה למשה מסיני הוא דאין שחיטה מועלת בסימנים עקורים אבל טריפה לא הוי וא"כ לא הוי דם שהנשמה יוצאת בו ואין חייבין עליו אלא מיירי בשחט בסימנין עקורים. הרא"ש ז"ל.
מתני', דם הטחול ודם הלב. נקטיה הני לפי שיש בהם רוב דם והנפש תלוי בו אפ"ה אין חייבין עליו דדם האברים הוא. הרא"ש.
מתני', דם ביצים. היינו ביצי זכר ויש בהם ריבוי דם כדאמרי' בפ' גיד הנשה [חולין צ"ג ע"ב] דאית בהו שורייקי סומקי. הרא"ש ז"ל. דם חגבים. עי' ר"נ כתובות פ' אע"פ תוס' בכורות (דף ס"ג ע"ב) הרשב"א סי' מ"ו.
גמ', שיש בהן טומאה קלה וחמורה. וא"ת בעוף טמא מאי טומאה חמורה אית בה והרי אין נבלת עוף טמא מטמא בגדים וי"ל דצד עוף אית בה טומאה חמורה כגון נבלת עוף טהור וכן נמי צ"ל בהאי דקאמר ויש בה איסור והיתר דהיינו קודם שחיטה ולאחר שחיטה וגבי בהמה טמאה מאי היתר יש בה לאחר שחיטה אלא ש"מ צד בהמה קתני ובהמה טהורה אית בה איסור והיתר מיהו קשה דאמר בסמוך אי מה בהמה דאינה באם על הבנים אף עוף כו' מאי פריך הא איכא צד עוף דאינה באם על הבנים וצריך לומר לפי מה דמקשה בסוף דוקא קתני ולא צד וה"ה דהוי מצי למיפרך לפי מה שהוא סובר דדוקא קתני דמה בהמה דיש בה טומאה קלה וטומאה חמורה אף עוף כו' לאפוקי עוף טמא דאין בה טומאה חמורה. תוס'.
גמ', פטור הדתניא, [צ"ל] פטור הא דתניא. מתני', אכל דם שחיטה, על תיבת אכל נרשם עליו קו להורות כי הוא יתר. דם חגבים דם התמצית, ברוב ס"י כתוב כאן דם חגבים דם שרצים דם התמצית, וכן גריס הרגמ"ה ז"ל. שיטמ"ק דפו"י. גמ', ביצים, [צ"ל] ביצים דם שרצים, גליון כן כתוב בס"י וכן גריס הרגמ"ה. מיוחדין שיש בהן טומאה קלה, נ"ב תוס' בכורות דף כ"ג ע"ב. אף כל שיש בהן טומאה קלה אוציא דם מהלכי. [צ"ל] אף כל שיש בהן טומאה קלה וטומאה חמורה ויש בהן איסור והיתר והן מין בשר אוציא דם מהלכי. שתים שיש בהן טומאה חמורה ואין בהם טומאה קלה, [צ"ל] שתים שאין בהן טומאה קלה, תיבות ויש בהם טומאה חמורה ל"ש ואות ו' נמחק.
רש"י ד"ה אין חייבין עליהן, כרת שאין. [צ"ל] כרת דאין, אות ש' ל"ש.
תוס' ד"ה כגון וכו', ולאו נופח אלא. [צ"ל] ולא נפח שעושה מלאכת ברזל אלא, אות ו' נמחק. שם, בלע"ז שנבערו העצים. [צ"ל] בלע"ז כן הוא דרכו כשנבערו העצים. שם, פחמין ומסיר הפחמין גבוה מן. [צ"ל] פחמין מסיר הפחמין הגסים מן, אות ו' ותיבת גבוה נמחק. שם, ברזל ומשאין. [צ"ל] ברזל ומשאיר, אות (י') ן' נמחק. שם, כי אינו חפץ. [צ"ל] כי אינן ראויין למלאכתו ואינו חפץ. שם, וזהו קלקול ואינן ראויות. [צ"ל] וזהו קלקול דאינם ראויות. שם, קלקול לר"א ברבי (יצחק) [צדוק] מיחייב. [צ"ל] קלקול ור' אלעזר בר' צדוק מחייב. אות ל' ותיבת יצחק נמחק. ד"ה סבירא ליה וכו', פרק קמא דכתובות (דף ה'). נ"ב עיין תוס' יומא דף ל"ד ע"ב [ד"ה הני מילי]. שם, לגופה ורבי יהודה. [צ"ל] לגופה הוא דאזדו ר' יהודה, אות ו' נמחק. שם, שאינו מתכוין לא נצרכה דהא. [צ"ל] שאינו מתכוין לרבותא נקט דאפ"ה חייב דהא, תיבת לא ותיבת נצרכה נמחק. שם, ועוד דסבר שאינו. [צ"ל] ועוד דדבר שאינו, תיבת דסבר נמחק. שם, אפילו תימא בארעא שאינו. [צ"ל] אפילו תימא בשדה [ד]לא[ו], תי' בארעא ל"ש. שם, היא ויש לומר. [צ"ל] היא דאין צריך לגוף היפוי וי"ל. שם, דניחא ליה ולכך משני. [צ"ל] דניחא ליה דס"ד דאיירי בארעא דידיה ולאח"כ משני, תיבת ולכך ל"ש ונמחק. ד"ה שיש בהן טומאה חמורה וכו', דאוציא דם מהלכי שתים שאין. [צ"ל] דאוציא דגים וחגבים ושרצים [בדפו"י במקום ושרצים הגיה וביצים] שאין, תיבות דם מהלכי שתים ל"ש ונמחק.
<h2>דף כא.</h2>
תוס' ד"ה אוציא דם שרצים וכו', ואף על גב דמטמא במגע במשא מיהא לא מטמא. גליון ואע"ג דעוף נמי אינו מטמא במשא מ"מ מטמא בגדים בבית הבליעה. ד"ת. ועיין בפי' רש"י ז"ל לקמן דף כ"א ע"ב [ד"ה אמר מר].
גמ', אף כל דקתני לאתויי מאי, דאין לומר דאיצטריך לאתויי חיה דחיה בכלל בהמה.
גמ', איצטריך קרא למיסר ספיקא, דאי בהמה דמה אסור אי חיה דמה אסור כההיא דפ' יה"כ [יומא ע"ד ע"א] גבי כל חלב לרבות כוי וחצי שיעור דפריך ואיצטריך קרא למיסר ספיקא ותימה דמאי פריך אה"נ משום דספק חיה אינו קרב למזבח ואתא קרא לאשמועינן דחלבו אסור כחלב בהמה וי"ל דשפיר פריך דריבויי למה איצטריך אי בהמה הוא לא צריך קרא ואי חיה הוא וכי אתא קרא לאסור חיה ואי כדי שלא יטעו העולם לומר חיה הוא ויבואו להתיר וכי בשביל הטועים נכתוב קרא אין זו סברא. תוס' כת"י. ועיין תוס' בכורות דף מ"א [ע"ב ד"ה ואתי].
גמ', אלא קסבר כוי בריה בפני עצמו הוא. פי' ואינו לא חיה ולא בהמה ואין זה כההיא דפ' אותו ואת בנו [חולין פ' ע"א] דאמר כוי בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אי מין בהמה הוא אי מין חיה דמשמע דהוא בהמה או חיה. תוס' כת"י.
תוס' ד"ה כוי בריה בפני עצמה וכו', דאם כן לא צריך קרא לאסור חלבו. גליון וההיא דנדרים [י"ח ע"ב] המקדיש חייתו ובהמתו לא הקדיש את הכוי אפילו אי סבר האי תנא דכוי הוי ספק חיה וספק בהמה ניחא דלא היה דעתו לספיקא אלא לודאי. הרא"ש ז"ל.
גמ', מנ"ל ת"ל מכל, מכל חלב לא תאכלו. וצ"ל אע"ג דמרבי דם אפילו לחייב עליו כרת חלב לא מרבי אלא למלקות כדאיתא בפרק ח' דיומא [ע"ד ע"א] אין לי אלא מי שישנו בעונש ישנו באזהרה כו' וחצי שיעור כו' וצריך ליתן טעם דמאי שנא מדם בכרת וי"ל דאצל כלל ופרט דדם כתיב כרת אצל אחד מן הכללות וכלל ופרט דחלב לא כתיב כרת אלא לאו והא דדרשינן מהאי קרא דדם כלל ופרט וכלל ומרבינן בהמה וחיה ועוף בין טמאין ובין טהורים צ"ל דלא אתיא כר' יהודה דבפ"ק [דף ד' ע"ב] מוקי לה להאי קרא בדם קדשים. תוס' בכת"י.
גמ', טומאתו ושחיטתו מנ"ל סברא מדלכל מילי רבייה רחמנא כבהמה. דכיון דברוב דברים נפקא לן מקרא דהוי כבהמה בתלת מילי בדם וחלב ונבלה לענין שני דברים טומאתו ושחיטתו נמי נרבייה מסברא ולא בעינן קרא וא"ת והא כי מרבינן דמו לאיסור לא מצינן לרבויי בכלל ופרט עד דקי"ל טומאה חמורה בכוי ואי טומאה מסברא נפקא א"כ דם וטומאה ושחיטה דהוי רוב נפקי מסברא וי"ל כיון דמאף כל אנו צריכין לרבות שום דבר יותר מעוף ובהמה ואי לא הוי מרבינן כוי הוי צריכנא לרבויי מלתא אחריתי כגון דם שרצים אע"ג דלית בהו טומאה חמורה מסתבר טפי לריבויי כוי אע"ג דלית ביה טומאה חמורה כיון דאיתרבי לחלב ונבלה וכיון דאיתרבו בחלב ונבלה מקרא מרבינן נמי טומאה ושחיטה בלא קרא. תוס' הרא"ש ז"ל.
גמ', ושחיטתו נמי כבהמה. פי' הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור אבל להצריכו שחיטה להתירו ולהוציאו מידי אבר מן החי לא צריך ריבויי דהא אמרינן בפ' גיד הנשה (חולין ק"ב ע"א) כל שאתה מצווה על דמו אתה מצווה על אבריו ואית דאמרי כל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו. תוס' הרא"ש.
תוס' ד"ה כגון וכו', משמע. גליון לכך נקט פחות מכזית דתני נבלת בהמה טמאה כו' ונבלת עוף טהור משמע דתני נבלת בהמה דומיא דעוף דאי אין מחשבה אין בה טומאה וזה לא מצי איירי רק בפחות מכזית. תוס'.
גמ', בשר דם. [צ"ל] בשר אוציא דם. תלמוד לומר לעוף ולבהמה ואימא כל דם. [צ"ל] ת"ל לעוף ואימא כל דם. כללי ופרטי דרשינן מן הדין גוונא, [צ"ל] דכללי ופרטי דריש כהדין גוונא (תי' מן נמחק), נ"א בריבויי ומיעוטי וכללי ופרטי דדרשינן כהדין גוונא. והיתר ויש בהן מין בשר. [צ"ל] והיתר והן מין בשר. דקתני לאיתויי מאי, [צ"ל] דקתני לאתויי מאי. רב אדא בר אבין, [צ"ל] רב אידי בר אבין. מנלן מכל, [צ"ל] מנלן ת"ל כל. מכל חלב, ס"א מכל אוכל חלב. טומאתו ושחיטה, [צ"ל] טומאתו ושחיטתו (אות ה' נמחק). שתים שיש בהן טומאה חמורה ואין בהן טומאה קלה, [צ"ל] שתים שאין בהן טומאה קלה, והשאר נמחק. החותך מן האדם צריך מחשבה והכשר, גירסת משנה של עוקצין החותך מן האדם כו' צריך מחשבה והכשר, ובבריי' איתא החותך מאבר מן החי צריך מחשבה ואין צריך הכשר, והראב"ק גריס כן. מחשבה והכשר, בגמ' של הרב"א כתוב ואין צריך הכשר וכתוב על תיבות ואין צריך קו מלמעלה להורות כי לפ"ד הוא טעות וצריך למחקו אבל לא מחק והוסיף ו' על תיבת הכשר והגיה והכשר. לכלב ומחשבה לכלב, [צ"ל] לכלב דמחשבה לכלב. אמרו בטומאה כל המיוחד לאכול אדם, [צ"ל] אמרו בטהרות (תיבת בטומאה נמחק) כל המיוחד לאוכל אדם, ונ"ב תוס' בכורות (דף כ"ג ע"א) ד"ה טומאה. אי חזי לאדם חזי לכלב אי לא חזי לאדם לא חזי לכלב מ"מ קתני מחשבה, [צ"ל] אי חזי לאדם אין אי לא חזי לאדם לא מכל מקום קתני צריך מחשבה, והשאר נמחק. אין צריכין לא מחשבה ולא הכשר), [צ"ל] אין צריכין מחשבה והכשר, תיבות לא לא נמחק. קלה היא גופה טמאה היא, [צ"ל] קלה דמהניא לה לשוויא אוכל לטמא טומאת מגע הא היא גופה טמאה היא. דלית בו פחות. [צ"ל] דלית בהו פחות. לא בעי הכשר לאפוקי, [צ"ל] לא בעי הכשר (תיבת לאפוקי נמחק) השתא נמי לא בעי הכשר לאפוקי.
רש"י ד"ה ואין צריכין הכשר וכו', הכא לא גרסינן והחלב וכו', הכשר דאי בחלב נבלה צריך. [צ"ל] הכשר ואי בחלב של נבלת בהמה טהורה צריך. שם, דאינה מטמאה טומאה חמורה. [צריך להוסיף] כדאמרי' בזבחים פ' חטאת העוף (דף ע') וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה וגו' ודרשינן מיניה דטהור ואינו מטמא במגע ובמשא כבשר. שם, כיון דבכפרים קאי לא. [צ"ל] כיון דבכפרים קיימי דצריך מחשבה לא, תיבת קאי נמחק. שם, לבהמה ונמלך. [צ"ל] לבהמה והדיחן ונמלך. ד"ה והא היא גופה טמאה היא, טומאת נבילות. [צריך להוסיף] דהיינו במגע ומשא.
תוס' ד"ה בחותכו לכלב וכו', בעי מחשבה. [צריך להוסיף] לאפוקי מדעת המקשה. ד"ה כגון וכו', בהמה כו' בכ"מ. [צ"ל] בהמה טמאה בכ"מ, תיבת כו' נמחק.
<h2>דף כא:</h2>
גמ', רב חנניא אמר אפי' תימא בכזית. גליון לכאורה נראה דהכי אמר רב חנניא אפילו בכזית משכחת לה ולא צריכת לדחוקי ולאוקמי בפחות מכזית אבל מודה הוא לשנויא דר' חייא ואינו כן דלית ליה שנוייא דר' חייא ודוקא בכזית משכחת לה אבל בפחות מכזית אפי' הכשר נמי בעי ולית ליה הך סברא דר' חייא דקאמר כיון דאילו מצרף ליה לכזית לא בעי הכשר השתא נמי לא בעי הכשר אלא כיון דכאשר הוא שם לא מטמא טומאה חמורה בעי הכשר ותדע דכי פרכינן לר' חנניא אי הכי הכשר נמי, לא משני כיון דאילו מסלק הבצק ומגלהו לא בעי הכשר השתא נמי לא בעי הכשר אלא משני דהשתא נמי מטמא במשא ותו דלרבי חייא לא משכחת טומאה חמורה וטומאה קלה בחד דוכתא דטומאה חמורה לא הוי אלא בכזית וטומאה קלה בפחות מכזית אבל לר' חנניא משכחת לה תרוייהו בכזית ובחפהו בבצק דחמורה במשא וטומאה קלה במגע וה"ק אפילו בכזית משכחת לה דבעינן מחשבה לטומאה וכיון דמשכחת לה דוקא בכזית מתוקמא. הרא"ש ז"ל.
גמ', כגון שחיפהו בבצק. תימה למה לי למימר שחיפהו בבצק בלא חיפהו נמי משכחת לה כשחבר בצק לזית נבלה מצד אחד דאם נגע שרץ מקבל טומאה ע"י צירוף והאוכל הנוגע בבצק טמא [טומאה קלה] והנוגע בנבלה מצד אחד טמא טומאה חמורה לאפוקי מת הנוגע בבצק כאלו נגע במת עצמו דבצק הוי ככסותו של מת וכן צריך לפרש בתר הכי דקאמר לאפוקי מת דאע"ג דחפהו בבצק מטמא טומאה חמורה דטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ותיקשי לך מן הצד מאי איכא למימר הא אית ביה טומאת אוכלין לטמא אוכל אחר דהא לית ליה בטלה דעתו אצל כל אדם מדאיצטריך ליה לשנויי בוקעת ועולה אלא ודאי אפילו כי נוגע בבצק מן הצד כאלו נוגע במת עצמו משום דבצק הוי כסות של מת וי"ל דודאי הוה מצי לשנויי הכי בלא חפהו אלא דעדיפא מינה משני כך תירצו התוס' ול"נ דהוי עדיף טפי לשנויי בלא חיפהו אלא דוקא בחפהו הוי כסותו של מת כיון דכולו מחופה והנוגע בו אף מן הצדדין כנוגע במת עצמו אבל מן הצד לא הוי ככסותו של מת. תוס' הרא"ש ז"ל. שחיפהו בבצק. ואפילו אית ביה כזית כיון שחיפהו ואין בו טומאת מגע וכיון דאחשביה לאכילה מצטרף עם הבצק ומטמא הבצק במגע ואי לא חיפאו לא צריך מחשבה לאפוקי מת אע"ג דחיפהו מטמא טומאה חמורה ואין צריך מחשבה ואין לומר דמשכחת לה דלא מטמא טומאה חמורה אם יגע בצדדין דלא שייך ביה בוקעת ועולה כו' זה אינו דמ"מ מטמא מן הצד מידי דהוי אמת בכסותו דהנוגע בו אפילו מן הצדדין טמא כדאיתא בפ' העור והרוטב [חולין קכ"ה ע"ב] גבי סריגי החלונות דלרבי יוסי דאמר טומאה טמונה אינה בוקעת נוגע במת בכסותו טמא ותימה הואיל ולא אמר כדלעיל לאפוקי מת כו' משמע דס"ל דמחשבה משויא אוכל א"כ משכחת שפיר טומאה קלה במת פחות מכזית ולא שייך ביה טומאה בוקעת וצרפהו לפחות מכביצה בצק וי"ל דאין זה דומיא דנבלה דמשכחת לה בין בכזית ובין בפחות מכזית ומת נהי דבפחות מכזית משכחת לה בכזית לא משכחת לה. תוס'.
גמ', לאפוקי מת דאע"ג דחפהו בבצק מטמא טומאה חמורה. וקשה דמ"מ מצינו טומאה קלה במת לגבי הבצק עצמו שנטמא ע"י צירוף כזית מן המת ואסור לאכלו אם היא תרומה או קדשים דנהי דלטמא אחרים ליכא נפקותא בטומאה קלה כיון דאיכא טומאה חמורה מ"מ לטמאות הבצק נפקא מינה ונ"ל משום דמשמע ליה לפרושי מהעוף ובהמה שיש בהן טומאה קלה פי' לטמאות אחרים טומאה קלה דומיא דטומאה חמורה דהיינו שמטמא אחרים במשא דהא שרצים אע"פ שהן אב הטומאה לא מקרי טומאה חמורה כיון שאין מטמאין אחרים במשא ובמת לא משכחת לה שיטמא אחרים טומאה קלה וא"ת איך נטמא הבצק ע"י צירוף כזית נבלה והא שבע לה טומאה כדאמרי' בפ' הקומץ רבה [מנחות כ"ד ע"א] גבי עשרון שחלקו ונטמא אחד מהן והניחו בביסא ונגע טבול יום בטמא מהו שיטמא הטהור ע"י צירוף כלי מי אמרינן הא שבע ליה טומאה ולא איפשטא הכי נמי כיון שאין בבצק שיעור לקבל טומאה בלא כזית נבלה הוי הבצק כמו נבלה עצמה וי"ל דדוקא התם שנגע (השרץ) [טבול יום] במה שהוא כבר טמא מספקא ליה אי אמרי' שבע לה טומאה אבל הכא שהשרץ נוגע בבצק אע"פ שאין בו שיעור בלא נבלה לא אמרי' שבע ליה טומאה. תוס' הרא"ש ז"ל.
גמ', מיתיבי, לא פריך מברייתא דלעיל יצאו דם שרצים דפשיטא ליה דיכול לדחויי דליכא כרת אבל השתא סמך אקושיא דהיינו רישא. תוס'.
גמ', בשכינסו. גליון דידע רב דמתני גבי דגים. הרא"ש ז"ל. דכותה. מתוך פרש"י משמע דפריך מהא דתניא שעל הככר כו' ולא נהירא כיון דאית ביה מצות פרישה איסורא מעליא הוא ופר"י דה"פ דכוותה כו' ואפי' לא פירש בין השינים אסור דאי אמרת מותר הוא בשלא פירש א"כ הוי ליה למיתני ההיתר בברייתא כמו דתני ההיתר בדם דגים כשלא כינס ואע"ג דאיכא איסורא כשכינסו שביק האיסור ונקט ההיתר ה"נ בדם מהלכי שתים הוי ליה למיתני ההיתר אלא מדלא תני משמע דלית בה היתירא. תוס' כת"י.
רש"י ד"ה שכנסו בכלי. דאי במכונס על הדג מותר דאל"כ הוה ליה למימר דם דגים שפירשו. תוס'.
גמ', ושל בין השינים מוצצו. הקשה הר"ר אלחנן מאי פריך מדם של בין השינים שאני התם שאינו נראה אבל אם היה אצבעו מטפטף דם לעולם אימא לך דדם שעל אצבעו כיון שנראה אסור אע"פ שלא כנסו ודכוותה דם שעל הדג מותר או נשמע מהכא דדם שעל אצבעו המטפטף מותר כיון שנראה שמאצבעו הוא ולא דם בהמה ולא דמי לדם שעל הככר שאסור לפי שהרואה סבור דדם בהמה הוא וי"ל דאפשר שאסור לאכול דם המטפטף מאצבעו והכי פריך הכא בשלמא אי דם דגים שכנסו מותר אז ניחא הא דקתני סיפא דם מהלכי שתים אסור בסתם ולא פירש אם יש דם מותר משום דבכנסו איירי ואשמעי' דאע"פ דדם דגים שכנסו מותר דם מהלכי שתים שכנסו אסור הלכך לא נחית לפרושי אם יש דם מהלכי שתים מותר בשלא כנסו כגון בעודו בין השינים משום דאשמועינן חידוש אף כשכינסו אבל אם כנסו אסור בדם דגים א"כ חידוש דדם מהלכי שתים אסור לא הוי אלא בשלא כינסו ובשלא כינסו מי אסור בכל ענין והלא של בין השינים מותר והיה לו לפרש בין פירש והוא במקום גלוי ובין בעודנו בפיו. תוס' הרא"ש ז"ל.
גמ', מיהת ליטמא דהא, [צ"ל] מיהת מיטמא דהא, אות ל' נמחק. טומאה ולא שרץ, [צ"ל] טומאה חמורה ולא והא שרץ. במשא לא, [צ"ל] במשא מיהא לא. חגבים שכולן היתר, [צ"ל] חגבים שכולו היתר. לומר בהמה כלאים, [צ"ל] לומר ולבהמה כלאים. עליו כרת אלאו מחייב, [צ"ל] עליו דקתני כרת אבל לאו מחייב, אות א' נמחק. ועוד תנא, [צ"ל] ועוד האי תנא. חמורה אמר, [צ"ל] חמורה אלא אמר. שעל גבי ככר גוררו, [צ"ל] שעל גבי הככר גוררו. ואין חייב עליו, [צ"ל] ואין חייבין עליו.
רש"י ד"ה לאפוקי מת וכו', לעיל מהלכי שתים אין. [צ"ל] לעיל יצאו מהלכי שתים שאין. ד"ה אמר מר יצאו שרצים כו', דהא עוף נמי לא מטמא במשא. עיין בתוס' במתניתין בריש פירקין [כ"א ע"א ד"ה אוציא דם שרצים] בגליון. ד"ה ועוד האי תנא דלעיל מלאו נמי ממעט ליה וכו', שרצים מכלל דם דלא תאכלו. [צ"ל] שרצים מכל דם לא תאכלו, אות ל' ד' נמחק. ד"ה דם שעל הככר וכו', ולא ככנסו דמי. תיבת ולא ל"ש ותיבות ככנסו דמי כתוב עליו קו מלמעלה להורות כי הוא יתר.
תוס' ד"ה רב חנניא אמר וכו', כיון דאי לא מחפה בבצק לא. [צ"ל] כיון דאילו מגלה הבצק לא. ד"ה דכוותה וכו', ומי אסור בשלא בעין והא תניא כו'. [צ"ל] ומי אסור בשלא כנסו והא תניא כו'. ד"ה כי קתני בדם דיליה וכו', עוף [אבל ברייתא ליכא לאוקמי בעוף] שהרי. [צ"ל] עוף דאין בו כזית אבל בהך ברייתא ליכא לאוקמי הכי שהרי. שם, בלא תעשה. [צריך להוסיף] משמע דבבהמה איירי דבעוף ליכא מלקות אחצי שיעור.
<h2>דף כב.</h2>
גמ', אף כל [דבר] שחייבין על זדונו כרת כו'. וא"ת הא תינח למאן דיליף בפ"ק דיבמות [ט' ע"א] מגז"ש דעליה עליה דאין חייבין חטאת אלא בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת יכול לאפוקי מעילה דדבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בגז"ש אלא למאן דמפיק מתורה אחת הוקשה כל התורה כולה לעבודת כוכבים היכי ילפינן הכא ממצות הוי דבר הלמד בהקש ואינו חוזר ומלמד בגז"ש כדאיתא באיזהו מקומן וי"ל דמן הדין היה לנו לומר דמביאין אשם תלוי על כל דבר אפילו על דבר שאין חייבין על זדונו כרת וגז"ש דהכא דמצות מצות אתי למעוטי מעילה דלא בא על ספיקו אשם תלוי ומיעוטי ילפינן שפיר מגז"ש דהכא ולא דמי לכאשר עשה דאנו צריכין לגמורי מיניה שתי כליות אפר העלם דלא כתיבי ביה. תוס' כת"י.
גמ', ולא אוציא הדם. תימה דמהיכא קאתי איסורא לדם מהלכי שתים דמדינא לא אתיא דאיכא למיפרך מה לדם בהמה שכן יש בו כרת תאמר בדם מהלכי שתים דאין בו כרת (אלא) [ולא] לאו ובת"כ גרסינן אוציא הבשר ולא אוציא החלב. תוס'.
גמ', רבי יוחנן אמר כל זמן שהוא מקלח. כך הוא המנהג בתחלה שותת בהשחרה ואח"כ שותת אדום ואח"כ מקלח למרחוק ואח"כ שותת (בהאדה) [בהאדמה] ואחר כל זה בא דם התמצית ואמר ר"י דוקא כל זמן שהוא מקלח הוי דם הנפש שהוא בכרת אבל לא שותת לפני הקילוח וכן לאחר הקילוח שאין הנשמה יוצאה אלא בדם הקילוח לבד ורשב"ל אומר מטיפה משחרת ואילך דזהו משתית ראשונה ואילך שהוא שחור אבל שתית דהאדמה דלפני קילוח ושלאחר נמי הוי דם הנפש וחייבין עליהם כרת ופליג אר"י אראשון ואחרון דשותת וכן מוכח סוגיא דשמעתין דפריך ארשב"ל מאי לאו ראשון ואחרון דשותת אלמא בהכי פליגי. תוס' כת"י.
גמ', פרט לדם קילוח. דבעינן דם חללים כו' עד משקה וזהו באדם אבל בבהמה דוקא דם הנפש מכשיר וקרוי משקה אבל לא דם בהמה מתה ולא דם מגפתה וכן משמע בפ' השוחט ודם שחיטה דבהמה מכשיר דכתיב על הארץ תשפכנו כמים ודוקא דם הנפש אבל לא דם התמצית כדאיתא בפ"ק דפסחים הנח לדם התמצית דאפילו בחולין נמי לא מכשיר כך מוכח סוגיא דשמעתין וכן פרש"י כאן אבל בפ' השוחט פי' כו' ואינו כן דאדרבה סוגיין מוכח דלכ"ע דם הקילוח הוא דם הנפש ועוד פי' שם מטיפה משחרת ואילך בתחלה שותת ומקלח ושותת בהשחרה וקאמר רשב"ל מטיפה משחרת ואילך ולא דם קילוח ואינו כן כדמוכח סוגיין דשמעתין דר"ל לטפויי אר"י קאתי כדפי'. תוס' כת"י.
גמ', על הראשון ד"ה חייב. שהרי יש בו דם הקילוח שהוא לכ"ע דם הנפש על האחרון ר"י פוטר שאין בו דם קילוח שיצא כולו בראשון ור"ל מחייב דשתיתה שלאחר הקילוח נמי דם הנפש הוא. תוס' אחרות.
מתני', שממין שהוא מביא על הודע כו', דשניהם מביאין איל בן שתי שנים דשניהם אשם מקרי אלא דזה נקרא אשם ודאי וזה נקרא אשם תלוי אבל חטאת אינו יכול להביא על התנאי דאין ודאי וספיקו שוין דעל הספק מביא אשם תלוי בן שתי שנים ועל הודאי מביא כשבה או שעירה וה"ה דהמ"ל דאין מתנותיהן שוות דעל הספק מביא אשם תלוי ויש לו ב' מתנות שהן ארבע ולמטה מחוט הסיקרא ועל הודאי הוא מביא חטאת דיש לו ד' מתנות על ד' קרנות ולמעלה מחוט הסיקרא ועוד טעם אחר דאינו יכול להתנות דהחטאת אינו בא אלא על ידיעה ודאית אבל אשם ודאי ס"ל לר"ט ולר"ע דלא בעי ידיעה מתחלה כדאמרי' בגמ' מדברי שניהם נלמוד דאשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה ובפרק כלל גדול אמר עולא למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה ואמר רשב"ם דר' יוסי דלקמן הוא דבעי ידיעה בתחלה באשם דאמר בסמוך אין שנים מביאין אשם אחד וגם לקמן אמר כן כל חטאת שהיא באה על חטא אין שנים מביאין אותה משום דבעי ידיעה בתחלה ולא תפיס ר' יוסי להא כשהאחד ודאי אכל קודש כיון דאינו (יודע) [ידוע] איזה מהן אכלו ור"ש תפיס ליה שפיר ידיעה ודאית. תוס'. שממין שמביא על הודע מביא על לא הודע. ששניהם איל בשני סלעים אבל בחטאת אינו יכול להתנות על ספיקו ליפטר משניהם (וחטאת) [דחטאת] בת דנקא כשבה או שעירה וספיקא איל זכר בשני סלעים ועוד הוה מצי למימר דבאשם יכול להתנות משום דאשם לא בעי ידיעה בתחלה לר' ישמעאל ולר' עקיבא אבל חטאת בעי ידיעה בתחלה לכ"ע הלכך אי אפשר שיעלה לשם חטאת שנודע לו ועוד הוו מצי למימר דאשם ודאי ואשם תלוי מתנותיהן שוין אבל חטאת היא טעונה ארבע מתנות על ארבע קרנות והאשם שתי מתנות שהן ארבע למטה מחוט הסיקרא וחדא מתלת טעמא נקט. תוס' הרא"ש ז"ל. [נוסח מלאכת שלמה, שממין שמביא על הודע מביא על לא הודע. ששניהם איל בשני סלעים אבל בחטאת אינו יכול להתנות על ספיקו ליפטר מודאו שודאו חטאת בת דנקא כשבה או שעירה וספיקו איל זכר בשני סלעים ועוד הוה מצי למימר דבאשם יכול להתנות משום דאשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה לר' ישמעאל ולר' עקיבא אבל חטאת בעי ידיעה בתחלה לכ"ע הלכך אי אפשר שיעלה לו לשם חטאת קודם שנודע לו ועוד הוה מצי למימר דאשם ודאי ואשם תלוי מתנותיהן שוות אבל חטאת היא טעונה ארבע מתנות ועל הקרנות ואשם שתי מתנות שהן ארבע ולמטה מחוט הסיקרא וחדא מתלת טעמי נקט. תוס' הרא"ש ז"ל].
גמ', רב בדלא, [צ"ל] רב ששת בדלא. יכול חלב מהלכי שתים יהא אוכלו עובר, [צ"ל] יכול יהא חלב מהלכי שתים האוכלו עובר. שהחמרתה במגען אינו דין שתחמיר בחלבן, [צ"ל] שהחמרת במגעו אינו דין שתחמיר בחלבו, אות ה' נמחק. ת"ל וזה לכם הטמא זה טמא ואין חלב, ס"א ת"ל אך את זה לא תאכלו זה טמא ואין חלב. על תיבות וזה לכם הטמא נרשם על כל תיבה קו מלמעלה להורות כי לפ"ד הוא טעות והעיקר כהנוסחא של ס"א. ואין חלב מהלכי שתים, [צ"ל] ואין חלב ודם מהלכי שתים. בכל ת"ל וזה לכם הטמא זה כו', ס"א בכל ת"ל טמא הוא זה כו'. על תיבות וזה לכם הטמא נרשם על כל תיבה קו מלמעלה להורות כי לפ"ד הוא נמחק והעיקר כנוסחא של ס"א. ואין דם מהלכי כו' טהור (א"ל) רב ששת, [צ"ל] ואין חלב ודם מהלכי כו' טהור אמר רב ששת, ועל תיבת ליה נרשם קו למעלה להורות כי לפ"ד הוא טעות ונמחק. דם אברים הרי, [צ"ל] דם האברים הרי. דם שהנשמה, [צ"ל] דם הקזה שהנשמה. הקזה שהנשמה תלויה בו, [צ"ל] הקזה שהנשמה יוצאה בו (תיבת תלויה נמחק). דם ראשון כל זמן, [צ"ל] דם הנפש כל זמן, תיבת ראשון נמחק. דברי ר"א ר"ש אומר, [צ"ל] דברי רבי רבי אליעזר בר' שמעון אומר. א"ל פלוגתא דר' יוחנן ור"ל דאיתמר, [צ"ל] א"ל הא פלוגתא דר"י ור"ל היא דאיתמר. מתני', ר"ע מחייב. עיין (שבת דף ע"א) ברש"י. לו שיביא עמו אשם ודאי א"ר טרפון מה לזה מביא שתי אשמות אלא מביא מעילה, [צ"ל] לו ויביא עמו אשם ודאי א"ל ר' טרפון מה לו לזה שמביא שתי אשמות אלא יביא מעילה. נדבה ואשם תלוי, [צ"ל] נדבה והאשם תלוי.
רש"י ד"ה שריף וכו', גליון. מישרף והוא דם. [צ"ל] מישרף שריף והוי דם. ד"ה ראשון ואחרון וכו', ושל אחרון מדנקט. [צ"ל] ושל אחר הקילוח מדנקט, אות ו' ן' נמחק. ד"ה מביא מעילה וכו', גליון וכו', מה שנהנה. שם כתוב מה שהורק וכתב רב"א נ"ל מה שהוא מעל.
תוס' ד"ה דם חללים וכו', ורש"י לא פירש כן פרק השוחט. עי' ר"ן ז"ל בכתובות דף פ"ה. שם, אין דינן שוה. [צ"ל] אין הכשר שוה. שם, שחיטה דמצינו מתשפכנו. [צ"ל] שחיטה דמרבינן מתשפכנו, תיבת דמצינו נמחק. ד"ה קבל דמו וכו', שני זה שאחר. [צ"ל] שני מדם שאחר, תיבת זה נמחק. שם, אם אכל בשתי. [צ"ל] אם אכלן בשתי.
<h2>דף כב:</h2>
גמ', ורבנן סברי תחתון הוא דגמר מעליון לאשם בכסף שקלים. וא"ת ל"ל לרבנן לגמור (עליון מתחתון) [תחתון מעליון] לכסף שקלים תיפוק ליה מערכך ערכך ויש לומר דאיצטריך לכדאמר תלמודא (דלעיל) דלא תימא ה"מ בשאר אשמות אבל אשם תלוי כיון דעל ספק קאתי לא יהא ספיקו חמור מעיקר דחטאת ודאי היא בת דנקא אף ספק אשם בת דנקא. תוס'.
גמ', אלא למאן דלא דריש. פלוגתא היא בפ"ק דמנחות [ג' ע"א] ותימה דבפרק דם חטאת [זבחים צ"ב ע"א] משמע ליכא מאן דפליג אגז"ש דזאת תורת וי"ל דבדבר הכתוב בהדיא בקרא ליכא מאן דפליג. תוס'.
מתני', האשה שהביאה חטאת העוף ספק, כגון שהפילה דבר שהוא ספק אם חייבת עליה קרבן או לאו מביאה עליה חטאת העוף ואינה נאכלת. תוס' כת"י.
מתני', חטאת העוף ספק אם עד שלא נמלקה נודע לה, שילדה דבר שחייבת עליה קרבן תעשינה ודאי ונאכלת ואם נודע לו אחר שנמלקה פליגי בה רב ור"י בפ' בתרא דרב אמר מזה דמה ומכפרת ומותרת באכילה ור"י אמר אסור גזירה שמא יאמרו חטאת העוף הבא על הספק נאכל ותניא כוותיה ותימא קצת לרב למה לי עד שלא נמלקה משנמלקה נמי כן הוא וצ"ל דלא נקט לא נמלקה אלא לאפוקי לא נודע לו אלא אחר הזאה. תוס' כת"י.
תוס' ד"ה אם עד שלא נמלקה וכו', ויש לומר דהוא הדין לאחר מליקה ולא אתא לאפוקי רק אחר הזאה וכו' נאכלת. גליון והאי דלא תנא לאחר שנמלקה דאי תנא הו"א ה"ה אחר הזאה שאין בין מליקה להזאה כלום ע"כ.
מתני', ר"ש אומר שניהם מביאין אשם אחד. ר"ש ור' יוסי תרוייהו סברי דאין מביאין אשם תלוי על ספק מעילות ואשם ודאי בעי ידיעה בתחלה ובהא פליגי ר"ש סבר דמקרי שפיר ידיעה כיון שבודאי אחד מהן אכל קודש ובשבילו יהיה האשם וכן הוי טעמא גבי חטאת דלכ"ע בעי ידיעה בתחלה וקאמר שניהם מביאין חטאת אחת אלמא חשיב ליה ידיעה ור' יוסי סבר דלא מקרי ידיעה כיון דאין ידוע מי הוא החוטא וקשה לר"ע דאמר זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי אמאי אין שניהם מביאין אשם אחד על תנאי ובין מקרי ידיעה ובין לא מקרי ידיעה הא לא בעי ר"ע ידיעה בתחלה וי"ל דאה"נ דר"ע מודה דבין שניהם יכולין להביא אשם בתנאי ויפטרו אבל אתא לאשמועינן שאם האחד איננו כגון שמת או שהלך למדה"י שמביא אשם תלוי על ספק מעילתו ומיהו קשה כיון דאיירינן בחתיכה אחת דהוי מעילה מועטת א"כ אמאי אינו מביא אשם ודאי עם מעילתו ויפטר לעולם וי"ל דאה"נ דכך יעשה אלא דאתא לאשמועינן דיכולין להביא אשם תלוי דסד"א דידיעה מקרי דשניהם יודעין ודאי שאחד מהן אכל קודש ולא מצי לאתויי אשם תלוי קמ"ל. תוס' הרא"ש ז"ל. ר"ש אומר שניהם מביאין אשם אחד. אם שניהם לפנינו וקסבר ר"ש בעינן באשם ודאי ידיעה בתחלה וחשיב ידיעה בכה"ג כיון שברור להם שאחד אכל ואשם תלוי לא מייתי דלית ליה דמביאין על ספק מעילות אשם תלוי ור' יוסי סבר אשם ודאי בעי ידיעה מתחלה ולא חשיב ר' יוסי ידיעה אא"כ נודע לו בבירור מי חטא והכא דלא ידעי אין זה ידיעה.
גמ', בבן בקר לא משכחת להו, [צ"ל] בבן בקר לרבנן לא משכחת לה, אות ו' נמחק. דפטרי דגמירי מצות מצות מחטאת מה, [צ"ל] דפטרי דגמרי מצות מצות מחטאת חלב מה. ועל ספקו חטאת ועל שגגתו אשם תלוי, [צ"ל] ועל שגגתו חטאת מביא על ספיקו אשם תלוי. למחצה מכלל, [צ"ל] למחצה אלא מכלל. למחצה אלא דכולי עלמא, [צ"ל] למחצה הא קי"ל דאין גז"ש למחצה אלא דכולי עלמא. למחצה אלא היינו טעמא, [צ"ל] למחצה והכא היינו טעמא, תיבת אלא נמחק. ור"ע סבר אין היקש למחצה וכו' מצות מצות אפקיה מהקישא ור"ע אשם כו', מתיבת ור"ע סבר אין היקש למחצה עד תיבת ור' עקיבא אשם כו' זה לא גריס רש"י. דרבנן דגמירי מצות, [צ"ל] דרבנן דאתיא מצות, תיבת דגמירי נמחק. שקלים נפקא ליה, [צ"ל] שקלים מנא ליה נפקא ליה. מעליון ואי מזאת תורת, [צ"ל] מעליון דאי מזאת תורת [כ"ה בדפו"י, ובנדפס בש"ס "דאי מזאת דפליג" וט"ס]. ראשון הא ניחא למאן, [צ"ל] ראשון הניחא למאן, תיבת הא נמחק. חרופה, ס"א חרופה ואשם גזילות, והראב"ק לא גריס ליה וכן רש"י ז"ל. מודה ר"ע כו', על תיבות מודה ר"ע כו' על כל תיבה נרשם קו להורות כי לפ"ד ראוי למחקו. שממין שהביא על הודע מביאו על שלא הודע סוף סוף, [כאן הוא] ציון (ב)מתני' שממין שהביא על הודע מביא על שלא הודע כו' מודה ר"ע כו' סוף סוף. ידיעה לכתחלה, [צ"ל] ידיעה בתחילה, אות ל' כ' נמחק. עיין (שבת דף ע"א) בתוס'. מתני', חטאת העוף [אם] עד, [צ"ל] חטאת העוף ספק אם עד. על הודע מביאה על לא הודע, ס"א על לא הודע מביא על הודע. של הקדש אכל, [צ"ל] של קודש אכל, אות ה' נמחק. מחייב אשם תלוי. [צ"ל] מחייב באשם תלוי. ודאי אכל אחד את, [צ"ל] ודאי אחד אכל את.
רש"י ד"ה ואם נפש אדם. על תיבת אדם רשום למעלה קו להורות כי לפ"ד ראוי למוחקו. ד"ה עליון, מעילות. [צ"ל] מעילות ודאי קמיירי. ד"ה בעליון כתיב כסף שקלים וכו', מנא ליה כו' הילכך על כרחיך. [צ"ל] מנא ליה נפקא ליה מזאת תורת האשם ורבנן אע"ג דכתיב זאת תורת האשם איצטריך ואם נפש דאי מתורת האשם סד"א ה"מ בשאר אשמות וכו' הניחא כו' נפקא ליה מזאת תורת וכו' הלכך על כרחין. ד"ה הניחא למען דדריש, מצי וכו', הכי לא איצטריך. [צ"ל] הכי ולא איצטריך. ד"ה סוף סוף וכו', בעי איתויי אשם. [צ"ל] בעי אתויי אשם. ד"ה שניהן מביאין אשם אחד וכו', מחול ויהא. [צ"ל] מחול לך ויהא.
תוס' ד"ה אם עד שלא נמלקה הודע כו' ועושה ודאי. [צ"ל] אם עד שלא נמלקה הודע כו' תעשינה ודאי, תיבת ועושה נמחק.
<h2>דף כג.</h2>
מתני', אשם תלוי. גליון ר"ע אומר זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי עם החטאת כך פי' הרב ר' עובדי'.
מתני', וחתיכת חלב קודש, חתיכה של קודש וחתיכה של חולין כו' [אא"ה כך היה גירסתם] דלית ליה דבעינן חתיכה משתי חתיכות ואפילו האחרון חייב להביא אשם תלוי וא"ת אמאי לא מייתי אשם ודאי בתנאי וי"ל דאה"נ אלא דמיירי דהלך זה למזרח וזה למערב דלא מצי מייתי בתנאי ואשמועינן דמייתי על ספק מעילות אשם תלוי וגם אשמועינן דלא בעינן חתיכה משתי חתיכות. תוס'. חתיכה של חלב וחתיכה של קודש כו' מביא אשם תלוי ולר"ע אין צריך להביא שנים אחד להגן עליו על ספק חלב ואחד על ספק מעילה כיון דאין ידיעה ביניהם אע"פ ששתי מיני עבירות הם אשם תלוי אחד מגין על שתיהן. תוס' הרא"ש.
מתני', חתיכת חלב וחתיכת חלב נותר, [אכל את השניה] מביא שנים אחת משום חלב ואחת משום נותר כך פי' רש"י ולפי גירסתו של רש"י שנים צ"ל שאכל בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת משום חלב ולא הוי דומיא דרישא דחתיכת חלב וחתיכת חלב קודש חייב שני חטאות ואשם ודאי דמיירי בשני העלמות אבל גירסת ס"י גרסינן שלש חטאות וכן גרס הראב"ק ומיירי בשני העלמות דומיא דרישא.
רש"י ד"ה חתיכת חלב וחתיכת חלב נותר כו', מביא שתים. וגליון כתוב מביא שלש חטאות אם בשתי העלמות אכל ב' משום חלב ואחת משום נותר, וכן כתוב בס"י ג' חטאות.
רש"י ד"ה וניתי אשם ודאי, מעילה בהדי חטאת. וקשה דהאיך יביא אשם ודאי שמא לא אכל חלב דנותר דהא מיירי דלא אכל אלא אחד מהן ואי הוה פריך ולייתי נמי אשם תלוי אספק מעילות וכר"ע הוה ניחא ונראה דקאי אסיפא דאכל גם השניה דמביא ג' חטאות, כך כתוב בגליון גמרא ישנה כתובה על קלף.
גמ', ההיא בגסה והכא בדקה. פרש"י בחתיכה גסה ואע"ג דלעיל מוקמינן לה דמליא בתמרים ומשמע דאין כאן אלא כזית חלב ונותר י"ל בודאי לא מיירי דאיכא ב' זיתים מחלב אבל איכא כזית נותר והכא בדקה חתיכה דקה דליכא אלא כזית מצומצם ומיהו קשה דבסמוך מוקמינן דאכל כוליא בחלבה דאיכא ב' זיתים מחלב ומבשר וא"כ הוי גסה כהך דלעיל אמאי ליכא אשם ושמא לרב ששת דמוקי לה הכי משני בשינויי דכאן בימות הגשמים ושינויי דכאן בגסה נשני בשינויי דאיירי בקדשים דבקדשים גלי ג' קראי דאיסור חל על איסור ומיירי שפיר בכזית מצומצם דחלב ולא במאי דמוקי רב ששת בכוליא בחלבה. תוס'.
מתני', חתיכת חלב וחתיכת חולין אכל, [צ"ל] חתיכת של חולין וחתיכת של חלב אכל. אשם תלוי (דברי ר"ע) ר"ש אומר, [צ"ל] אשם תלוי ר"ש אומר. זה וזה מביאין אשם תלוי, [צ"ל] זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי. ושניהן מביאין חטאת אחת, עי' תוס' מנחות (דף ס"ב ע"ב). גמ', א"ל רבא, [צ"ל] גמ', חתיכה של חולין וחתיכה של חלב כו' ר"י כו' אמר ליה רבא. חתיכה דלא נותר היא שויא פרוטה והא, [צ"ל] חתיכה דלאו נותר היא שויא פרוטה הא דנותר לאו שויא פרוטה היא והא. ההיא בגסה וההיא בדקה (ולא קשיא) ההיא, [צ"ל] ההיא בגסה והכא בדקה ואיבעית אימא הא והא בדקה ולא קשיא ההיא, (תיבת וההיא נמחק). רב ששת בריה דרב אידי, [צ"ל] רב שישא בריה דרב אידי, תיבת ששת נמחק.
רש"י ד"ה מביא אשם תלוי, משום ספק חלב. זה מביא כו', משום חלב ובהא לא פליג. [צ"ל] מביא אשם תלוי, משום ספק חלב ובהא לא פליג, מתיבת זה עד תיבת ובהא נמחק. שם, תלויין בהן לפי. [צ"ל] תלוין לפי, תיבת בהן נמחק. ד"ה ר' עקיבא אומר אשם תלוי, על החטאות משום מעילות. [צ"ל] ר' עקיבא אומר אף אשם תלוי, על החטא משום מעילות [בדפו"י, על החטאת משום ספק מעילות]. ד"ה וניתי אשם ודאי, מעילה בהדי אשם וחטאת. [צ"ל] מעילה בהדי חטאת (תיבת אשם ואות ו' נמחק). ד"ה בגסה וכו', הוא כשאר. [צ"ל] הוא מ"מ משלם הדמים כשאר. ד"ה פטור וכו', ואפילו נתנבלה היום. עיין תוס' שבועות (דף כ"ד ע"א) ותוס' פסחים (דף ל"ו ע"א).
תוס' ד"ה ומי אית ליה וכו', גבי נותר דאינו חמור לא יחול על איסור חלב אף על גב דהותר מכללו ואם תאמר. [צ"ל] גבי נותר החמור לא יחול על חלב אע"ג שהוא קל דהותר מכללו אצל חיה וא"ת. שם, א"כ בעלמא נמי אשכחנא דלית ליה. [צ"ל] א"כ בעלמא נמי דאשכחנא דלית ליה.
<h2>דף כג:</h2>
גמ', וקאתי איסור טומאה וכו'. וליכא למדחי דהכא מיירי [דקדמה] טומאת הגוף להקדש כדאיתא בפ' גיד הנשה (חולין ק"א ע"א) אם נטמא הגוף קודם דחייב משום טומאה אף כי נטמא הבשר דלא דמי דהכא כיון דאקדיש הבהמה חל איסור זרות ואיסור טומאה לא חייל עד לאחר זריקה ואז איסור דזרות חל כבר אבל התם דטומאת הגוף לא חייל עד לאחר זריקה ועדיין לא נטמאת הבשר כשנטמא הגוף הוא דחמיר וחל טומאה אהיתר ואם נטמא הבשר כבר דאסורה לא חייל טומאת הגוף דאסורה ועומדת. תוס'.
גמ', דהא ר' סבירא ליה איסור חל על איסור (תיבת ואימא נמחק) וה"מ איסור חמור על איסור קל כו' פרש"י לא איתפרש היכא ובפירושי אשכנז פי' דאיכא ברייתא בפ' עשרה יוחסין (קידושין ע"ז ע"ב) דתניא כה"ג שבא על אחותו אלמנה אינו חייב משום אלמנה ומוקי לה כרבנן דר"ש דסברי איסור חל על איסור וה"מ חמור על קל אבל קל על חמור לא ומסתמא רבי לא פליג על ההיא ברייתא דהא לא אשכחן שום תנא דאית ליה איסור קל חל על איסור חמור באיסור כולל והא דקאמר בפ' גיד הנשה (חולין ק"א ע"א) מאן האי תנא דאיסור כולל (באיסור חמור) [איסור חל על איסור] לית ליה [איסור כולל] באיסור חמור אית ליה ומייתי ר' יוסי הגלילי ומשמע דרבנן פליגי עליה י"ל דהא דפליגי רבנן עליה לאו משום דסברי דאיסור קל חל על [איסור] חמור באיסור כולל אלא משום דסברי דטומאת בשר וטומאת קודש שוין נינהו ויחולו זה על זה. תוס' הרא"ש ז"ל וכן בתוס' כת"י.
גמ', מאי עביד ליה. וא"ת אמאי לא פריך אשר לה' מאי עביד ליה וי"ל דצריך ליה לדרשה דת"כ לרבות הלן והיוצא דאיסור טומאה חייל עליה ואין זה איסור חל על איסור דנטמא הגוף וחל על הבשר שהוא היתר לאחר יציאת הבשר ואלינה דחייבין עליה משום טומאה ודאי לן ויוצא לא חייל עליה להתחייב הטמא שאכלה [בהם] ולא דמי לאימורים דאסורים משום זרות ולא מצי חייל טומאת הגוף עלייהו וקשה למורי הא דאמר ר"י זבחים (דף מ"ו ע"א) ג' כריתות בשלמים למה אחד לדברים שאינם נאכלין ופרכינן לר"ש דאמר כו' והשתא לר"ש דאמר לעיל דבקדשים אין איסור חל על איסור לא אתי איסור טומאה וחייל אפרים הנשרפין דאיכא לא תעשה על אכילתן וא"כ ההוא קרא למה לי ושמא י"ל דנפקא מינה לקטן טמא שהגדיל דחלו אהדדי טומאה ואיסור דפרים הנשרפים ולכך איצטריך לדידיה וה"ה דהוי מצי לשנויי הכי גבי כל חלב ועדיפא מיניה קא משני.
מתני', אם משנשחט נודע לו הדם ישפך. מספקא לן אי אתיא כר' אליעזר.
גמ', וחלב קאי עלייהו באיסור, [צ"ל] וחלב קאי עליה באיסור. על איסור (ואימא) וה"מ, [צ"ל] על איסור וה"מ. אבל איסור קל (חל) על איסור (והוא איסור) חמור לא. [צ"ל] אבל איסור קל על איסור חמור לא, והשאר נמחק ול"ש. קל הוא מיתה ואיסור קדשים, [צ"ל] קל מיתה וקדשים, ועל תיבת הוא ועל תיבת ואיסור נרשם עליו קו מלמעלה להורות כי לפ"ד הוא יתר וראוי למחקו. בולדי קדשים דקסברי ולדי קדשים בהוייתן יהו קדושים, [צ"ל] בולדי קדשים וקסבר (אות ד' י' נמחק) ולדי קדשים בהוייתן הן קדושים. תוס' זבחים (דף פ"ד ע"ב) ותוס' נדה (דף מ"א ע"א). מתני', דברי ר"מ. תוס' לעיל (דף י"ח ע"א). נודע לו ישפך הדם, [צ"ל] נודע לו הדם ישפך. הדם (והבשר קיים) יאכל, [צ"ל] הדם הבשר יאכל, אות ו' ותיבת קיים נמחק. אינו כן עד שלא נשחט, [צ"ל] אינו כן אם עד שלא נשחט. גמ', ובין נודע לו, [צ"ל] ובין שנודע לו. דאפרשיה [לא ידע תצא ותרעה בעדר ובנודע לו שלא חטא להודיעך כחן דרבנן דאע"ג דלא חטא כיון דבעידנא דאפרשיה לא ידע] לבו. [צ"ל] דאפרשיה לא הוה צריך ליה הילכך לא הוה מקדיש נודע לו שלא חטא להודיעך כחן דרבנן דאע"ג דידע דלא חטא כיון דבעידנא דאפרשיה לבו.
רש"י ד"ה דהא רבי סבירא ליה וכו', דאיסור חמור על הקל. [צ"ל] דאיסור חמור חל על הקל. ד"ה דקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושין. מה"ד וקסבר, ואות ד' נמחק. ד"ה המביא אשם יצא וירעה בעדר. [צ"ל] המביא אשם תלוי, על ספק, הס"ד. ומה"ד עד שלא נודע לו, בגמרא מפרש לה, הס"ד. ומה"ד יצא וירעה בעדר. ד"ה יאכל. הבשר שהרי. מה"ד הבשר יאכל, שהרי. ד"ה אינו כן וכו', עד שלא נשחט יצא וירעה. [צ"ל] עד שלא נשחט דיצא וירעה. ד"ה שלבו נוקפו וכו', החטא שחטא. [צ"ל] החטא הנודע לו שחטא.
תוס' ד"ה אשר לה' לרבות האימורין. תוס' מנחות (דף כ"ה ע"ב). שם, משום טומאה. [צריך להוסיף] ובת"כ דריש לרבות הלן והיוצא. ד"ה בוולדות קדשים וכו', שיצא לחוץ אלא מכל מקום בעינן אוירא דחלב שיוצא החלב לחוץ וממעי אמו לא חייל. [צ"ל] שיצא הולד לחוץ מ"מ בעינן אוירא דחלב שיצא החלב לחוץ ובמעי אמו לא חייל. ד"ה אם משנשחט הדם ישפך. [צ"ל] אם משנשחט נודע לו הדם ישפך. שם, פסול הוא א"נ. [צ"ל] פסול הוא ולא מתכשר לעולה א"נ.
<h2>דף כד.</h2>
גמ', שהוזמו עדיו. דוקא הוזמו אבל הוכחשו או שאבדה החתיכה לא. תוס'.
תוס' ד"ה אם עד שלא נסקל וכו', ויש לומר. גליון והר"מ פי' דפריך מטעם דירעה משמע דמותר לשוחטו ושור הנסקל אסור לשוחטו משעת גמר דין קמאי דהנאה מחיים דוקא שרו אפילו לר"ת וכן ברש"י.
גמ', ודכוותיה גבי אשם תלוי כגון דהוכרה חתיכה, ומ"מ אפילו הוכרה על פי עדים כיון דלא הוזמו העדים פליגי רבנן ואמרי דירעה עד שיסתאב דומיא דשור הנסקל דאיירי בעדים וא"כ האי דקאמר אבל היכי דאפרשיה ע"פ עדים לא. רוצה לומר והוזמו דאז ודאי לא הוי סמוך עלייהו דדלמא אתו אחריני ומזמי להו אבל אם הוכחשו ולא הוכרה החתיכה אפי' אם הביא ע"פ עדים פליגי רבנן.
גמ', מקבל מתנה. גליון ה"ג רש"י הכא וכן גרסי' בפ' השולח [גיטין ל"ב ע"א] מקבל מתנה שאמר אחר שבאת המתנה לידו מתנה זו מבוטלת היא תיבטל אי אפשי בה לא אמר כלום בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימין מאי לאו דבריו קיימין והדרא ארעא למרה ופי' דר"ל נמי איירי לאחר שבאת המתנה לידו ומאי אפשי לא מצי פריך דר"ל איירי במטלטלין ורב ששת איירי במקרקע אלא פריך מסיפא דקתני בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימין והוי טעמא כיון דאמר בטילה היתה מעיקרא לא היתה מתנה לעולם והודאת בע"ד כמאה עדים דמי ופריך אלמא לא אמרינן היכא דאהנו דבריו דלהוי הפקר אלא הדרא למרה וקשה לפירושו מנ"ל דר"ל איירי במטלטלין ורב ששת במקרקעי ועוד קשה אי איירי ר"ל במטלטלין מאי פריך מדין ודברים אין לי בשדה אלא ש"מ דר"ל נמי איירי בקרקע והדרא קושיא לדוכתיה ליקשי מרישא ועוד קשה דמסיפא לא מצי למיפרך מידי כיון דאמר בטילה בטילה היתה מעיקרא ומעולם לא קבלה לשם מתנה פשיטא דהדרא למרה שהרי אין בידו להפקירה כיון דלא זכה בה מעולם ולא דמי לאי אפשי שאמר לאחר שקבל המתנה והוי לשון להבא ובידו להפקירה אחר שזכה בה ולמה תחזור למרה כיון שאומר שהיתה שלו ומסלק עצמו ממנה מכאן ואילך וגם רש"י פי' דהוי מצי לשנויי הכי ור"ת פי' דר"ל מיירי קודם שזכה במתנה ועדיין לא באת לידו ואמר אי אפשי בה והשתא פריך שפיר מבטילה היא אינה מתנה דעוקר המתנה מעיקרא ואמרי' דהדרא למרה ה"נ הוי ליה למימר באי אפשי בה קודם שזכה בה דהדרא למרה וקשה לפירושו דע"כ ר"ל איירי אחר שבאת המתנה לידו כדמוכח בשמעתין דפריך ליה מהכותב נכסיו לחבירו ואמר הלה אי אפשי בהן וקאמר בשלמא לרשב"ג אדעתיה דהכי יהיב ליה דאי לא מקבל מיניה הדרא למרה ואי ר"ל איירי קודם שזכה במתנה מאי ניחא ליה מדרשב"ג אדרבה תיקשי ליה דלר"ל אי אפשי בה הוי הפקר ולרשב"ג הדרא למרה אלא ודאי ר"ל איירי לאחר שזכה במתנה וקנאה ואי אפשי הוי לשון סילוק וכיון שזכה בה וסילק עצמו ממנה הוי הפקר ורשב"ג מיירי קודם שזכה בה ואין בידו להפקירה וכשסילק עצמו ממנה נשארה ביד הבעלים ולכך לא מצי למיפרך אלא מת"ק דאמר אם היה רבו שני כהן הרי אלו יאכלו בתרומה והא אי אפשי בה לשון סילוק הוא וא"כ אינו שלו ע"כ נראה דגרסינן איפכא וכן נמצא בהרבה ספרים מתנה זו תיבטל מבוטלת אי אפשי בה דבריו קיימין בטילה היא אינה מתנה לא אמר כלום וכן נמצא הגירסא בפ' יש נוחלין בפר"ת וה"פ תיבטל מבוטלת אי אפשי בה דבריו קיימין דכיון שבאת מתנה לידו וקנאה והוא מסלק עצמו ממנה ואומר שאינו חפץ בה הוי הפקר כדמשני לא דבריו קיימין ולא הדרא למרה בטילה היא אינה מתנה לא אמר כלום דהאי לישנא לאו לשון סילוק להבא הוא דלהוי משמע שהוא מסלק עצמו ממנה ואינו חפץ בה דנימא דלהוי לשון הפקר אלא לשעבר משמע שאומר שמעולם לא היתה מתנה והרי הוא משקר שהרי זכה בה והיא שלו והלכך זכה בה והיא שלו הלכך לא אמר כלום והשתא פריך שפיר מאי אפשי בה דקאמר דבריו קיימין וס"ד דהדרא למרה ור"ל קאמר דלאחר שבאת מתנה לידו כל המחזיק בהם זכה בהן ובגיטין נמי מתיישבת גירסא זו ואין להאריך כאן יותר. הרא"ש ז"ל. ה"ג רש"י מתנה זו תיבטל כו' וקשה כו' ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה אמאי לא אותיב מרישא דתני אי אפשי לא אמר כלום והוי של מקבל ורשב"ל אמר כל המחזיק בה זכה ואומר ר"ת דמש"ה לא מצי לאקשויי מרישא דלא דמי לדרשב"ל דאיהו מיירי קודם שבאת המתנה לידו אמר אי אפשי בה ומש"ה קאמר דכל המחזיק בה זכה אבל הכא דמיירי אחר שבאת המתנה לידו ומש"ה לא מצי מסלק נפשיה בלשונות אלו אבל מסיפא פריך שפיר דקתני דבריו קיימין מאי לאו דבריו קיימין כו' ולא אמר שתהא הפקר היכא דאינה נשארת בידו ורשב"ל אמר דהיכא דאינה נשארת ביד המקבל שתהא הפקר כך פי' ר"ת ולא נהירא דהיכי מצינו למימר דרשב"ל מיירי קודם שבאת המתנה ליד המקבל דא"כ היכא הוי הפקר הוי לן למימר דחזרה למרה דנהי דאפקריה הנותן אדעתיה דליקבל מיניה זה אפקריה אבל אדעתיה דכ"ע לא אפקריה דכה"ג אמרי' בפ' הגוזל גבי חמרא דרב ספרא דאמר דאפקריה אדעתיה דמריה כו' ועוד ההיא דדין ודברים אין לו על שדה זו דפריך מינה אדרשב"ל מיירי ודאי שהיה בידו של מפקיד והיכא פריך מינה ארשב"ל דמיירי שלא בא בידו ועוד לדברי ר"ת דמפרש דרשב"ל איירי קודם שבא ליד המקבל א"כ היכי קאמר בסמוך בשלמא לרשב"ג כו' אדרבה לת"ק ניחא טפי ממילתא דרשב"ג דהא בפ"ב דחולין [דף ל"ט ע"ב] מוקי פלוגתייהו כשזיכה לו ע"י אחר בשתק (ולבסוף צווח) וטעמא דרשב"ג משום דקסבר הוכיח סופו על תחלתו וא"כ דרשב"ג (הגיא) [קשיא] טפי אמילתא דרשב"ל דכיון דאית ליה לרשב"ג הוכיח סופו על תחלתו לא בא מתנה זו לידו והיכא קאמר כיון דאמר הלה אי אפשי בהן כבר זכו בהן היורשים אדרבה הול"ל כל המחזיק בהן זכה כמו שאמר רשב"ל אבל לת"ק ניחא טפי דלא ס"ל הוכיח סופו על תחלתו אלא סבר מדשתק קנינהו ומש"ה קאמר ת"ק אם היה רבו שני כהן הרי אלו אוכלין בתרומה ולא דמי לדרשב"ל דמסלק נפשיה קודם שבא המתנה לידו לפיכך נראה לר"י גירסת ר"ח עיקר דגריס איפכא מתנה זו תיבטל מבוטלת היא אי אפשי דבריו קיימין [בטילה היא אינה מתנה לא אמר כלום] משום דמשתמע הני לישנא לשון שעבר ואמר שלא קבלה ואנן סהדי דקבלה ופריך מרישא מאי לאו כו' ופריך מאי אפשי בה וה"נ גרסינן בריש השולח וניחא נמי בהכי סוגיא דהתם טפי דת"ר גט זו בטל הוא אי אפשי דבריו קיימים פסול הוא אינו גט לא אמר כלום ופריך למימרא דבטל דליבטל משמע והאמר כו' בטילה היא לא אמר כלום אלמא בטילה היא לשעבר משמע כדפי' אבל פרש"י דחוק התם שהרי הסברות הפוכות דגבי מתנה בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימים משום דמשמע לשון מעיקרא וגבי גט היכא דמשמע לשון מעיקרא לא הוי כלום ודחק רש"י לשם וחילק בדבר לגבי ממון הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אבל גבי גט אינו מועיל ביטול כי אם בלשון להבא אבל לשיטת ר"י הסברות שוות דהיכא דאמר לשון דמשמע מעיקרא דין הוא לומר דלא אמר כלום ומסיק התם אמר אביי בטל ב' לשונות משמע דבטל משמע דליבטל גבי גט לישנא דמהניא ליה קאמר כלומר שתהא הגט [אינו] גט אלא רוצה הוא שתשאיר אשתו תחתיו ולפיכך אמרינן דלהבא משמע וגבי מתנה לישנא דמהניא ליה קאמר כלומר לטובה לי הוא מחזיר דהיינו שנשאר המתנה בידו ולפיכך לישנא דלשעבר קאמר כדי לישאר המתנה בידו ורש"י פי' שם גבי מתנה לישנא דמהניא ליה דהיינו לשון שעבר כדי שיסתלק ממנה ולקיים מחשבתו שהוא רוצה להסתלק ממנה גם בפ' השולח ביארתיה. תוס' בכת"י. גליון. ויש גורסים מקבל מתנה שאמר מתנה זו תיבטל מבוטלת היא לא אמר כלום אי אפשי בה בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימין ועיין בהרגמ"ה ז"ל כי כן הוא גורס. גליון. וע"ק לפרש"י צ"ל דרשב"ל איירי במטלטלין א"כ מאי פריך מדין ודברים דשדה ומההיא דהכותב מהר"י ז"ל ע"כ אבל התוס' בגיטין דף ל"ב תירצו קושיא זאת וגם הרשב"א בפ' השולח עיין שם.
גמ', שני אשמות לאחריות, [צ"ל] שני אשמות תלוין לאחריות. לא פליגי ר"מ עליהון דרבנן. [צ"ל] לא פליג ר"מ עלייהו דרבנן. נוקפו אבל הכא מכדי חד הוא דאיבעי ליה. [צ"ל] נוקפו הא הכא גלי דעתו דלבו נוקפו מכדי חד הוא דאיתבעי ליה. הואיל וכך היה, תיבת היה נמחק. עליה אלא היכא כו' ע"פ עצמו ואמרינן לבו, [צ"ל] עליה דר"מ אלא היכא כו' ע"פ עצמו דאמרינן לבו. מתיב רבא שור, [צ"ל] מתיב רבה שור, אות א' נמחק. רבי אלעזר אומר, גליון בס"י כתוב ר"ל אמר, וכן גריס רש"י ז"ל. כל המחזיק בו זכה בו, עיין בתוס' זבחים (דף ע"א ע"א). אמרו רבע שורו, [צ"ל] אמרו לו רבע הוא שורו.
רש"י אלא לאו בעדי הזמה וכו', דאינו באשם תלוי. [צ"ל] דאינו כאשם תלוי. ד"ה דלמא שור הנסקל וכו', שלא הרג והיכי דמי. [צ"ל] שלא הרג היכי דמי, אות ו' נמחק. ד"ה בפלוגתא וכו' דפליגי רבא ורב יהודה. [צ"ל] דפליגי רבה ורב יהודה, אות א' נמחק. שם, עליה רבא ואותביה שור הנסקל. [צ"ל] עליה רבה ואותביה משור הנסקל.
תוס' ד"ה אם עד שלא נסקל וכו', לאחר שיגמר דינו שישחט. [צ"ל] לאחר שנגמר דינו ונשחט. שם, אמאי ציית לקמאי. [צ"ל] אמאי נציית לקמאי, הוא דבור בפני עצמו. נ"א [צ"ל] דאמאי ניצית לקמאי, והד"א. ד"ה דאמרו לו נרבע שורו וכו', משור הנסקל ומנין ליה שהרי צריך קרא גבי רובע ונרבע בכ"ג. [צ"ל] משור הנסקל שהרי בפ"ק דסנהדרין מצריך קרא גבי רובע ונרבע שמיתתו בכ"ג.
<h2>דף כד:</h2>
גמ', קיימין והוא, [צ"ל] קיימין ולא הדרא למרה והוא. התם דאמר כי סליק, [צ"ל] התם דאמרינן כי סליק. מעוכב לגט שחרור, [צ"ל] מעוכב גט שיחרור, אות ל' נמחק. יקבר א"ר אלעזר, [צ"ל] יקבר אלמא חולין שנשחטו בעזרה בקבורה א"ר אלעזר. לא שנה זו אמר רבה אשם, [צ"ל] לא שנה זו רבה אמר אשם. גומר ומקדשו וכו' רב אשי אמר (רישא דקתני וכו' לא קשיא) משום דמיתחזי, ס"א גומר ומקדשו ואפילו לר"מ דפליג בנודע לו קודם שחיטה מודו להו לרבנן בנודע לו לאחר שחיטה מתוך שלבו נוקפו גמר ומקדיש רב אשי אמר אפילו תימא בנשחט ואח"כ נודע ליה לית ליה לר"מ לבו נוקפו ואמאי יוצא לבית השריפה משום דמתחזי. (רישא דקתני באשם תלוי והבשר יצא לבית השריפה לא קשיא) משום, מתיבת רישא עד תיבת משום נמחק. כלי שרת מקדשין בו, על תיבת בו נרשם קו מלמעלה להורות כי לפ"ד ראוי למחקו.
תוס' ד"ה אלמא וכו', ומשני תברא כו' אמר רבה. מתיבת תברא עד תיבת רבה נמחק. ד"ה רב אשי אמר לא קשיא וכו', כזבח פסול. וכן גריס רש"י ויס"ג רישא משום כו' ואאשם תלוי קאי דכיון על נקיפת הלב הוא בא ואפי' אם נודע לו קודם זריקה דין הוא שישרף דמחזי כזבח פסול אבל אשם ודאי כל זמן שלא נזרק הדם חולין ולפיכך יקבר ומיהו משנזרק הדם אפילו אשם ודאי ישרף משום דמחזי כזבח פסול. ד"ה קסבר וכו', לא קשיא די"ל. [צ"ל] לא קשיא דתפשוט מרבנן דאמרי [ישפך] די"ל.
<h2>דף כה.</h2>
גמ', ר"ש. עי' תוס' מנחות (דף ק"א ע"ב [ד"ה ועגלה ערופה]). בעגלה ערופה פסול בפרה כשר בעגלה ערופה פרה, [צ"ל] בעגלה כשר בעגלה פסול בפרה פרה, על תיבת ערופה נרשם קו מלמעלה להורות כי לפ"ד ראוי למחקו ובמשנה בחולין ליתא תיבה זו. לא כיפרה ספיקתה תנאי היא דתניא נאמר, [צ"ל] לא כיפרה ספיקה תנאי היא דתנא דבי רבי ישמעאל נאמר, עיין בערוך ערך כשר. נאמר מכשיר ומכפר בפנים, (פי' אשם מצורע וחטאת), ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ, (פי' משולחת מצורע ועגלה) כך נרשם שם. מכשיר האמור, [צ"ל] מכשיר ומכפר האמור. בחוץ עשה מכשיר, [צ"ל] בחוץ עשה בו מכשיר. מתני', ובכל עת שירצה הוא היה, [צ"ל] ובכל עת שירצה והוא היה. שתכנס הספק, [צ"ל] שתכנס לבית הספק. על שזדונו כרת, [צ"ל] על דבר שזדונו כרת. יום הכיפורים וחייבי אשמות, [צ"ל] יום הכיפורים חייבי אשמות. מי שבא בידו ספק. [צ"ל] מי שבא לידו ספק. מכשרת לאכול כו', [צ"ל] מכשרתה לאכול כו'. [חטאת העוף כו'] הספק, נדה (ד' ע' ע"א) תוס' ד"ה ומביא. משנמלקה נודע תקבר, [צ"ל] משנמלקה נודע לה הרי זו תקבר. גמ', חובה היא מתיידע ליה, [צ"ל] חובה היא וכי מתידע ליה. מה עולה ושלמים, על תיבת מה נרשם עליו קו מלמעלה להורות כי לפ"ד ראוי למחקו. בחובה ואתו בנדבה כו' נמי דאתי בחובה, [צ"ל] בחובה אתו נמי בנדבה כו' נמי אע"ג דאתי בחובה. כתיב תני, ס"א כתיב תנא, ואות י' נמחק. רבי חייא, [צ"ל] ר' חנינא, תיבת חייא נמחק.
רש"י ד"ה וכי תימא קסבר ר"ש וכו' ומשמע דשחיטה. על תיבת ומשמע נרשם עליו קו מלמעלה להורות כי לפ"ד ראוי למחקו. ד"ה הכשר בפרה. מה"ד כשר בפרה, ואות ה' נמחק. ד"ה אינה כן, באשם תלוי דבהא כו' רבנן אם. [צ"ל] אינה כן, כאשם תלוי דבהא כו' רבנן כאשם אלא אם. ד"ה אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ וכו', ממכפר יליף מכפר. [צ"ל] ממכפר כ"ש דיליף מכפר. ד"ה מתני', עד שתכנס לבית הספק וכו', שמא חטא או שום. [צ"ל] שמא חטא שום, תיבת או נמחק.
תוס' ד"ה אמאי פטר ר"ש וכו', הר"ר משה לישני. [צ"ל] הר"ר משה מפונטייזא לישני. שם, כדאיתא פרק שני. [צ"ל] כדאיתא בפרק שני. שם, לתנא לקרות ושחטה דהתם. [צ"ל] לתנא לקרותו שחיטה דהתם. ד"ה תנאי היא וכו', ודוחק ור"י מפרש. [צ"ל] ודוחק דא"כ עיקר ההוכחה הוא חוץ מן הספר ורבינו מפרש, אות י' נמחק. שם, והדר נילף עגלה ממכשיר. נ"ל שחסר כאן ועיין בתוס' קדושין. שם, ועוד י"ל (בהך) התם על כרחך. [צ"ל] ועוד יש לתרץ ההיא דהתם דעל כרחך. שם, וי"ל דגלי לן. [צ"ל] וי"ל כיון דגלי לן.
<h2>דף כה:</h2>
גמ', מנא הני מילי. גליון פי' דאין יוה"כ מכפר אחייבי חטאות ואשמות ודאין וכן לקמן אמר אימא כי מתידע לאחר יוה"כ לא לייתי חטאת וקשה לישני אמר קרא לכל חטאתם דמשמע דאתי לכלל חטאת אחר יום כפורים דהכי משני בפ"ק דשבועות (דף ח' ע"ב) כי פריך ונכפר כפרה גמורה ונראה למהר"ם דהתם גבי שעיר [ה]פנימי שאין מכפר רק אקודש ומקדש שייך לשנויי הכי אבל שעיר המשתלח דמכפר על כל עבירות אף אנבלה שאין בה קרבן לא שייך למימר גביה דאתי לכלל חטאת כלומר דמחייב עדיין להביא קרבן דזה אינו דהא מכפר על עבירה שאין בה קרבן ושמא שאני התם דכתיב וכפר על הקדש לכל חטאתם כלומר אין מכפר עד שיביא חטאת אבל האי לכל חטאתם כתיב בתר קרא דהתודה ועיין בתוס' שבועות (דף ח' ע"ב). מהר"י ז"ל.
גמ', דילמא הני דבני קרבן. וכ"ת א"כ לשתוק קרא מיניה לפי דעכשיו אין יורד התלמוד למדרש האי קרא דאורחיה דקרא למכתב כל העיווים פי' כל העונות שמכפר וצריך לומר בפ"ק דשבועות גבי שעיר (פנימה) [הפנימי] דדריש לקרא לא פריך הכי לפי דהתם בשעיר הפנימי שאין מכפר רק על טומאת מקדש וקדשיו דאין בהם קרבן במזיד אבל הכא בשעיר המשתלח שמכפר על כל העבירות פריך שפיר. תוס' הר"י ז"ל.
גמ', וחכמים אומרים אין מביא, [צ"ל] וחכמים אומרים אין מביא. אומרים לו המתן, [צ"ל] אומרים לי המתן, אות ו' נמחק. אמר רבא מאי טעמא, [צ"ל] אמר רבה מאי טעמא, אות א' נמחק. אמר רבא, [צ"ל] אמר רבה, אות א' נמחק. להלן שזדונו כרת, [צ"ל] להלן דבר שזדונו כרת. אין מכפר כפרה גמורה, תיבות כפרה גמורה נמחק. דלכי מתיידע לא מייתי, [צ"ל] דלכי מתידע ליה לא מייתי. חטאים בני קרבן, [צ"ל] חטאים דבני קרבן. על עבירות דמצוה ידועה אבל שעיר המשתלח דמכפר על עבירות דמצוה ידועה, [צ"ל] על עבירות מצות ידועה אבל שעיר המשתלח דמכפר על עבירות מצות ידועה. והתודה עליו כל, [צ"ל] והתודה עליו את כל. פשעים לאו בני, [צ"ל] פשעים דלאו בני. לכל חטאתם (כל) למה לי לאקשויי לפשעים, [צ"ל] לכל חטאתם למה לי לאקשויי חטאים לפשעים, א"ר אלעזר אמר קרא, [צ"ל] א"ר אלעזר א"ר אושעיא אמר קרא. לא תיתי למפשטיה, ס"א לא איכא למפשטיה.
רש"י ד"ה מאי טעמא דאמרו לו, אשם תלוי. [צ"ל] מאי טעמא דאמרו לו, דאמרי אשם תלוי. ד"ה מה פשעים דלאו בני קרבן וכו', מרדין שמורד. [צ"ל] מורדין שמורד. ד"ה דלא בא לכפר על עבירות מצוה ידועה וכו', עד שיודע שנכנס. [צ"ל] עד שנודע לו שנכנס. ד"ה מן רישא דקרא וכו', לגופיה וסיפיה מייתר. [צ"ל] לגופיה סיפא מייתר, אות ו' נמחק. ד"ה לאקשויי חטאת כו'. [צ"ל] לאקשויי חטאים כו', אות ת' נמחק.
תוס' ד"ה אשם תלוי וכו', דאמרו לו אשר. [צ"ל] דאמרו לו אמר קרא אשר. שם, ואשם נראה. [צ"ל] ואשם דאפילו ליכא שגגה אלא במידי דלאו דהיינו שלא תעשינה חייב נראה. שם, להביאו (לרבנן). תיבת לרבנן נמחק. שם, לייתי ולא. [צ"ל] מביא ולא, תיבת לייתי ל"ש. שם, על העבירות לאו. [צ"ל] על עבירות לאו, אות ה' נמחק.
<h2>דף כו.</h2>
גמ', ומינה חטא שאין מכיר כו' אבל הכא דידע ביה לא מכפר, הלכך ליכא למימר דמכפר אמידי דחטאת ואשם אם נודע לו לפני יום הכפורים דלא מכפר רק אחטא שאין מכיר בו אלא השם ומ"מ פריך שפיר בסמוך אימא כי מתידע ליה בתר יוה"כ לא נייתי חטאת דכיון דלא ידע קודם חטא שאין מכיר בו אלא השם קרינא ביה וקשה דלקמן מסיק אמ' קרא או הודע אליו להיכא דאיתידע אחר (הקרבת אשם תלוי) [יום הכפורים] דמביא חטאת וא"כ למה לי סברא דהכא ומינה וכו' וכן לאביי למה לי לכל חטאתם דומיא דפשעים תיפוק ליה מקרא דאו הודע אליו מ"מ ונראה דאי ליכא אלא קרא דאו הודע אליו הוינא מוקמינן בדדמי טפי דהיינו איתידע קודם [יום ה]כפורים אבל השתא אייתר ליה לאוקומי להיכא דאיתיידע אחר יוה"כ תימה כיון דמסקינן דאין שעיר המשתלח מכפר אמידי דחייב קרבן חטאת ואשם מאי פריך בשבועות בשעיר פנימי ונכפר כפרה גמורה וכי עדיף משעיר המשתלח וה"נ בכל הסוגיא דהתם דפשוט לו דלא מכפר אמידי דקרבן והיינו משום דס"ל דלא עדיף משעיר המשתלח דאינו מכפר אמידי דקרבן ואמר מהר"ם דמש"ה פריך לפי דכיון דשעיר המשתלח מכפר אמידי דאיכא אשם תלוי נשוה לו זה דיכפר אמידי דאתי לבסוף לקרבן הואיל ואכתי ליכא חיוב קרבן. מהר"י ז"ל.
גמ', לא תייתי. תימה דבפ"ק דשבועות (דף ח' ע"א) גבי שעיר הפנימי מתרץ בע"א בשלמא הכא לא מצי לשנויי כדהתם אבל התם למה אינו משני כהכא.
גמ', מה ליחיד שכן כל קרבנו נקבה. גליון פ"ה משום דקל הוא בעי ידיעה ודאית אבל נשיא וצבור דחמירי דמייתי זכר אימא אספק נמי לייתי חטאת וקשה דאי בספק מייתי חטאת אשם תלוי היכא משכחת לה. ס"א וי"ל דהו"א היכא דאכל ספק חלב וחזר ואכל ספק חלב ונודע לו על אחת מהן ומייתי חטאת דנתכפר על שניהם וכי הדר ונודע לו על השניה לא מייתי חטאת דכבר נתכפר בראשונה להכי אתי או הודע אליו דלא. ונראה דודאי על הספק לא מייתי חטאת אלא אשם תלוי אף כי לא כתיב או הודע ומיהו ס"ד דמכפר בלא ידיעה כגון אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד והודע לאחד הו"א דשניהם נתכפרו כאילו ידע אשניהם לפי דכיון דכפרתם חמורה שאינה נקבה מכפרת יותר מכפרה דיחיד או איצטריך לענין הא דאמר לעיל אמרו לו אכלת חלב או הודע ולא שיודיעוהו אחרים דפטור כי מכחישן והוי אמינא בהא כיון דלא כתיב או הודע דחייב. הר"י ז"ל גליון.
גמ' מה לנשיא שכן אין בשמיעת קול. גליון הילכך לא מייתי חטאת אלא בידיעת ודאי אבל יחיד מייתי אפילו בידיעת ספק וקשה א"כ אשם תלוי היכא משכחת וצריך לומר דהך סוגיא סברי יש אם למקרא וחטאת מייתי בספק ידיעה חתיכה אחת. הרא"ש ז"ל.
גמ', לא מדרב דימי, [צ"ל] לא מרב דימי, אות ד' נמחק. אלא מהא חטא, [צ"ל] אלא מהדא חטא. יה"כ חייב פשיטא כו' מחייבי חטאות ואשמות. [צ"ל] יה"כ חייבין פשיטא כו' מחייבי חטאות ואשמות. יולדת כי קא מייתי קרבן, ס"א יולדת מצערה איכפר לה כי קא מתייא קרבן. ספק מצורע שעבר יוה"כ לא מייתי דהא עבר עליה יוה"כ, [צ"ל] ספק מצורע שעבר עליו יום הכפורים לא לייתי דהא עבר עליו יום הכפורים. ר' יוחנן על ז' דברים, [צ"ל] ר' יונתן על ז' דברים. תיבת יוחנן נמחק ול"ש. מצורע כי מייתי, [צ"ל] מצורע מנגעיה איכפר ליה וכי מייתי. לא מייתי קרבן, [צ"ל] לא לייתי קרבן, אות מ' נמחק. לכל חטאת ולא לכל טומאה. [צ"ל] לכל חטאתם ולא לכל טומאתם. מייתי (לאשתרויי באכילת קדשים הוא), ס"א מייתי אלא למיחל עליה נזירות דטהרה הוא מייתי, בתוס' סוטה (דף ט"ו [ע"א ד"ה סבר וכו' הכא]) גירסא [כמו] (אחרת) [ס"א]. המקום אמר רבי הושעיא לכל חטאתם ולכל טומאתם (אמר אביי), [צ"ל] המקום הוא אמר אביי, מתיבת אמר עד תיבת אמר אביי נמחק. כי מתייא לברר, [צ"ל] כי מתייא קרבן לברר. לא מייתי חטאת, [צ"ל] לא נייתי חטאת, אות מ' נמחק. גבי חטאת וגבי נשיא, [צ"ל] גבי יחיד וגבי נשיא, תיבת חטאת נמחק. וגבי צבור צריכי, [צ"ל] וגבי צבור הני מצרך צריכי. מה ליחיד שכל קרבנו נקבה, [צ"ל] מה ליחיד שכן כל קרבנו נקבה. נקבה נכתוב גבי צבור [ונייתי], [צ"ל] נקבה תאמר בצבור שאין בקרבנו נקבה נכתוב גבי צבור ונייתי. יש בקרבן נקבה כו' שאין בקרבן נקבה, [צ"ל] יש בקרבנן נקבה כו' שאין בקרבנן נקבה. וצבור מאי פרכת, [צ"ל] וצבור דמאי פרכת. יחיד יוכיח (דאינו בשמיעת הקול) ואי משום כו' דיש בכל קרבנו נקבה צבור יוכיח דאין בקרבנן נקבה עד דאית להון וכו' למה לי דכתיב כו', [צ"ל] צבור יוכיח דאינו בשמיעת הקול ואי משום דיש בקרבנו נקבה יחיד יוכיח דכל קרבנו נקבה ועד דאית להון וכו' למה לי דכתיב כו'. ס"א צבור יוכיח דאינו בשמיעת הקול ואי משום דיש בקרבנו נקבה יחיד יוכיח דיש בקרבנו נקבה למה לי דכתיב כו'.
רש"י ד"ה אבל אי ידעי וכו'. [צ"ל] אבל היכא דידע וכו'. ד"ה ספק מצורע וכו', ספק בהרת ללבן וטמא. [צ"ל] ספק קדם בהרת לשיער לבן וטמא, אות ל' נמחק. ד"ה ספק נזיר וכו', ר' שמעון אומר אמר אם. [צ"ל] ר' שמעון אומר יאמר אם. ד"ה כדכתיב קרא. [צ"ל] דכתיב קרא, אות כ' נמחק. ד"ה וקא פריך הש"ס הני מצריך צריכי וכו', בשאר עבירות צבור כל. [צ"ל] בשאר עבירות וצבור כל. ד"ה לא לכתוב ידיעה ביחיד וכו', דליכא למימר למידין. על תיבת למידין נרשם קו למעלה להורות כי ראוי למחקו. ד"ה לא לכתוב גבי צבור וכו', נמי אין למידין. [צ"ל] נמי ליכא למידין, תיבת דאין ל"ש.
<h2>דף כו:</h2>
גמ', בנשיא העשוי להשתנות. וקשה לי כי היכי דנשיא עשוי להשתנות אם יעבור מנשיאותו כן יחיד עשוי להשתנות אם ימנוהו נשיא ויש לומר דפריך מיחיד ממזר ומכל הפסולין שאין מעמידין מלך אלא מהמשיאין לכהונה. תוס' הרא"ש ז"ל.
רש"י ד"ה ובדין הוא דמותרת בהנאה וכו', ומשום חולין בעזרה נמי ליכא למיסר דלא אסרה תורה וכו'. וקשה דהא במס' נזיר פ' מי שאמר הריני נזיר אמרי' דבחטאת העוף הבאה על ספק איכא תרי איסורי איסור נבלה ומשום חולין שנשחטו בעזרה וצריך לומר דהכא כתב דבדין הוא דמותרת בהנאה היינו למ"ד חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. גליון מהר"י ז"ל [א"א המעתיק עיין בס' ערוך לנר בדף ז' ע"ב ברש"י בא"ד שעמד בזה].
גמ', תניא כותיה דר"י כו', פרש"י דה"ה בהנאה כו'. תימה אמאי לא קתני אסורה בהנאה כדקתני בסיפא בנודע לו אחר שמיצה דמה ואפשר דברישא דאינה צריך להביא אחרת וא"כ מתהנה מינה לא איצטריך למיתני דודאי אסורה בהנאה אבל בסיפא דצריך להביא אחרת וא"כ לא מהני ליה מידי אלא שכיפרה ספיקה והלכה לה ומ"מ תביא אחרת על הודאי ומש"ה קתני אסורה אפילו בהנאה (ותימא) [ותמה] מורי הר"מ על זה כי נודע לה אחר שמיצה דמה אמאי לא יעלה לפטור הודאי כיון (דעולת) [דחטאת] יולדת לא בעי ידיעה ודאית כדאיתא בפ"ק וכה"ג אמרינן בפ' דם שחיטה [לעיל כ"ב ע"ב] לר"ע דאמר אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה דעולה אשם תלוי [ל]ודאי מעילתו ואין סברא לומר משום דמתני הוא משום דמסתמא התנאי אינו אלא בשביל מעות המעילה דחטאת נמי אי לא כתיב (לא) [או] הודע אי מייתי ליה לפני ידיעה מתכפר והוי ליה למימר דיעלה זה דנודע לו אחר המיצוי לפטור הודאי ושמא כיון דאשם תלוי גופיה אי אפשר לעלות לודאי לרבנן דר"ע דאין אשם תלוי כי אם על ספק כרת ולא על ספק מעילה ומהיקשא דזאת תורת לזכר ולנקבה גבי זב דרשינן מה זכר ממין שמביא על הודע מביא על לא הודע אף נקבה כן ודרשינן דספק זבה ויולדת מצי (לאתנויי) [לאתויי] חטאת העוף הבא על הספק לאכול בקדשים וא"כ (מונה) [מינה] מה אשם תלוי אי אפשר לעלות לודאי אף חטאת העוף אחר המיצוי שהוא הכפרה אם נודע (לפני) [אחר] הכפרה ודאי נכון שתעשה חטאת ודאי א"נ כך הדבר דהכא שנודע שילדה [ודאי] אחר המיצוי מיד הותרה ע"י חטאת זו לאכול בספיקה בקדשים כדאמר לעיל גבי אשם תלוי דמהיקשא (דנזיר) ילפינן [בנזיר] שספק זבה ויולדת (מהזאה) דחטאת העוף [מתירה] לאכול בקדשים ונמצא שכפרה ספיקה והלכה לה לכך לא מצינו להעלות לודאי לידתה אבל בנודע לה לפני המיצוי עדיין לא הועילה על העיקר שתוכל לאכול בשבילה בקדשים הלכך דין הוא שתעלה לה על ודאי לידתה והך דגבי אשם מעילות שמביא כי לא נודע לו נמי מביא על ודאי ופטור היינו דוקא ע"י תנאי אבל [הכא] ודאי אם אין שם תנאי כיון שכפרה לאכול בקדשים תו לא מצי אתיא על ודאי לידתה כי נמי לא בעי ידיעה אבל אי מתנה שתרצה שתועיל ללידה ודאית אז מועיל. תוס' כת"י.
מתני', המפריש שתי סלעים, לקנות מהם אשם שפחה חרופה שהיה חייב ודינה בשתי סלעים ולקח בה שני אילים לאשם ומוקי לה בגמ' דאוזיל רועה גביה אם היה אחד מהם כו' וא"ת אמאי לא מעל כו'. תוס' כת"י.
מתני', והשני ירעה עד שיסתאב. וק"ק למה לא מעל כיון דלא היה לו לקנות רק אשם אחד כמו בשאר בבי דמתניתין דאמרי' מעל ושמא אתיא כר' יהודה דאמר בפרק הנהנה (מעילה דף י"ט ע"א) המשנה מקודש לקודש לא מעל א"נ דלקח בהן ר"ל מזיד דסבור לעשות בתרי ודוקא רישא אבל אינך בבי דמתניתין דלקח שני אילים לחולין לא הוי במזיד ולא שינה מעות הקדש לקנות בהמת חולין רק בשוגג ולכך מעל. מהר"י ז"ל.
מתני', לקח בה שני אילים לחולין. פי' להיות חולין דסבור מעות חולין הן ונמצא שהיו מעות הקדש ושמעל בקודש בשתי סלעים. תוס' בכת"י.
רש"י ד"ה לקח בהן שני אילים לחולין וכו', יקרב בשביל אשם ראשון וכו' גזילו. גליון וה"נ תניא פ"ב דמעילה הנהנה מדמי חטאות ואשמות עד שלא קרב אשמו יוסיף ויביא אשם. [בדפו"י, גליון מהר"י ז"ל].
מתני', אחד לאשם, לקח בה ב' אילים אחד לאשם כו' ונמצא שמעל בסלע אחד שהוציאו לחולין אם היה כו' אין לאשמו זה כמו אשמו דרישא דהכא ר"ל לאשם שפחה חרופה שהוא מחוייב בו ושני למעילתו דהיינו לאשם מעילות שהוציא מעות קודש לחולין דאין לפרש כמו ברישא שהרי ברישא שניהם היו חולין ובידו לעשות מהן [איזה] שירצה אשם חובתו ואיזה שירצה אשם מעילתו והרי טוב לו שיביא החומש עם הקרן שגזל ויעשה מן היפה עשרה זוז אשם שפחה חרופה שהיה חייב בו מתחלה דהיינו קרן והחומש ומן היפה שתי סלעים אשם מעילות אבל הכא בסיפא שלקח אחד מהם לאשם שפחה חרופה שהיה חייב בו לא סגי דלא יעשהו אשם שפחה חרופה והשני לאשם מעילה ואפילו יפה עשרה זוז ולא יפטור מן החומש ולהכי קתני ויביא עמה סלע וחומשה דהיינו קרן שגזל והחומש והכי מיפרשא בגמ'. תוס' כת"י.
גמ', ויפה עשרה זוז יהיב למאי דאיתהני מהקדש והוי ליה גזילו וחומשו ומאי מעילתו גזילו. פי' אותו ששוה עשרה זוז יתן בשביל מה שיהנה מן ההקדש שהוציא שתי סלעים לחולין דהיינו קרן וחומש שמוכר האיל בעשרה זוז ויקח מהם איל בשני סלעים ושני זוזים יפלו לנדבה כדין מותר אשם ורש"י פי' שיקריבנו לאשמו הראשון ויהא תשלומין לקרן וחומש שמעל בהם ולא נראה לי דאי אפשר לו לצאת ידי החומש במה שהאיל שוה יותר משני סלעים דלנדבה אזיל ותדע דקתני סיפא והשני למעילתו ויביא עמה סלע וחומשה ואמאי יביא חומש והלא האיל שוה שתי סלעים וחומש ויפטר מן החומש שהרי אחד לאשם ואחד לחולין קאי אמאי דקאמר ברישא אחד יפה שני סלעים ואחד יפה עשרה זוז ועלה קאמר אם לקח אחד לאשם ואחד לחולין אם היה של אשם יפה שני סלעים יקריבנו לאשמו והשני פי' השני שהוא שוה עשרה זוז למעילתו פי' לאשם מעילתו ויביא עמה סלע וחומשה ולא נפטר מן החומש אע"פ שהאיל שוה עשרה זוז כי כל מותר אשם צריך שיפול לנדבה. תוס' הרא"ש ז"ל. ואחד יפה עשרה זוז. דהיינו מעילה וחומשה היפה שתי סלעים יקריב לאשמו פי' לאשם מעילות שהוא חייב לפי שהוציא מעות של הקדש לחולין והשני שיפה עשרה זוז למעילתו היינו לאשם שפחה חרופה שהיה חייב בתחלה נמצא שהוא שילם בה קרן וחומש כדתניא בפ' ב' דמעילה [דף ט' ע"ב] הנהנה מדמי חטאתו ומדמי אשמו עד שלא קרבה [חטאתו] יוסיף ויביא חטאתו [עד שלא קרבה אשמו] יוסיף ויביא אשמו פי' יוסיף החומש על הקרן ויביא חטאת שמינה ואשם שמינה וה"נ קתני הכא דהיפה עשרה זוז יקרב למעילתו דהיינו קרן מן האשם שהיה חייב תחלה והחומש ועד שלא קרב דקתני התם ר"ל עד שלא לקח אשם דאם לקח כבר האשם קודם שיוסיף החומש יפול החומש לנדבה. תוס' כת"י.
גמ', בתר יום הכיפורים הוא דמייתי חטאת אימא, [צ"ל] בתר יום הכפורים דמייתי חטאת אימא. דכי מתיידע לבתר, [צ"ל] דכי מתידע ליה לבתר. אמר רב וכיפר, [צ"ל] אמר רב וכיפרה. אי לבסוף קמנטר לה אלא, [צ"ל] אי לבסוף הא קמנטר לה כהן אלא. שממין שהביאה על, [צ"ל] שממין שמביאה על, אות ה' נמחק. אם משנמלקה נודע שילדה אמר רב, מתיבת אם כו' עד תיבת אמר רב ל"ש, ונ"ב ס"א איבעיא להו משנמלקה מאי אמר רב. וכפרה מותרת באכילה, [צ"ל] וכפרה ומותרת באכילה. תני לוי כותיה דרב חטאת, [צ"ל] תני לוי כותיה דרב ותניא כותיה דרבי יוחנן תני לוי כותיה דרב חטאת. הספק אם, [צ"ל] הספק אם עד שלא נמלקה נודע שילדה ודאי תעשה ודאי שממין שמביאה על לא הודע מביאה על הודע אם. נודע שילדה, [צ"ל] נודע לה שילדה. וכפרה מותרת באכילה תניא, [צ"ל] וכיפרה ומותרת באכילה תניא. שילדה אסורה אפילו בהנאה, [צ"ל] שילדה מזה ומצה דמה וכיפרה ואסורה באכילה מיצה דמה ואח"כ נודע שילדה אסורה אפילו בהנאה. מהקדש וישנו משתי סלעים דאפרישנו לאשם, [צ"ל] מהקדש (דשני) [בדפו"י, וישנו] בשני סלעים דאפרשינון לאשם.
רש"י ד"ה שאינה משתמרת וכו', בהסח הדעת שמא נטמאה. [צ"ל] בהסח הדעת דשמא נטמאת. ד"ה ובדין הוא דמותרת בהנאה וכו', ליכא למימר דלא. [צ"ל] ליכא למיסר דלא. ד"ה ואסורה בהנאה. [צ"ל] ואסורה אפילו בהנאה. ד"ה לקח בהן שני אילים לחולין וכו', לאשם מעילות אם היה. [צ"ל] לאשם מעילות ולכן אם היה. ד"ה אחד לאשם ואחד לחולין, מעל. [צ"ל] אחד לאשם ואחד לחולין, והשתא מעל. שם, יקרב לשמו הראשון שהרי לשמו נלקח וממעות שהופרשו. [צ"ל] יקרב לאשמו הראשון שהרי לאשמו נלקח ממעות שהופרשו, אות ו' נמחק. ד"ה אלמא חומש בהדי קרן מייתי ליה וכו', קרא אישתעי. [צ"ל] קרא משתעי. שם, הילכך חומשו כי. [צ"ל] הילכך חומש כי, אות ו' נמחק. שם, שפיר דמי. תא שמע מסיפא. [צ"ל] שפיר דמי לכך אמר ת"ש מסיפא ואע"ג דאידי ואידי אשם נינהו אפ"ה יביא החומש בהדי גזילו וא"כ אמאי קתני ברישא דבהדי איל מייתי לה. ד"ה אלא מאי למעילה דרישא וכו'. [צ"ל] אלא מאי למעילתו דרישא וכו', אות ה' נמחק. שם, סלעים שהפרישו לשמן וילקח בהן. [צ"ל] סלעים שהפרישן לאשמו ולקח בהן, אות ן' נמחק. שם, והיינו לאשמו דקתני. [צ"ל] והיינו למעילתו דקתני, תיבת לאשמו נמחק.
<h2>דף כז.</h2>
גמ', בכינוס חומשין. רש"י פי' כגון מעל בשני סלעים כו' ולא נהירא שהרי על כל פעם ופעם שנהנה הרי הוא חייב אשם מעילות והחומשים יש לו להוסיף על דמי אשם הראשון ולהביא אשם שמינה כדאיתא בברייתא בפ"ב דמעילה [ט' ע"א] שהבאתי לעיל ונראה לפרש כגון אם הפריש סלע לאשמו ונהנה ממנו וחזר ונהנה ממנו עד שמשלימים החומשים עם הקרן לשתי סלעים מהו שיפטור עצמו מהן משתי סלעים שהיה חייב להביא אשמו והשתא מדמהו לאדם מתכפר בשבח הקדש מיהו פשיטא ליה שחייב להביא אשם מעילות על כל פעם ופעם שנהנה מן הקדש. תוס' כת"י. בכינוס חומשין מהו. גליון. אם מעל כמה פעמים בשתי סלעים עד שעלו כל החומשין לשתי סלעים מהו שיקריב מהן אשם מעילתו אע"ג דמוכח במתני' שאם אשם מעילתו שוה עשרה זוז לא נפטר מן החומש אפשר דהא עדיף טפי כשנצטרפו כל החומשין לשיעור אשם ודוגמא לדבר בפ' מרובה [ב"ק ס"ה ע"ב] דקתני וחומשו עולה לו בכפילו ושקיל וטרי עלה ה"ד אי דמעיקרא שויא ארבע והשתא נמי שויא ארבע חומשו עולה לו בכפילו כפלו ארבע וחומשא זוזא ומסיק כגון דנשבע וחזר ונשבע ארבע זימנין והודה אלמא כשהכפל והחומש שוין הכפל פוטרו מן החומש וכשאינם שוין לא ולפ"ז נוכל לחלק גם ברישא שהחומש שני זוזין והאיל יפה עשרה זוז נפטר מן החומש אבל בסיפא שהחומש זוז והאיל יפה עשרה זוז לא נפטר מן החומש כיון שאין היתרון והחומש שוין כך נ"ל. תוס' הרא"ש ז"ל.
גמ', דאוזיל רועה גביה. גליון ולא משני הכא דמיירי בשפטמו מדלא קתני והרי אחד בשתי סלעים אלמא דלא מיירי בשפטמו.
גמ', א"ה אימא סיפא. גליון אי אמרת בשלמא דאיירי בלא פטמו אלא דשבח מאליו ואדם מתכפר בשבח הקדש ניחא דמצריך לשלם סלע מביתו כו'. הר"י ז"ל.
גמ', בשעת הפרשה. והכא ליכא לאוקמא כשפטמו מדלא קתני והרי הוא בשתים כדלעיל וגם מדקתני בשעת הפרשה יפה סלע משמע דלא אוזיל רועה גביה מש"ה לא אוקמי דאוזיל רועה גביה תוס' כת"י. בשעת הפרשה. ואין סברא לומר כשפטמה סלע יצא (בשעת) דבשעת הפרשה יפה [סלע] ובשעת כפרה יפה שתים דא"כ הוי ליה למימר ובשעת כפרה הרי בשתים. מהר"י ז"ל.
גמ', וחזר ולקח כו'. להכי נקט ב' שותפין שאם היה כולו שלו והקדיש חציה פשיטא שפשטה קדושה בכולה כיון דהקדיש לדבר שהנשמה תלויה בו וחזי להקרבה אבל השתא שהיא של שותפין לא פשטה בכולה והילכך אמר וחזר ולקחה ולא קאמר ואח"כ הקדיש חבירו חציה האחרת משום דלא הוי מצי למימר ועושה תמורה דשותפין אינן ממירין כדאיתא בתמורה ובפ"ק דזבחים. תוס' הרא"ש.
גמ', ש"מ תלת ש"מ בע"ח נדחים וש"מ דיחוי מעיקרא הוי דיחוי וש"מ יש דיחוי בדמים. ויס"ג במקום יש דיחוי בדמים וש"מ קדושת דמים מדחה ומפרשים קדושת דמים מדחה התמורה שאינה קריבה ויס"ג בהדיא מדקתני ותמורתה כיוצא בה ולא נהירא דלקמן נמי אמר להני תלת גבי מטמא מקדש עשיר שהקדיש קן כו' והתם לא מצינו לפרש הכי דהא אין תמורה בעופות אלא ודאי פירושא דקדושת דמים מדחה הוא כמו יש דיחוי בדמים ותימה דבפ' מי שהיה טמא [פסחים צ"ח ע"א] אמר להני תלת על משנה שלימה וא"כ מאי קמ"ל ר"י וי"ל משום דפליגי בה תנאי בעלמא קאמר ר"י סברא דנפשיה האיך הוא סבירא ליה וא"ת הני תרי מילי דיש דיחוי בדמים ודיחוי מעיקרא למה לי היכא משכח לה דיחוי מעיקרא בלא קדושת דמים וי"ל דשפיר אשכחן קדושת הגוף דדיחוי מעיקרא כגון אכל חלב והמיר דת ואח"כ הפריש קרבן דקדושת הגוף ודיחוי מעיקרא הוא דלאו בר הפרשה הוא כדאמרי' בפ"ק דחולין [ה' ע"ב] מכם ולא מכולכם להוציא המומר א"נ כגון ההיא דתנן בפ' התערובות [זבחים ע"ז ע"ב] דם שנתערב במים אם יש מראית דם כשר ודייק בגמרא לא שנו [אלא] שנפל מים לתוך דם אבל דם לתוך מים קמא קמא בטל ואע"פ שיש בו מראה דם ובכה"ג אשכחן שפיר דיחוי מעיקרא בקדושת הגוף וא"ת כיון דאית ליה לר"י דדיחוי מעיקרא הוי דיחוי אמאי נקט ר"י גופיה בפ"ק דזבחים [י"ב ע"ב] ובפ' נגמר הדין [סנהדרין מ"ז ע"א] אכל חלב והפריש קרבן והמיר דת וחזר בו הואיל ונדחה ידחה דהוי נראה ונדחה וחזר ונראה לינקט אכל חלב והמיר דת והפריש קרבן וחזר בו דהוי רבותא טפי דדיחוי מעיקרא הוא וי"ל דנקט הכי משום אידך מלתא דאמר נמי התם אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה דלא מצי למימר דנשתטה תחלה דהא אין הפרשת שוטה כלום ובפ"ק דקדושין [ז' ע"ב] ובפ' כיצד מערימין [תמורה כ"ו ע"ב] הארכתי. תוס' בכת"י. ש"מ תלת ש"מ בע"ח נדחין כו' וש"מ קדושת דמים מדחה וש"מ דיחוי מעיקרא הוי דיחוי ה"ג ול"ג וש"מ יש דיחוי בדמים דהיינו קדושת דמים מדחה דתלת שמעינן מינה ולא ארבע וכן כתב רבינו שי' בתשובה בכמה מקומות בתלמוד מצינו לשון זה גבי הא דאמר ר' יוחנן בהמה של שני שותפין ש"מ תלת כו' במס' זבחים [י"ב ע"א] ובקדושין [ז' ע"ב] וכן נמי גבי מפריש נקבה לפסחו בסוף מי שהיה טמא [פסחים צ"ח ע"א] ש"מ תלת כו' ולמדתי פירושו ממס' כריתות ככתוב בתוס' זבחים דף י"ב ויש ספרים דגרסי הכא ש"מ קדושת דמים מדחה דקתני ותמורתה כיוצא בה וש"מ יש דיחוי בדמים דקתני קדושה למאי קדושה [לאו] לדמים וגירסת רש"י ופירושו עיקר דלא חשיב הכא דיחוי מעיקרא דחשיב בקדושין וגבי מקריב נקבה והוי ליה למימר הכא והתם ש"מ ארבע. תוס' הרא"ש ז"ל.
גמ', אין לך דבר שבא לבטלה אלא אשם נזיר בלבד. גליון פי' הקונטרס דטעון שתי צפרים אחד לחטאת ואחד לעולה ובהן תלויה כל כפרתו שהכשירוהו ליכנס למנין נזירות טהרה דכתיב בהו וכפר מאשר חטא על הנפש וקדש ראשו ביום ההוא אלמא נזירות טהרה חל על ידיהם וכתיב בתריה והביא כבש לאשם ולא פירש למה בא להם וכ"ת עולת יולדת באה לבטלה דחטאתה מכשירתה לאכול בקדשים י"ל כיון דכתיב בה וכיפר לא הוי לבטלה וכן עולת נזיר דאי בעי מגלח עלה ומותר ביין וקשיא מפ"ק דמנחות [ד' ע"ב] דאמרי' אשם נזיר טמא ששחט שלא לשמו פסול הואיל ובא להכשיר וצ"ל דתנאי היא דאיכא מ"ד בפ"ג דנזיר [י"ח ע"ב] דאשם מעכבו ועיין בתוס' שמאריכין הר"י ז"ל. וקשה דר"ש קאמר הכא דאשם נזיר בא לבטלה ובפ"ב דסוטה דף ט"ו קאמר ר"ש בדין הוא שתהא חטאת חלב כו' עד חוטא ולכאורה באשם נזיר טמא נמי צריך לשנויי הכי שהוא בא על חטא וא"כ איך קאמר שבא לבטלה וי"ל דמ"מ קרי ליה בא לבטלה ועוד נראה למורי דלא קשה מידי דהתם לא קאמר אשם נזיר טמא לבעי נסכים שהרי הוא לבטלה כדקאמר הכא בשמעתין ולכך אין צורך שיהא בו נסכים ולכך לא פריך התם אלא מחטאת נזיר טהור דזימנין דמגלח עליה הלכך כיון שיש בו צורך תטעון נסכים כמו חטאת ואשם של מצורע אבל אי קשיא הא קשיא דבסוטה קאמר תלמודא דלר"ש חטאת נזיר בא על חטא ולכך לא בעי נסכים א"כ ספק נזיר שעבר עליו יוה"כ לא לייתי חטאת דהא כיפר עליו יוה"כ כדפריך תלמודא לעיל ולר' אלעזר הקפר דאמר נזיר חוטא כו' ולר"ש הא סבר נזיר הוא חוטא וקרבנותיו בא על חטא וי"ל דלא קשיא דודאי קרבנות נזיר טהור באים על חטא אבל דנזיר טמא יכול להיות דאינם באים על חטא אלא למיחל עליה נזירות דטהרה ואין להקשות מנזיר טהור דבא על חטא [דבא לאשתוריי ביין עיין בתוס' סוטה עכ"ה] וא"ת מ"מ כשעבר על נזיר טמא יוה"כ אשם נזיר טמא לא לייתי דהא לא אתי למיחל עליה נזירות דטהרה לבטלה הוא בא וי"ל דשמא אה"נ דלא מייתי אשם א"נ כיון שבא לבטלה אחר יוה"כ נמי אתי ולעיל דקאמר דלמיחל עליה נזירות דטהרה הוא דאתי היינו מחטאת העוף. תוס' בכת"י.
גמ', איל רובן קרן, [צ"ל] איל דזבן קרן, תיבת רובן נמחק. וחומשו קרו ליה, [צ"ל] וחומשו קרי ליה. איל רובן קרן, [צ"ל] איל דזבן קרן, תיבת רובן נמחק. דאפרשיה איכא למימר מתכפר, [צ"ל] דאפרשיה אימא לך מיתכפר, תיבות איכא למימר ל"ש. להו מתכפר בשבח, [צ"ל] להו אדם מתכפר בשבח. בארבעה אחרינא, [צ"ל] בארבעה אחריני. ישלם סלע הא חסר ליה ז' מאי ישלם תשלום דסלע, [צ"ל] ישלם סלע מביתו אמאי ישלם סלע הא חסר ליה ז' מאי ישלם סלע תשלום דסלע. גזירה שמא יאמרו איל פחות משתי סלעים מכפר, ס"א גזירה שלא יאמרו אדם מתכפר בפחות משתי סלעים. בשעת הפרשה יפה סלע בשעת כפרה יפה שתי סלעים (לא) יצא, [צ"ל] בשעת הפרשה יפה שתי סלעים ובשעת כפרה יפה סלע יצא, בשעת הפרשה יפה סלע ובשעת כפרה יפה שתי סלעים לא יצא. גליון בקצת ס"י הגירסא להיפך בשעת הפרשה יפה סלע ובשעת כפרה יפה שתים כשר בשעת הפרשה יפה שתים ובשעת כפרה יפה סלע פסול, עיין בפי' המשנה ברמב"ם, ובראב"ק גריס כגירסת רש"י. בעי רבי אליעזר. עי' תוס' מנחות (פ' ע"א) ד"ה מאי. ר' חנינא משמיה, [צ"ל] רב חנניא משמיה. דולד אין טעון לחם, על תיבות ולד אין טעון לחם נרשם עליהם קו מלמעלה להורות כי לפ"ד ראוי למחקו. קסבר מתכפר, [צ"ל] קסבר אדם מתכפר. א"ר יוחנן הרי, על תיבת הרי נרשם קו מלמעלה להורות כי לפ"ד ראוי למחקו. נדחין וש"מ כו' מדחה וש"מ, [צ"ל] נדחין דקתני אינה קריבה וש"מ כו' מדחה דקתני ותמורתה כיוצא בה וש"מ. דיחוי בדמים, [צריך להוסיף] דקתני קדושה למאי קדושה לדמים, בפ"ק דקדושין יש גירסא אחרת דלא גריס כגירסא דכאן. ר' יוחנן אמר ר' שמעון בן יוחאי, [צ"ל] ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, תי' אמר נמחק. רבי זירא בר אדא מהדר, [צ"ל] ר' חייא בר אבא מהדר, תיבת זירא נמחק ותיבת אדא ל"ש. הלכה זו ממנו, [צ"ל] הלכה זו ממני. לא נתנה קצבה, [צ"ל] לא נתנה תורה קצבה. ונ"ב תוס' מנחות דף ק"ז ע"ב. חטאת חלב ינתן לה, [צ"ל] חטאת חלב נהוי לה, תיבת ינתן ל"ש. אשם נזיר להוי ליה, [צ"ל] אשם נזיר נהוי ליה, אות ל' ל"ש.
רש"י ד"ה ומשני אין רישא דהוה איל רוב כו'. [צ"ל] ומשני אין רישא דהוה אין דזבן כו'. תיבת רוב נמחק. שם, איל רובן קרן וחומשו קרא. [צ"ל] איל דזבן קרן וחומשא שהרי ברישא הקרן והחומש עולין עשרה זוז כמו כן אחד מהאילים אשר לקח הוא יפה עשרה זוז ולהכי קרא. שם, לאשמו מעילתו. לאשמו הראשון דהיינו גזילו מעילתו. שם, איל רובן קרן וחומש דהאיל יפה שתי סלעים והקרן והחומש אינו עולה. [צ"ל] איל דזבן קרן והחומש דהיינו גזילו אינו עולה, ומתיבת דהאיל עד תיבת אינו עולה ל"ש. שם, וחומש ואין. [צ"ל] וחומש סלע ואין. ד"ה תשלומי דסלע. מה"ד תשלום דסלע. ד"ה איל וכו', סלעים ליכא. [צ"ל] סלעים בעינן וליכא. ד"ה ה"ג שמע מינה תלת וכו', מנהג דחוי דשוב. [צ"ל] מנהג דיחוי ושוב, אות ד' נמחק.
<h2>דף כז:</h2>
רש"י ד"ה הפריש כשבה או שעירה וכו', והשאר חולין. גליון [במלאכת שלמה איתא בשם גליון מהר"י ז"ל] ויותר נראה דהשאר לנדבה ובקונטרס לא רצה לפרש כך דכיון שלא יצא מידי הקדש למה יחליף מן [במלאכת שלמה, יחליף דין קרבן] קרבן עשיר שהפריש דכל עיקר דשינה הכתוב (בעשירות) [בעניות] דחס רחמנא עליה אבל זה שלא ירויח למה ישתנה דינו אם לא שיצא לחולין [במלאכת שלמה נוסף, ויהיה שלו].
גמ', הפריש כשבה או שעירה ונסתאב אם רצה יביא בדמיה עוף, אם העני. וא"ת למה תנא רצה ולעיל לא תנא ליה ושמא משום דבעי למתני בעוף לא יביא תנא הכא אם רצה. א"נ משום דברישא איכא קרא מחטאתו למדרש דאם הפריש כבש יביא עוף עוף יביא עשירית האיפה הילכך זקוק להביא עוף וקרא איירי בהפריש מעות ולא במפריש כבש ונסתאב דזה לא חזינן מקרא שמוטל עליו למוכרה ולהביא מדמיה עוף אלא ברצונו תלוי אם ירצה למוכרה ימכור אותה ויביא בדמיה כשבה אחרת. מהר"י ז"ל.
גמ', נחלינון. משמע לישנא שכולן חולין חוץ מדמי עוף ולא קאמר יפלו מעות לנדבה. והלין מעות דאפריש יפלו לנדבה. קשה לא לכתוב מחטאתו רק גבי עוף ומדאמר דמדמי עוף מייתי עשירית האיפה כ"ש מדמי כשבה עוף כדדרשינן על חטאתו בעשירית האיפה דיביא תחתיה עוף ובהמה ושמא אי לא חזינא תרי קראי מחטאתו בכשבה ובעוף לא דרשינן תרתי מקרא דעל חטאתו דגבי עשירית האיפה. מהר"י ז"ל.
מתני', בנו תחתיו לא יביאנו מחטא אל חטא, [צ"ל] בנו אחריו ולא יביאנו מחטא על חטא. שנאמר קרבנו. עיין מנחות דף ג'. ואינו יוצא בקרבנו של אביו יכול לא יצא בקרבן אביו בבהמה שהפריש אפילו. [צ"ל] ואינו יוצא בקרבן אביו יכול לא יצא בקרבן בהמה שהפריש אביו אפילו. במעות שהפריש אפילו, [צ"ל] במעות שהפריש אביו אפילו. עד שיהא לשם חטאת יכול, [צ"ל] עד שיהא קרבנו לשום חטאו יכול, אות ת' נמחק. על הדם על הדם, [צ"ל] על הדם או על הדם. החלב שהרי לא, [צ"ל] החלב הרי לא, אות ש' נמחק. על הקלה ומן החמורה, [צ"ל] על הקלה או מן החמורה, אות ו' נמחק. או מן החמורה על הקלה ומן הקלה על החמורה שכן אם, מן תיבת או עד תיבת שכן אם ל"ש. שהפריש לעצמו מעות, תיבת לעצמו ל"ש. החלב שהרי מעל, [צ"ל] החלב הרי מעל, אות ש' נמחק. דאי משני מעיל, [צ"ל] דאי משני להו מעיל. נמי מייתי קמ"ל, [צ"ל] נמי נייתי קמ"ל, אות מ' נמחק. [מתני', העשיר יביא כשבה ושעירה. גמ'. [צ"ל] העשיר יביא כשבה או שעירה הפריש כשבה או שעירה ונסתאבה אם רצה יביא בדמיה עוף הפריש עוף ונסתאב לא יביא בדמיו עשירית האיפה שאין לעוף פדיון. גמ'. שיטמ"ק דפו"י]. דת"ר מחטאתו מחטאתו על חטאתו. ונ"ב מנחות דף ק"א ע"א. יביא כשבה או שעירה הפריש כשבה או שעירה ונסתאבו [אם רצה] יביא בדמיהן עוף הפריש עוף ונסתאב לא יביא בדמיו עשירית, [צ"ל] הפריש כשבה ושעירה ונסתאב אם רצה יביא עוף הפריש עוף ונסתאב לא יביא עשירית. לכן נאמר מחטאתו על חטאתו, [צ"ל] לכך נאמר מחטאתו מחטאתו על חטאתו. עוף דאי כתיב קרא גבי הקדש כשבה או שעירה ה"א הפריש כשבה כי מיעני וכו', [צ"ל] עוף דכי (דממינו) קאמר קרא מהקדש כשבה או שעירה כי [מיעני וכו'], תיבות דאי כתיב קרא גבי הקדש כשבה או שעירה הו"א הפריש כשבה ל"ש. דלאו מיני דדמים, [צ"ל] דלאו מינה דדמים. האיפה וה"ק כי מפריש לעשירית, [צ"ל] האיפה מאי טעמא כתיב על חטאתו גבי עשירית האיפה כי מפריש מעות לעשירית, תיבות וה"ק נמחק. שעירה ומ"ט כתיב על חטאתו גבי עשירית האיפה דאי כתיב, [צ"ל] שעירה ולא נייתי עשירית האיפה כדאקדיש והלין מעות יפלו לנדבה דאי כתיב כו', והשאר נמחק. קרא בהדין חטאת בעשירות ודלות מחטאתו, [צ"ל] קרא בעשירות ובדלות מחטאתו מחטאתו, תיבות בהדין חטאת נמחק.
רש"י ד"ה מתני' לא יביאנו בנו אחריו וכו', חיוב שלו ואין. [צ"ל] חיוב דחטאו ואין, תיבת שלו נמחק. ד"ה כיון דלא מצי מעיל וכו' ולא לשנותה אף דמשני. [צ"ל] ולא לשנותה ואע"ג דמשני. ד"ה מתני' מביאין מהקדש כשבה שעירה וכו', כשבה (או שעירה). תיבות או שעירה נמחק. ד"ה גמ', ונסתאבו וכו'. שאין לעוף פדיון וכו'. מחטאתו על חטאתו. תיבת גמ' נמחק מכאן וצ"ל אצל ד"ה מחטאתו מחטאתו על חטאתו. ד"ה הוה אמינא כו', אימא אילו העשיר (טובא). [צ"ל] אימא אי לא העשיר טובא, תיבת אילו נמחק.
<h2>דף כח.</h2>
גמ', ש"מ יש דיחוי בדמים. [אא"ה כך היה גירסתו]. תימה מאי שייך למימר הכא יש דיחוי בדמים והלא אין לעוף פדיון כדאמרינן בשמעתין (לקמן) [לעיל] וי"ל דה"מ כי היה עני והפריש עוף ונסתאב דחלה עליו קדושת הגוף שהוא מחוייב עוף אבל עשיר שהפריש עוף לא חלה עליו אלא קדושת דמים וכן פרש"י אבל קשה דא"כ מפריש נקבה לפסחו אמאי תרעה ימכר בלא מום כיון דלא חזי לפסחו וגבי מפריש נקבה לאשם דתנן בתמורה פ' ואלו קדשים [דף י"ט ע"ב] תרעה עד שתסתאב והתם פריך עלה למה לי תסתאב תמכר כיון דלא חזיא למילתיה היינו מומו ומשני היינו טעמא משום דאמרינן מיגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף (וא"ת) [וא"כ] גבי מפריש עוף נמי נימא מיגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף ולא יהא לו פדיון וי"ל דאע"ג דאין לו פדיון שייך למימר יש דיחוי בדמים דנהי דאין לו דמים ע"י פדיון מ"מ לא חזי להיות גופו קרב ולא אלימא קדושתיה טפי מקדושת דמים. הרא"ש ז"ל. קדושת דמים מדחה. וא"ת הא אין פדיון לעוף ופ"ה הני מילי היכא דנראה להקריב כו'. וה"נ צ"ל התם דאמרי' הכל היו בכלל העמדה והערכה אפי' חיה ועוף אלמא שיש לעוף פדיון אלא ש"מ כדפרישית. ס"א ור"י מפרש דר"ל דמים ממש דהא דאמרינן אין לעופות פדיון ה"מ היכא דנראה למזבח והרי נדחה כגון בני יונה שעבר זמנן אבל אלו דהוה עשיר והפריש קודם [שהעני] דלא נראה מעולם וכן משמע בתמורה דף ל"ג דאמר הכל כו' עד פדיון ומסתברא דהיינו אותו עוף שלא נראה מעולם למזבח מדדרשינן (מטובה על) [מבין טוב ובין רע לרבנן] אך תימה דבמעילה [דף י"ב ע"א] אמרינן תורים כו' עד פדיון והתם לא נראו למזבח ומאי קאמר דאין להם פדיון בשלמא מבני יונה שעבר זמנן לא קשיא שהרי נראו למזבח קודם שעבר זמנן אלא אתורים שלא הגיע זמנן מעולם קשיא וצריך לומר כו' עד הגוף ולא יהיו ראויות עוד משו"ה כו'. וקשה ממעילה פ"ג [דף י"ב ע"א] דאמרי' תורין שלא הגיע זמנן לא נהנין ולא מועלין בהן ופריך מ"ש ממחוסר זמן ומשני מחוסר זמן דמי לבעל מום דבר פדיון אבל עוף כיון דאין מום פוסל בו אין לעוף פדיון אע"ג דלא חזו רק לדמיו וצריך לומר דהתם כיון דעומד לבא לידי קדושת הגוף אין להם פדיון אבל הכא בשעת הפרשה שהיה עשיר לא הוי חזי לקדושת הגוף ומש"ה יש להם פדיון עכ"ל מהר"י ז"ל.
גמ', מתיב רב עוקבא בר חמא המפריש נקבה לפסחו תרעה. תימה אמאי לא פריך נמי מהכא אמילתיה דר' יוחנן לעיל ועוד אדפריך (מתני') [מר"ש] לסייעיה מרבנן אע"ג דקא משני כי קא אמינא לרבנן מ"מ מה עלה בדעתו להקשות ממנה כיון דאמרי רבנן בע"ח נדחין וכן כמה משניות סברי בע"ח נדחין ומשנה היא בפרק מי שהיה טמא [פסחים צ"ח ע"א] ועוד אדפריך (מרישא) [מר"ש] דברייתא ליפרוך מר' אלעזר דמתני' דתמורה [דף י"ח ע"ב] דתנן בפרק ואלו קדשים גבי מפריש נקבה לעולה וילדה זכר ר' אלעזר אומר הוא עצמו יקרב עולה ונראה לפרש דעשיר שהפריש קן לכבשתו אין לו פדיון ולא נחתא ליה קדושת הגוף כלל דכי אמרינן [בתמורה] מיגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף היינו דוקא בדבר שיש לו פדיון ע"י מום דלא מעקרא מיניה קדושת המזבח לגמרי דירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו למזבח דהשתא הויא קדושת הגוף זו כעין קדושת דמים הלכך נחתא ע"י מיגו ותו לא פקעא לגמרי אבל עוף לא שייך בו מיגו דקדושת דמים דידיה עומדים הדמים למזבח ואי נחתא ליה קדושת הגוף שוב אין לו תקנה למזבח דאין לעוף פדיון והשתא פריך שפיר מר"ש דעשיר שהפריש קן לרבנן [הוי] כהפריש נקבה לפסחו לר"ש דבין בזה ובין בזה לא נחתא קדושת הגוף כדמפ' בפרק ואלו קדשים [תמורה י"ט ע"א] גבי מפריש נקבה לאשם ר"ש אומר תמכר שלא במום וכן קאמר בגמ' גבי אשם בן שנה והביאו בן שתים בן שתים והביאו בן שנה ר"ש אומר כל עצמו אינו קדוש כלומר קדושת הגוף וכה"ג לא מצינו שיאמרו חכמים בע"ח נדחים וכי פליגי רבנן עליה דר"ש ה"מ משום דנחתא עליה קדושת הגוף ע"י מיגו אבל הכא דלא נחתא ליה קדושת הגוף לא פליגי עליה א"כ מדר"ש נשמע לרבנן והשתא ניחא דלא פריך לר' יוחנן ולא היה יכול להקשות מר' אלעזר דתמורה ואע"ג דכ"ש הוא דאפילו נחתא עליה קדושת הגוף אמר ר' אלעזר אין דיחוי כ"ש היכא דלא נחתא ומיהו בההיא מצי לדחויי הרי מחלוקת רבנן בצידו אבל בהך (דרשות) [דר"ש] ס"ד דאפילו ר"ש מודה בעלמא דיש דיחוי אלא דהכא אין דיחוי משום דלא נחתא ליה קדושת הגוף כלל ואף לרבנן נמי במפריש קן לכבשתו כיון דלא נחתא ליה קדושת הגוף ומשני דר"ש אית ליה בכל מקום בע"ח [אינן] נדחין אפילו היכא דנחתא קדושת הגוף והשתא נמי ניחא דאיצטריך לאתויי ראיה מהא דאמר ר"ש מת אחד מהן מביא חבירו שלא בהגרלה דאי לאו הכי מאי אולמיה דהאי מהאי והשתא נמי לא שמעינן מדר"ש לרבנן כיון דאית ליה לר"ש בכל מקום בע"ח אינן נדחין. תוס' הרא"ש ז"ל. מתיב רב עוקבא בר חמא המפריש נקבה כו' ואיירי לפני הפסח דאי לאחר הפסח לא אמרי' יביא בדמיה פסח כי אם שלמים דקי"ל פסח בשאר ימות השנה שלמים וכן נמי בפרק מי שהיה טמא בסופו [פסחים צ"ח ע"א] המפריש נקבה לפסחו כו' ומיירי שנשתייר אחר הפסח. תוס' בכ"י.
גמ', ר"ש אומר כו', וקשה לר' אושעיא. תימה אדמותיב מר"ש תסייע מרבנן דפליגי אר"ש דאמרי ימכר ויביא בדמיה פסח אלמא קסברי בע"ח נדחין ועוד אדמותיב מיחידאה [דברייתא] תקשו ליה מר"א [דמתניתין] דאמר בפ"ג דתמורה המפריש נקבה לעולה [וילדה] זכר ר"א אומר הוא עצמו יקרב עולה ועוד קשיא אמאי לא פריך לעיל אר"י דאמר ש"מ תלת כמו לר' אושעיא ואמר ר"י דמר"א דתמורה לא מצי פריך דפליגי רבנן עליה ואי הוה פריך ליה מר"א הוי מסייע ליה מרבנן אבל מר"ש פריך דס"ד דטעמיה דר"ש הוא דאמר הוא עצמו יקרב פסח משום דאזיל לטעמיה דאמר בפ"ג דתמורה [י"ח ע"ב] דלא אמרינן מיגו דנחתא קדושת דמים נחתא לה קדושת הגוף דאמר ר"ש התם המפריש נקבה לפסחו תמכר שלא במום ומפרש התם טעמא דר"ש משום דלא אמרי' מיגו דנחתא כו' ומש"ה פריך הכא מר"ש אר' אושעיא דאמר בע"ח נדחים בדבר דלא נחת בה קדושת הגוף דלא שייך מיגו דנחת בהו קדושת דמים כו' דהא אם תרד להם קדושת הגוף לא יהיו להם פדיון ומש"ה ניחא דלא מסייע ליה מרבנן דמדר"ש נשמע לרבנן דעד כאן לא פליגי עליה דר"ש אלא משום דקסברי דנחתא בהאי נקבה קדושת דמים נחתא בה קדושת הגוף אבל במילתיה דר' אושעיא מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו דלא שייך בהן מיגו דנחתא כו' דאם תרד להן קדושה שוב לא יהיה להן פדיון ולכך פריך שפיר אפילו מרבנן וניחא נמי דלא מצי פריך אמילתיה דר"י דלעיל דר"י איירי בבהמה דשייך למימר בה מיגו דנחתא כו' לפיכך שייך בה דיחוי (לכ"ע) [לרבנן] והקשה הר"ר אלחנן על זה כיון דלא נחתא לה קדושת הגוף על האם כי אם קדושת דמים אמאי קאמר על הולד יקרב פסח הוי ליה למימר דאי בעי אפילו חולין נמי נהוי דלא שייך כאן ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים כיון דלא חל על האם קדושת הגוף כלל והשיב ר"י דאיירי בהקדיש מעוברת ומש"ה קאמר הולד יקרב פסח דחל קדושה על הולד מכח פה האדם ולא מכח האם וכר"י דאמר שיירו משוייר ועובר לאו ירך אמו דה"נ אשכחן התם דאמר במפריש בהמה מעוברת עסקינן ור"א סבר לה כר"י כו' ואע"ג דאין על האם קדושת הגוף חל על הולד מכח פה האדם פירוש דשייר משוייר אם אמר על בהמה מעוברת היא שלמים ולדה חולין הרשות בידו מיהו ק"ק א"כ היכא מוכח מהכא דס"ל לר"ש דאין דיחוי בדמים והלא קדושת הגוף ממש חל על הולד מכח פה האדם וי"ל דמוכח (הכא) [הכי] דאי ס"ל דיש דיחוי על האם שהיא קדושת דמים אתי דיחוי דאיסור וחל גם על הולד כמו לרבנן דבהא לא פליגי ועוד אמר מורי מהר"ם דשמא הא דאמר ר' שמעון הוא עצמו יקרב פסח לדבריהם דרבנן קאמר לדידי כיון דאין עליה רק קדושת דמים הולד חולין אי בעי מיהוי אלא לדידכו דאמריתו דהאם בעי רעיה אלמא סבירא לכו דחל עליה קדושת הגוף א"כ הוי לנו למימר הוא עצמו יקרב פסח דאין בע"ח נדחים. תוס' כת"י.
גמ', קתני שם דומיא דגורל וכו'. גליון אע"ג דהכא לא בקינין [איירי] מ"מ קים ליה דרב חסדא אמר מילתיה בשאר קרבנות דאין שייך בהם קביעות אלא בהפרשה או בעשיית כהן. מהר"י ז"ל.
גמ', תני ואח"כ לקח. [צריך להוסיף] קתני ומוסיף ומביא חובתו מדמי חטאתו היכא מוסיף ומביא חובתו מדמי חטאתו דאמר תיחול קדושת חטאת העוף עילוי מעות וחטאת העוף נפקא לחולין ומוסיף מן ביתיה מעות אחריני וזבין חטאת בהמה וחטאת העוף מי אית ליה פדיון והתנן אין לעוף פדיון אמר רב פפא הב"ע כגון דאפריש מעות לקינו ולקח פרידה אחת לחובתו והעשיר והכי קתני אי ההיא פרידה דזבין עולת עוף היא ההיא עולת העוף קריבה נדבה והני מעות דפיישן מוסיף עלייהו מן ביתיה ומייתי חטאת בהמה ואי ההיא פרידה דזבן חטאת היא ההיא חטאת אזלא למיתה ודמי עולה אזלינן לנדבה ומייתי חטאת בהמה מן בייתיה גופא אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא מטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני לא יצא ור' חגא אמר ר' (אושעיא) [אא"ה לפ"ד צ"ל יאשיה כי כך הגיה רב"א] יצא מיתיבי מצורע כו', כל זה חסר מן הגמרא בדפוס. ולקח פרידה אחת לחובתו. תימה מאי דוחקיה למיתני כה"ג ניתני העשיר והפריש מעות ואמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי דמוסיף על דמי החטאת ואין מוסיף על דמי העולה וי"ל דאין רגילות להתאחר מלהפריש עד שיעשיר אלא מיד שחטא הוא מפריש על חטאו כדי שיתכפר. תוס' בכת"י. ודמי עולה אזלינן לנדבה. משמע לעולת קיץ ותימה דאין מקיצין בעופות וי"ל דה"מ דאין קונין ממעות נדבה עופות אבל אם נשתייר מדמי עולת העוף או חטאת העוף ודאי אזלא לנדבה וכן פר"י בנזיר. תוס' בכת"י. ודמי עולה אזלינן לנדבה. אע"ג דאין מקיצין בעולת העוף הנ"מ דאין קונים ממעות נדבה עופות אבל אם נשתיירו דמי עוף או עוף ודאי אזלי לנדבה. לשון מהר"י ז"ל ע"כ.
גמ', וקדושת דמים נדחה ודחוי, [צ"ל] וקדושת דמים מדחה ודחוי, אות נ' נמחק. נ"ב תוס' תמורה דף כ"ו (ע"א) [ע"ב ד"ה שמע מינה]. מתיב רב עוקבא. נ"ב תוס' שם בתמורה דף כ"ו ע"ב. כי אמרינן לרבנן דר"ש. ס"א כי קאמר לרבנן ור"ש, אות ד' נמחק. והגרלה אינה מעכבת דתניא, על תיבות והגרלה אינה מעכבת נרשם קו מלמעלה להורות כי לפ"ד ראוי למחקו. הגורל עושהו חטאת ואין השם עושהו חטאת, [צ"ל] הגורל עושה חטאת ואין השם עושה חטאת. מקום שיקדש הגורל, [צ"ל] מקום שקידש הגורל. אמר רב ה"ק, [צ"ל] אמר רבה הכי קאמר. כאן שיקדש הגורל, [צ"ל] כאן שקידש הגורל. הגורל עושהו חטאת ואין השם עושהו חטאת, [צ"ל] הגורל עושה חטאת ואין השם עושה חטאת. והעשיר [ואח"כ] אמר אלו, [צ"ל] והעשיר ואמר אלו. מדמי חטאתו ולא מדמי עולתו, [צ"ל] מדמי חטאתו ואין מוסיף ומביא חובתו מדמי עולתו, תיבת ולא ל"ש ונמחק. והעשיר [ואח"כ אמר] והא"ר, [צ"ל] והעשיר ואמר והא"ר, ותיבת ואח"כ ל"ש. ה"נ שכבר אמר משעת הפרשתו, ס"א ה"נ שכבר לקח [ו]אמר משעת עניותו. א"ר אושעיא דאמר, [צ"ל] א"ר יאשיה דאמר, תיבת אושעיא נמחק. [יצא מאי איכא למימר תני, צ"ל יצא תני. שיטמ"ק דפו"י]. מצורע הוא דעשיר שהביא, [צ"ל] מצורע עשיר שהביא, תיבת הוא ואות ד' נמחק. מתני', קודמין את העזים בכל, [צ"ל] קודמין לעזים בכל, תיבת את ואות ה' נמחק. תלמוד לומר (תור ובני) יונה או, [צ"ל] תלמוד לומר ובן יונה או, תיבת תור נמחק. שכיבוד האב קודם על, [צ"ל] שכיבוד האב עודף על, תיבת קודם נמחק. על בן נדבאי שהיה אוכל ארבע סאה גוזלות בקינוח סעודה, [צ"ל] על יוחנן בן נדבאי שהיה אוכל ג' מאות עגלים ושותה ג' מאות גרבי יין ואוכל ארבעים סאה גוזלות [בקינוח סעודה].
רש"י ד"ה וש"מ דיחוי מעיקרא וכו', מעולם דלא חל עליו קדושת מזבח מעולם ונדחה הוי דיחוי לעולם וכ"ש נראה ונדחה פשיטא לן בכל דוכתא דשוב אינו חוזר ונראה. [צ"ל] מעולם ונדחה הוי דיחוי לעולם וכ"ש נראה ונדחה פשיטא לן בכל דוכתא דשוב אינו חוזר ונראה. ד"ה אלא מאי אית לך למימר שכבר אמר וכו', משבשתא היא דתני העני והעשיר. [צ"ל] משבשתא היא דקתני והעשיר, תיבת העני נמחק. [ד"ה ולר' חגא, וכבר אמר. מאי איכא למימר. הוא דיבור אחד. שיטמ"ק דפו"י]. ד"ה מתני' כבשים קודמין לעזים וכו', וכן או לשה בכבשים או בעזים. [צ"ל] וכן שה כשבים או שה עזים, הס"ד. ד"ה ה"ג ת"ל ואם כבש יביא קרבנו לחטאת וכו', ולעיל מיניה כתיב. וכן פי' בערוך ערך כבש. שם, עזים כאן. [צ"ל] עזים ובעלמא מקדים כבשים לעזים כאן. שם, ובחטאת יחיד כתיב אלמא איזה שירצה יקריב. [ס"א] כתיב ובכל דוכתא כתיב אם כבש ברישא והדר מן העזים כדכתיב בכבשים או בעזים אלמא איזה שירצה יקריב דזה חשוב כמו זה ול"ג ת"ל אם כבש או עז.
<h2>דף כח:</h2>
גמ' אל תקרי בניך אלא בוניך. ודין סימן פירקא דמסכת כריתות ומסורתא דילהון תלתין וארבע אמרין מספקת דמא לאיתתא סימן אחר תלתין וארבע אמרי ספק דמא דמייתי.
גמ', ויכנס אלישמע, [צ"ל] ויכנס ישמעאל, תיבת אלישמע נמחק. יתבין מלכא, [צ"ל] יתבין בסעודתא מלכא. הוא וקים ליה קדירה שיילוהו, [צ"ל] הוא דמקריב קרבנות כל יומא וקים ליה בגווייהו קריוהו ושיילוהו. מלכא אמר ליקצו, [צ"ל] מלכא ואמר ליקצו. דימינא אמר, [צ"ל] דימינא קציוה נמי לידיה דימינא אמר. למטרפסיה אמר, [צ"ל] למטרפסיה מיניה בהאי עלמא אמר. דתנן כבשים, [צ"ל] דתנן ר' שמעון אומר כבשים.
